|
לחופי ביצה גדולה חיה לה בנחת צפרדע . התפרנסה מתפיסת חרקים קטנים, אשר חיו בסבך הצמחיה המקומית. כך חיה לה הצפרדע בנעימות, ישנה, וכאשר קמה - בקלות רבה היתה מוצאת לעצמה מזון, וכאשר נשקפה לה סכנה, היתה קופצת לביצה בידיעה שאויביה לא ירדפו אותה.
יום אחד הגיע אליה עקרב צהוב, גדול, שהארס הרב בקצה זנבו בלט למרחקים. הצפרדע תפסה מרחק ממנו ונכנסה למקום המבטחים שלה - הביצה.
העקרב פנה בתחנונים לצפרדע: ''ראי יקירתי, אני צריך טרמפ לצידה השני של הביצה. שם נמצאת בת זוגתי. קחי אותי על גבך''. ענתה הצפרדע, מתוך הביצה: ''הרי ידוע לכל שאתה יצור ארסי, כולם מתרחקים ממך. ומדוע עלי להסתכן''?
המשיך העקרב לשכנע: ''ראי, הרי ידוע לכל שאיני טורף צפרדעים ולא קרפדות, אלא רק יצורים קטנים ממני''. הצפרדע לא השתכנעה.
לא ויתר העקרב, אשר ידוע בכושר הרטורי המופלא שלו: ''ראי, באם לא אגיע לבת זוגתי, יגמר דור העקרבים בביצה, ומי כמוך יודע מה חשיבות שלשלת המזון. הרי שנינו חיים מטרף של היצורים הפראיירים. אנו הרי כה דומים זה לזה''. הצפרדע החלה לפקפק, חש בזאת העקרב וזרק את המשפט המנצח שלו: ''הרי ידוע אני כאוהב חיים, באם ארכב על גבך ואפגע בך, הרי אני אמות כי איני יודע לשחות. ואם תעבירי אותי, אשאר חייב לך, מי יודע מתי תזדקקי לי?''
השתכנעה הצפרדע, נתנה לעקרב לעלות על גבה, והחלה בשחיה לגדה השניה. במהלך הדרך, כמעט לקראת הסוף, עקץ העקרב, והצפרדע שחשה שמותה קרב, שאלה: ''מה ההגיון במעשיך, הרי שנינו נמות!''
''נכון'', אמר העקרב. ''אבל זהו טבעי ולא יכולתי להתאפק!'' |
ספירו ומשל העקרב והצפרדע
