|
החתול הוא אוטונומי, ממש ישות הקיימת בתוך עצמה ולשם עצמה ואינה מכבידה עלינו, ממש כמו הקיום האוורירי המזוכך והטהור של הנסיך הקטן. לעולם אינו נידבק אלינו ככלב. בעוד הכלב משרה עלינו מרוח הנמיכות, ממש הופך אותנו ליצורים מקושקשים כמו זנבו המקושקש, הרי החתול מחזיר אותנו בנקל למרכזי הגראויטצייה שלנו. ואף על פי כן הוא קשור בנו, הנה בעברנו על פניו הוא מכה בנו קלות בלאפה, מזכיר לנו, כדי שנלטף אותו. לעיתים החתול בעיניים גדולות ומוקסמות מסתכל לאיזו נקודה במרחב שלנו שאין אנו רואים שם כלום, אך הוא רואה עולם ומלואו. ועם זאת, הוא משגיח עלינו, אך באופן לא מורגש. הנה הלכנו למקום מסויים, ולפתע החתול צץ שם באורח פלא, כאילו היה שם כל הזמן. האם החתול הוא שיוצר באורח סמוי את מרחב התנועה עבורינו? אולי החתול בורא עבורינו כל פעם את המרחב מחדש, או אחראי לרציפות המרחב? כאדם שעוסק בחקר הקשב, אני אומר שהחתול הוא יצור קשבי, הוא מתמקם, יפה, קסום, גאה ואוהב כל כך, לעיתים תוך הפניית גבו בקשת מושלמת, בנקודה במרכז הקשב שלנו, משכיח לנו דברים קשים ורעים שהעסיקו את הקשב שלנו והכבידו על רוחנו, שאבו אותה לתוכם. כבודו מלא עולם, הפילוסוף סארטר כינה את החתול ''אלוהות שקטה''. |
החתול: אוטונומיה, מרחב וקישביות
