  
  
  
|
 |
|
||
  גלעד: על רלבנטיות ואי-רלבנטיות |
|||
|
|||
על רלבנטיות ואי-רלבנטיות המקרה של הגידול העצום באוכלוסיית העיר חיפה איננו ''פרטי/בלתי-רלבנטי'', כי אם מייצג ואופייני. מאז ראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל, התיישבות שהביאה בעקבותיה פיתוח, מודרניזציה ויצירת אפשרויות פרנסה - זרמו ארצה מהגרים ערבים, ואף מוסלמים שאינם ערבים, מכל רחבי המזרח התיכון, ואף מחוצה לו. תופעה זו מקבלת חיזוק משמעותי, כאשר בודקים את תהליכי ההגירה הפנימית (או, נניח, ''מעבר דירה'') - לכל מקום שפותח על ידי היהודים - נהרו אליו ערבים, וחתך הנתונים של הגידול הדמוגרפי בפילוח פנים-ארצי - מוכיח את הדבר. תופעה זו היא טבעית וידועה גם ממקומות אחרים, ואיש איננו מאשים מהגר מסודאן או ממצרים, אשר מגיע ל''סוריה אל ג'נוביה'' (סוריה הדרומית) על-מנת למצוא עבודה. אולם, מכאן ועד לבניית מיתוס שקובץ מהגרים אלה מהווה ''עם'', ולא זו בלבד אלא עם ''ילידי'' ו''מקורי'', מקבלת ממד משעשע למדי, לאור הנתונים. באותו הגיליון הנזכר, מביא גד גילבר את הנתונים הבאים: בשנים 1800 עד 1870, גדלה אוכלוסיית ערביי ארץ-ישראל בכ-30%, לעומת גידול של כ-270% מ- 1870 עד 1947. זאת לעומת גידול מקביל של כ-105% בארץ ערבית מקבילה כמצרים. כיצד מסביר זאת גילבר? ריבוי טבעי, כמובן... הגידול הטבעי מוסבר בכך ששיפור שירותי התברואה ותנאי החיים החל מנסיונות המודרניזציה העותומניים והמשך בשלטון הבריטי המשוכלל - הקטינו את התמותה. אולם נתון זה אמור להיות נכון גם לגבי מצרים, שבה שלטה בריטניה כמעט בכל התקופה הנדונה, אך עדיין ישנם פערים מבהילים בין הגידול של האכלוסיות, פערים הניתנים להסבר הגיוני אך ורק באמצעות הגירה מאסיבית. נתונים מפורטים ותיעוד מצויים בשני ספרים בעיקר: ''מאז ומקדם'', של ג'ואן פיטרס, ו''ההתיישבות היהודית וטענת הנישול'' מאת אריה ל. אבנרי. * * * ה''עם הפלשתינאי'', איננו ''מושג חלקלק'', כדבריך. יש בהגדרתך מעין סנגוריה נמלצת, כביכול אמרת על שקרן פתולוגי שהוא ''לא נאמן לחלוטין לאמת בכל רמ''ח אבריו''... המושג הזה הינו כזב שקוף, פרימיטיבי ממש, שהומצא לצורכי תעמולה על-ידי נאצר. אין למי שמכנים עצמם ''עם פלשתינאי'', שום מאפיינים המבדילים אותם מערבים אחרים. למרבה האירוניה - ישנם לא מעט מנהיגים ערבים-פלשתינאים הטוענים בדיוק את אותו הדבר... גם החוויה של הנכבא בשנת 1948, עדיין איננה מוכיחה דבר. הערבים תושבי מדינת ישראל שנותרו במקומם, וכן ערביי יהודה, שומרון ועזה, שלא לדבר על ערביי הגדה המזרחית - כלל לא חוו את חוויית העקירה והבריחה, כפי שחוו אותה כ- 600 אלף הפליטים. כאן אתה מגיע לצד השני של המטבע, לפיו ''בראשית המאה המונח ''העם היהודי'' היה (והינו?) מופרך פי עשרות מונים מאשר המונח ''העם הפלשתינאי''. אינני יודע מדוע אתה נטפל דווקא לראשית המאה, כיוון שהעם היהודי, עם ישראל, התקיים כיישות מדינית ריבונית ומוגדרת לפחות מאז אמצע האלף השני לפני הספירה הנוצרית. ממלכת יהודה, שהתקיימה בתחילה כחלק מעם ישראל, הפכה ברבות הימים לבסיס המדיני והאתני לעם היהודי. עם זה היה ידוע במשך אלפי שנים, ולמרבה הצער סבל רבות בשל כך. בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, נפוצו כפטריות לאחר הגשם קריאות עידוד ואהדה לעם היהודי לשוב אל מולדתו העתיקה, הן מטעם אישים בכירים בארצות-הברית, ובבריטניה, ואף הצהרות הדומות להצהרת בלפור התקבלו מאת גרמניה וצרפת. אפילו חאג' אמין אל-חוסייני, ידע כי מדובר ב''עם מפוזר, אשר אוסף את שבריו על-מנת להשיב לעצמו את תהילתו כבימי קדם'' (ח'אלידי, ''זהות פלשתינית'' [אנגלית], עמ' 168). ידעו גם ידעו כל האנטישמים היטב מיהו יהודי, וידעו לשייך כהלכה את כל היהודים לאותו עם, ולאותה ארץ. ''יהודים - עופו לפלשתינה'', היתה סיסמא שגורה בפי כל האנטישמים, ללא הבדל מיקום גיאוגרפי. גם היהודים עצמם, ובמיוחד כאשר התנצחו מרה בשאלות של ציונות מול חרדיות, רפורמה מול אורתודוכסיה, בונדיזם מול קומוניזם, ''דת משה'' יחד עם ''איזראליטים'', הטיחו כל אחד בפלג שמולו שלל האשמות חריפות ללא גבול - אך זאת דווקא מתוך הידיעה המובהקת שכולם שייכים לאותו עם, לאותה משפחה, בנוסח: ''דווקא אתה, פלג מרושע שכמוך ביהדות, דווקא אתה הורס את כל העם''. והרי ידוע שהמריבות הקשות ביותר מתרחשות בתוך המשפחה. הרוב היהודי לא גרם למיעוט שום כאב מיוחד, בוודאי פחות הרבה יותר ממה שגרמו אוכלוסיות רוב אחרות למיעוטים אחרים, וכוונתי גם למדינות דמוקרטיות. רוב-רובו של הכאב הנוחת על המיעוט - מקורו באשמת המיעוט עצמו. הנכבא היא דוגמא מובהקת לכך. ערב כ''ט בנובמבר 1947, לא היה ולו פליט ערבי אחד. * * * כאן אני מגיע לשאלה מרכזית ששאלת, והיא שאלת שייכות הקרקע והסכמת תושבי הארץ לשיבת ציון. ראשית עליי להבהיר: אדמת ארץ-ישראל שייכת לא ל''ציונים'' בלבד, כי אם לכלל האומה היהודית, ויפה פסק בן-גוריון, שרק לכל האומה היהודית בכל דורותיה, שמורה הזכות לוותר על אדמת הארץ. תולדות כדור הארץ מלאות בתופעות של נדידת עמים ושבטים, כיבושים, מלחמות ונישולים. אילו היה בא שופט לשפוט בין עמי העולם, לפי הצדק המוחלט, בוודאי היה נאלץ לבצע חילופי אוכלוסין בהיקף של מיליארדים... מנין נובעת זכותם של הבולגרים על אדמת בולגריה? הרי מדובר בשבטים מונגוליים, שיצאו להם בוקר אחד לטייל, ולכבוש להם נחלה טובה יותר. האם נטרנספר את הבולגרים למונגוליה? האם נגרש את המונגולים לסין? ראשית היווצרותו של עם ישראל היא בהגירת אברהם אבינו מאור-כשדים לארץ-כנען, ולאחר מכן בירידת יעקב אבינו לשבור שבר במצרים. במצרים, התפתחו בני יעקב למערך של שבטים, אך בוודאי שאין לטעון שמצרים היא מולדתו של עם ישראל, אלא של העם המצרי. בני ישראל נותרו תמיד כאורחים בארץ-מצרים. האם מולדתו של עם ישראל היא אור-כשדים? בהחלט לא. כשם שהבולגרים המירו את מונגוליה תמורת בולגריה, תם ונשלם כאן משחק של ''כיסאות מוסיקליים'', ואין להם שום קשר למונגוליה. במקרה של בני ישראל, עדיין לא תם המשחק. הם ניצבו במדבר סיני, כאשר מצד אחד רודפים אותם המצרים, ומצד שני תוקפים אותם העמלקים, כאשר ישנן שתי ברירות: או לשוב אחורנית לחיי עבדות, או לפרוץ קדימה בתנופה נואשת. ובני ישראל פרצו בתנופה נואשת אל ארץ כנען, כבשו את הארץ, ירשו אותה והתנחלו בה. מאז היא הפכה לארץ-ישראל. כך היה נהוג בעולם העתיק, וכך גם נעשה בנדידת העמים הגדולה, ערב ימי הביניים. אם אין לעם ישראל זכות על ארץ כנען מכיוון שכבש אותה בכוח, ישובו נא הערבים אשר כבשו בכוח את כל השטחים החורגים מחצי-האי ערב - ונדון שוב בסוגיה... כך, תם ונשלם גם ה''משחק'' של עם ישראל: מולדת תמורת מולדת. מאז ולפחות עד סוף ימי התלמוד, היוו היהודים רוב בארץ-ישראל, כאשר מתוך 1500 שנה, מאז כינון ממלכת דוד, היו לפחות 550 שנות עצמאות מדינית מלאה. בשנת 614, כבשו הפרסים את הארץ. כל כך ניכר היה מעמדם הדמוגרפי והצבאי של היהודים בארץ ישראל אז (ישנם האומרים: רוב, אם כי הדבר מוטל בספק), עד שראו לנכון הפרסים להסתייע בצבא יהודי לשם כיבוש הארץ, ואף מסרו את ירושלים, למשך שלוש שנים - לשלטון היהודים - עד שבגדו בהם בגסות. כך, שביום שנכנסו הערבים ארצה ב- 636, הם כבשו את הארץ, למעשה, מבעליה. הצד השני של המטבע הוא כי עד להופעת הציונות, לא נוצרה אף פעם יישות לאומית שראתה בארץ ישראל את מולדתה, כביכול ''הקיאה'' הארץ את כל כובשיה, ולא נתנה לאף עם לקום בה ולקרוא לה ''מולדת''. את ההיבט ההיסטורי החשוב הזה, השלים ההיבט הגיאוגרפי: ארץ-ישראל היתה ברובה הגדול נטושה וחרבה, כפי שהעידו מארק טוויין ואחרים ערב הופעת הציונות, ומבין התושבים שישבו בה, ערבים, יהודים ונוצרים, חלקם (מהערבים שבהם) היו נוודים, בוודאי לא ''ילידים מקוריים''. כמו כן, ולא פחות חשוב מכל הנאמר לעיל: אילו היה עם ישראל מקים לעצמו מדינה בבבל, ושוכח מארץ-ישראל לחלוטין, היה ניתן לטעון: ''סליחה! החלפתם מולדת תמורת מולדת, ולכל עם מגיעה מולדת אחת בלבד''. אך לא היא. עם ישראל, לא רק שלא הקים לעצמו אף מדינה באף מקום באף זמן (המקרים החריגים הם מעניינים בפני עצמם, אך אינם משנים את התמונה היסודית), אלא מעולם לא ויתר על מולדתו האבודה. בנוסף, לא פסקה מעולם העליה לרגל ארצה, אם לצורכי עליה, אם לצורכי ביקור, ולא נפסקה מעולם רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, כפי שמעיד הספר ''רציפות היישוב היהודי בארץ-ישראל'', הוצאת משרד הביטחון, 1978). עובדות אלו חברו יחד, על-מנת שכל העולם כולו יכיר בזכותו של העם היהודי על ''פאלסטיין'', ויעניק את הגושפנקא הרשמית למה שהיה ידוע לכל בר בי רב. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי