|
תמהני על כך שאתה מוכן 'לוותר' לילדים כה בקלות, שכן אין המדובר, חלילה, במקרה הכדורגל בשפיטה 'לחומרה'; בפירוש לא. ילדים ובוגרים, כך מסתבר, זקוקים באיזה מקום לאוטוריטה שתכוון את המשחק, והם נוטים לחוש כמעט מיידית בסימני חולשה ועייפות אצל השופט.
אצל הילד דבר זה בא לידי ביטוי אינטנסיבי יותר: הוא בפירוש זקוק לדמות סמכותית הן באימון, הן בשפיטה והן באכיפת החלטת השופט, שכן עליו להבנתי ללמוד שאלה עניינים רציניים – כל זאת כמובן במידה והילד לוקח חלק בליגת הילדים (הוא לא מחוייב להשתתף בכך, שפירושו כי השתתפותו בליגה זו הנה על בסיס רצונו חופשי, ו/או רצון הוריו החופשי).
אני גורס זאת מהסיבה הפשוטה שילדים אלה יהיו יום אחד נערים, ואחר כך אזרחים בוגרים – ואם למדת 'למרוח' בספורט פעם אחת, קיים סיכוי לא קטן כי תבצע זאת גם בפעם אחרת כנער, ואולי גם בתור מבוגר. שים לב שאני מגביל עצמי להישגיות ספורטיבית, היות ואינני יודע אם ניתן להסיק מכך בקלות על תחומים אחרים, למרות שהפיתוי גדול: אני חושב שזה קל מדיי לעשות אנאלוגיה, ועל כן דוחה זאת ומתחם הערות אלה לספורט בלבד, לפחות בשלב זה.
לגבי ציידי הכישרונות: הם מחפשים את מבשלי השערים, אך גם את אלה שניחנו בסינכרוניזצייה טובה של גילוי פרצות. חלוץ מבקיע ללא מבשל שער ברקע – אינו שווה הרבה. |
על כדורגל וטקטיקה
