  
  
  
|
 |
|
||
  לנסים ישעיהו |
|||
|
|||
בס''ד בכניסתם לתיבה כתוב (פרק ז): ז וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל. זכרים לחוד ונקבות לחוד.למדים מכאן חז''ל ומובא ברש''י: נח ובניו - האנשים לבד והנשים לבד לפי שנאסרו בתשמיש המטה מפני שהעולם שרוי בצער. ביציאה מן התיבה הניסוח שונה כמובא בגוף המאמר ומוסבר שם. במאמר, ההסתכלות היא של חסד ולכן מסבירים שפחדו להביא צאצאים, לא שמרדו בה' כי זו הסתכלות של דין. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| לנסים ישעיהו |
|||
|
|||
בס''ד הציווי לבניית העולם וסירובו של נח ביציאה מן התיבה נח מצֻווה כך: וַיְדַבֵּר אֱלוֹקים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא אִתָּךְ. וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ (ח:טו-יז) הציווי לנח הוא משולש: החלק הראשון הוא לצאת מן התיבה בזוגות של זכר ונקבה (נח ואשתו, בניו ונשותיהם), והשני הוא להוציא את החיות מן התיבה. שני הציוויים הללו הם הצלעות המובילות לבסיס המשולש, שהוא הציווי השלישי - לפרות בארץ ולהתרבות. נח וכל החוסים בצילו עומדים על סִפו של עולם חדש; עולם זה מכיל בתוכו זכות וחובה גם יחד, הנובעים מן הציווי לחיות ולברוא את העולם מחדש. התורה מתעדת את תגובתו של נח: וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. כָּל הַחַיָּה, כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף, כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה (ח:יח-יט). ברור כשמש שמשהו פה השתבש: במקום שנראה את נח יוצא מן התיבה עם אשתו, כזוג, הוא יוצא מן התיבה עם בניו, ובנוסף לכך נח לא מוציא את החיות מן התיבה (נראה שהן יוצאות לבדן, ללא עזרה מצדו של נח). כלומר, במקום קבוצה מעורבת של זכרים ונקבות המוכנים לפרות ולרבות ולמלא את העולם, אנו עומדים מול אנשים לבד, נשים לבד וחיות לבד; יציאתו של נח מן התיבה ללא אשתו וללא החיות נראית כמיועדת לבטל את הציווי לבנות מחדש את העולם (וראו אברבנאל המפרש באותו הכיוון). כמו כן, זוהי המצווה הראשונה שהתורה אינה מדווחת לנו שנח קיים אותה ''ככל אשר צווה אותו ה'. למעשה, אנו נתקלים כאן בסרבנות: בפעם הראשונה נח אינו מתנהג בצורה האופיינית לו, כלומר הוא אינו מציית לציווי ה'. ברובד עמוק יותר, חוסר הרצון או היכולת של נח לפרות ולרבות מסמל את חוסר היכולת של נח להצליח בהחייאת העולם: כאשר נח התבקש לשרוד, הוא ביצע זאת בהצלחה, אך כאשר הוא התבקש להחיות את העולם - הוא נעשה פתאום מרדן ודעתן. פיצוח התעלומה בעזרת ה'מפתח' הזה אנו יכולים כעת לפתור את חידת סוף עלילות נח ואת הבעיה של הפיכת עורו. האברבנאל, בהתאם למה שניסינו לטעון לעיל, מראה שרוב פרק ט' יכול להקרא כנסיון מצד ה' להציל את נח, והפעם מעצמו: בתחילת הפרק ה' מברך את האנושות, מאיר לה פנים, ומבחין בין האדם לבהמה על ידי ההיתר לאדם לאכול בשר (ט:אז); הברכה מתחילה ומסתיימת בציווי לפרות ולרבות, וה' ממשיך בכריתת ברית שלא להחריב שוב את העולם ונתינת אות על כך (ט:יז). כלומר, ה' מתעניין באדם ובעולם, חפץ בתחייתם וכורת עמם ברית לקיום נצחי. כל אלו נועדו לחזק את רוחו של נח, לדרבן אותו להחיות את העולם ולהלהיב אותו לביצוע המשימה. אולם, אנו יודעים כבר מה קרה בסופו של דבר: במקום שנמצא נח משוטט בעולם כדי להחיותו מחדש - אנחנו מוצאים אותו מוטל שיכור ומושפל בחדר קטן, ובמקום למלא את העולם בצאצאים - נח מושפל על ידי יוצאי חלציו. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי