  
  
  
|
 |
|
||
  היסתייגות אחת, או אליה וקוץ בה |
|||
|
|||
אני מסכים עם השבחים שהכותב מחלק לקריסטוף, אבל זה בערבון מוגבל. היו לבחור הזה כמה פאשלות מאוד רציניות בכתבות שעסקו דווקא בארצו - ארה''ב. נאמן לקו המערכת להבליט ארועים ותופעות המטילות אור שלילי על ארה''ב, הוא פירסם כמה כתבות שטחיות ביותר (בחלקן אפילו שקרים בוטים), שהביאו לקורא תמונה מעוותת של המצב. מה שיותר חמור, בכמה מקרים בהם נתפש, הוא אף פעם לא טרח לפרסם תיקון או התנצלות. הוא העדיף לשתוק - גם כן קו פעולה מקובל על המערכת. המיקרה הבולט ביותר היה כתבה שהוא פירסם על אחוזי תמותת תינוקות בעולם לפיה בתחום הזה ארה''ב נמצאת בפיגור אחרי הנחשלות במדינות העולם, כולל קובה. באשר לניו יורק טיימס. זה נכון שלכל אחד יש גישה ישירה לניו יורק טיימס באמצעות האינטרנט, אבל מזה מיספר חודשים הם הנהיגו מדיניות לפיה הגישה למאמרים במדור ה OP-ED היא בתשלום. יש להם גם החוצפה לדרוש עבור הזכות לקרוא מאמר בודד יותר ממה שהעיתון כולו עולה בחנות. מאז שהם הנהיגו את המדיניות הזאת אני מסתפק בדיווחי החדשות שלהם. והערה אחרונה בקשר ל''מה שאנחנו יודעים על המתרחש בעולם''. אין ספק שיש חסר עצום בכיסוי החדשות בעולם. יש לזה סיבה טובה - כמות המידע היא כל כך גדולה שפשוט לא ניתן לתת לה כיסוי מלא. לזה יש להוסיף את המגמתיות של הכיסוי (בין אם מדובר במדיניות מערכת או בנטיותיו האישיות של הכתב בשדה). בעוד שכל פעם שמי שהוא תוקע נאד במדינת ישראל (אני מתנצל על הביטוי ה''עממי'') זה זוכה לכותרות, לעומת זאת כמה מיליונים צריכים להרצח ברואנדה כדי שהנושא יוזכר בכלל? הדיווח הראשון בניו יורק טיימס על השואה היה לקראת סוף 1942, כשמכונת ההשמדה כבר עבדה בקצב מלא למעלה משנתיים, וגם זו היתה הודעה של חצי תריסר שורות בלבד, בניסוח מתון, שהוצנעה בעמ' ה 18 של העיתון. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי