|
1. תיקון חוק, כל חוק, למקרה בודד (כמו ''חוק דרעי'') הוא מעשה לא ראוי של המחוקקים. אם זה המקרה בקשר ליגאל עמיר גם הוא לא ראוי. כאן וכנראה גם במקרה של דרעי החוק נחקק עם תחולה רטרואקטיבית וזה עושה אותו עוד יותר לא ראוי.
אבל אצלנו (אינני מכיר את הנושא בארצות אחרות) מאוהבים בתרגיל הרטרואקטיבי) שממש נפוץ. זה קורה עם תקנות בנושאי ארנונה וחקיקה שלא קשורה בפלילים כלל. אני בעצמי נפגעתי מהחלטה כזאת בשנת 1995. מה שהכי מעניין שלנפגעים כמוני לא היתה דרך להחזיר את המצב לקדמותו - תיקון החלטה רטרואקטיבי.
2. אתה חוזר שוב ושוב לטענה שמעשהו של עמיר הוא פוליטי ולכן אין היגיון לסווג אותו כאסיר ביטחוני. העובדות הן שזה כך. פסק הדין מזכיר את מקרה עמי פופר וטוען שזה סיפור אחר. בקשר למחבלים כבר הצגתי את טענת בית המשפט שמשמעותה שאם יאשרו לעמיר התייחדות יאלצו לאשר לאלפי אסירים ביטחוניים אחרים שלא מאשרים להם כעת.
סיפור אחר אם האסיר מגיע לבית האסורים כנשוי וגם על זה כתבתי. אבל יחסי אישות, לפי פסק הדין, הוא לא מציאות נפוצה בין הביטחוניים. אם יש מקרים שמערימים על השב''ס זה עדין לא הכלל.
3. יכול להיות שלסיווג הביטחוני וההגבלות שהוא מטיל על האסיר הוא נוהל או מעשה לא ראוי. אבל לפני שנחפזים לבטלו יש על מה לחשוב. בדומה לטענה של אריה אלדד (מעריב של יום שישי 19.5.2006) בקשר לחוק האזרחות זה צריך להתחיל מהמהות של הציונות. |
יתכן
