|
אתה בהחלט צודק בכך שהעיקר נשכח.
אין שום שאלה אם יש הצדקה לקיום מדינת ישראל. לפחות לא יותר מהשאלה אם יש הצדקה לקיומה של בלגיה או של לוב. ארץ ישראל לא ניתנה ליהודים על תנאי ואין שום תנאים מסוג זה. גם הגרועות שבמדינות לא איבדו את זכותן להתקיים בשל זוועות שעשו, קל וחומר מדינת ישראל, שהתנהגותה היא מופת להומאניזם, למרות מלעיזים כמוך.
העובדה שאתה מנסה להשכיח היא שמדובר בכיבוש שנכפה עלינו; כיבוש שהתרחש תוך כדי מלחמה שנועדה להשמידנו. בשום שלב לא הכריז הצד השני על הנחת נשקו, להוציא תקופה קצרה בשנת 1994, שבה שולם מס השפתיים שנדרש כדי להביא לכאן את ערפאת וכנופייתו ולציידם בנשק.
אין מדובר כאן בזכויות אדם, אלא בזכויות שיש לתת לאוכלוסיית האוייב בזמן מלחמה. יש זכויות כאלה, ומטבע הדברים הן מצומצמות יותר מאשר הזכויות הניתנות בזמן שלום.
ההתנחלויות הכניסו סיבוך נוסף. הן עירבו אוכלוסיה ישראלית ואוכלוסיה פלשתינאית ויצרו מישורי חיכוך חדשים. האם היתה זו טעות? אני נאלץ להודות שכן, היות שהשמאל הצליח במלחמת הדמוניזציה שלו נגד המתנחלים. תוצאה אופיינית אחת היא מה שהתרחש בהתנתקות. ישראל הוציאה אלפים מאזרחיה מתוככי שטח העימות והוציאה את צבאה. הצד השני לא ניסה לעשות בשטחים שהתפנו שימוש אזרחי, אלא התחיל לירות את טילי הקסאם לכיוון אשקלון. אז אמנם נפתרה בעיה נקודתית של חיכוך בין שתי אוכלוסיות, אך השלום לא התקרב כלל. כל זה לא שינה את הלהט של אלה הנלחמים לטיהור אתני של השטחים מנוכחות יהודית. |
העיקר
