|
הסופר ש''י עגנון, יהודי דגול בן ארצי, פולין, מביא באחד מספריו היפים את הדימוי של ''נערה תמה ממשפחה נוצרית טובה, שבהלכה בסביבות השוק, ניטפלו עליה בהמוניהם הרוכלים היהודים והקבצנים היהודים. בדוחו''ת של משרד המושבות הבריטי, המביאים הערכות לגבי תכנית ''אוגנדה'' של הרצל, מובאות התנגדויות של המתיישבים הלבנים, לקליטת מהגרים יהודים באוגנדה, תוך תאור קשה של המושבה שתוצף אז ברוכלים יהודים צואים בהמוניהם, מהזן הנפוץ בווייטצ'אפל. הסחבקיזם והסמוכיזם אינם הניגוד לתרבות הרוכלים הצואים והניטפלים מתחילת המאה ה-20 אלא גילגול צורה שלהם. בעידן הציוני נוספה לרבים מהם היסטריה פרועה ותזזיתיות ממאירה (עליה עמד למשל המלחין מיקוס תאודוראקיס, בדבריו מלפני שנתיים) עקב המצב הנזיל שבחבורות האוחזות זה בצווארו ומוצצות זה את דמו של זה, ללא המשען של מלכות גויית יציבה ואחראית. מדינת היהודים, מבחינה שילטונית, אינה אלה סחבה צואה, ואת זה אנו רואים כיום, כאשר ראשי השילטון במדינת הרוכלים והשנוררים ניגררים לבתי המשפט עקב רמייה ושחיתות.
החזות השתנתה אמנם, מצח הנחושה של הקבצנים והרוכלים ששאבו בתפוצה תעצומות רק בקרבת צחנת השוק והמונו, הפכו כאן למצח נחושה בכל מקום, עקב יציקת בסיסי ביטחה שמקורם בממון שדוד, ובשנורראי של דולרים ויורו ממדינות חוץ. כך למשל, אדם כפרקש, אף שהוא שקרן מועד, רוכל צואה ניטפל כספחת בכל ישותו, נוהג כאן כמלך בגדוד, דובר בביטחה, עקב הזרמת הכספים של מערכת הביטחון הכושלת, מערכת ביזה אדירה, אליו ולבני סוגו. עם הרוגע שבהימלטות מהמצב החרוף של הרוכל, יש גם זמן לחקיינות, וכך אנשים מסוגו של פרקש, היטב למדו להסוות את טיבם, להתחזות למה שהם לא.
בעווית ניטפלים הרוכלים הצואים לערביי עזה ושטחי הגדה, מכרכרים סביבם בשיגעון, טובחים ופורעים בהם, לעיתים מתנחלים בבתיהם ונחלותיהם תוך שירת קבצנים בגרון ניחר וכירכורי שיגעון עיוועים, כאלה שמנדלי מתאר ב''ספר הקבצנים''. הם ניטפלים גם למיטב שבעם היהודי, שבאיוולת פטריוטית פותו להתיישב כאן, חומסים את יצרנותם תוך מרור חייהם. במקומות רבים בישראל כיום שוררת תרבות של מאכערים זריזים ומושחתים, וברוב הנישות בישראל, תרבות ההיטפלות של הרוכלים והשנוררים. |
מדינת עדת רוכלים ניטפלים, עדת שנוררים
