|
הגיעו אלינו בעבר הדים על התעללות מינית והתעללויות אחרות בתנועה הקיבוצית של פעם, שהיו מוסתרות ומושתקות ומטופלות ''בתוך הבית'' - ורק שנים אחרי התגלו ועלו לאוויר העולם.
בעשרים השנים האחרונות הקיבוצים עברו מהפכה מאד גדולה, שאחד המאפיינים שלה הוא פתיחות גדולה יותר כלפי חוץ, והפסקת החשש להיעזר בגורמי חוץ כדי לפתור בעיות. היום אנו יודעים שכאשר מתגלה ארוע כזה הקיבוץ כולו מתגייס לטובת הנפגע/ת ותומך בפתרון הבעיה גם בכלים של תלונה פלילית, או הרחקה של הפוגע.
והנה דוקא בימים אלו התאבדות של צעירה במצוקה עקב מעשים מאד קשים שנעשו בה. אורה ערמוני בעיתון הקיבוץ כותבת דברים אמיצים ויפים מאד בשם התנועה.
אבל בקיבוץ שלה עצמה - חברים קרובים, מחנכים, מי שעבד אתה - איש לא ידע, איש לא שמע איש לא ראה את המצוקה הגדולה.
המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית שידע ותמך בה, לא הצליח למצוא מקום שיעזור לה להתגבר על הבעיות והיאוש - והיא שמה ידה בכפה.
אני קוראת על ילדה שברחה מהבית לפנימיה לאחר שני מעשי אונס קבוצתי, ולאחר מקרה של גילוי עריות, שהיתה מטופלת , שאפילו ניסתה להתאשפז במוסד פסיכיאטרי כדי לסייע לעצמה, ואני לא מבינה - איך מקרים כל כך חמורים שבודאי דרשו התערבות משטרה ותלונה פלילית, יכלו לעבור על אותה ילדה בלי שחברתה הקרובה (''בקבוצה המגובשת'' שתוארה בכתבה) תחוש במאום, בלי שמחנכיה בבית הספר ידעו, בלי שבקיבוץ ישערו אפילו שהיתה פגיעה..
היתכן רשומון שכזה? |
אבי, תודה על המידע המועיל. אין כמו ניסיון אישי
