  
  
  
|
 |
|
||
  דבריך העבירו בי צמרמורת, יורם |
|||
|
|||
ואספר כאן מדוע: לפני כשנתיים וחצי הלכתי לפגישה באיזור התעשייה עתידים. הרבה מלקוחותי החזיקו שם משרדים. אנשי היי-טק, שכל אחד מהם כתב עלונים שביטאו את אמונתו המלאה שהוא-הוא יהיה הצ'ק-פוינט הבא (אגב, אווירת יוהרה זו לא מילאה את משרדי צ'ק פוינט, לפני הנסיקה הגדולה שלהם -- כשכל החברה מנתה שלושה אנשים בשני חדרונים צמודים, ברמת-גן). הגעתי מוקדם ומשום כך הלכתי אל בית הקפה, לשבת על הפוך במשך כחצי שעה ולהסתכל על האנשים שם. יורם, האנשים בבית הקפה היו טרודים ומיואשים ונטולי חלום, עד האחרון שבהם. זה היה לפני תחילת אינטיפאדה ב', הנאסדאק עמד בגובה כפול מגובהו היום. הדאו-ג'ונס הסתובב סביב ה- 11 אלף. בבית הקפה היו גברים מהודרים בנעליים מבריקות, עם שעוני זהב (אלפי דולרים השעון) וביגוד מהודר ולא מתבלט. טעם טוב (של קפה ושל רוכשי הבגדים) נישא באוויר. המלצריות היו נאות, דקיקות, לבושות בצורה שהבליטה את נשיותן ההתחלתית. ואף אחד מהגברים לא שלח מבט או יד אליהן. יורם, בישראל מקובל שעם המעמד עולה הזכות ''להושיט יד ולקטוף נשים'' -- וגברים ממעמד גבוה כמעט תמיד מפגינים את מעמדם באמצעות היחס שלהם אל נשים -- ברור להם שכל אשה תרצה אותם, והם מפגינים זאת, משדרים זאת בבירור. הגברים סביבי היו עשירים, מצליחנים -- אבל אף אחד מהם לא ניסה בשום צורה לרמוז, אפילו, לנשים סביבו, על רצון כלשהו בפגישה, על אינטאקציה כלשהי במישור המיני, הציידי. זה היה כמו לראות מכונות שותות קפה, במקום לראות אנשים. זה לא היה רק קור או ניכור -- את אלה אפשר היה להסביר במונחים של הבדלי רמה חברתית (''אני מצליחן, לא נאה לי להתחיל עם מלצרית''). עיניהם של הגברים המהודרים לא היו כבויות. היה שם ניצוץ של חיים, אך רק עצבנות ניכרה באותן עיניים מתרוצצות וחוסר-שקט באצבעות המתופפות. של כולם -- כל מי שהיה בבית הקפה, חוץ ממני. ואף אחד מהם לא נראה כמו איש-עם-חלום. תמונה זו של בית הקפה לא הרפתה ממני. כשחזרתי הביתה אמרתי לדניאל -- זהו, חייבים לעזוב *עכשיו*. המעמד הגבוה, המצליחנים המצליחים ביותר, ויתרו על שלוות הנפש וכל העם הולך אחריהם תוך שנה-שנתיים. אינטיפאדה ב' החלה תוך חצי שנה. לדעתי, יש קשר בין הדברים. אך לעולם לא אשכח את התחושה האיומה של להיות בין אנשים שאין להם שום חלום ושום תקווה. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| לדינה - את כל כך צודקת עד שממש.... |
|||
|
|||
......כואב הלב לראות לאיזה מסקנות שגויות הגעת. בני אדם המבססים את ''אושרם'' ב''עושרם'' יפלו לדיכאון ברגע שהעושר יחמוק מידיהם. יהודים שארץ ישראל היא עבורם רק מקום להתפרנס בו, יעזבו ברגע שפרנסתם תפגע.יהודי שאינו יודע מה משמעות ארץ הקודש לעם ישראל,יארוז את המזוודות ברגע שיחוש שהאדמה מתחילה לבעור תחתיו. אדם המיואש משום ש-''אין לו שום חלום ושום תקווה'' כניראה חולם את החלומות הלא נכונים ותקוותו מכויילת על הסקלה הלא נכונה. אחזור על מה שאמרתי במאמרים קודמים-מי שבונה בית על יסודות רעועים אל יתפלא אם הבית יתמוטט יום אחד. דבר אחד אני מבטיחך,יהודים יראי שמיים תמיד יהיו בארץ ישראל! מי שעיניו בראשו יכול לראות בבירור את הכוון אליו צועד (או יותר נכון-רץ) איזורנו והנבונים ימהרו להצטייד בגלגל הצלה (ואין הכוונה לצורך שחיה בים). שבת שלום. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי