|
מה שטענתי זה שהסכם השלום היה יכול להחתם אז, כי כל הנתונים היו בשלים לכך כולל השתכנעותו של סאדאת שאין לו יותר מה לחפש בעזרת מילחמה. אם רבין היה מפגין מנהיגות, מתעקש ולא מיתקפל תחת הלחצים של קיסינגר, סביר מאוד להניח שהסכם שלום כזה או אחר היה נחתם אז. אבל לרבין לא היה זמן לחשוב על זה כי הוא היה עסוק מעל לראש בהיתמודדות עם התככים של פרס ובסוף קיבל את הסכמי הבינים שהוכתבו ע''י קיסינגר והיוו וויתור ללא כל תמורה של ישראל, ונתנו לסאדאת ''אוויר''.
אם רבין היה מנהיג כמו שמנסים לעשות ממנו היום, בגין היה נשאר לנצח מנהיג האופוזיציה וייתכן מאוד שגם פרס לא היה זוכה לקבל פרס נובל.
לגבי ירדן, כדי לשים את הדברים בפרופורציה. ירדן היתה ונשארה גורם שולי לחלוטין בסיכסוך. ניתן היה כבר לסיים את הסיכסוך עם ירדן ב 1950. חוסר הבנה בסיסי של בן גוריון למנטליות הערבית גרם לכך שהוא שלח את גולדה לנהל את המשא ומתן עם עבדאללה (סבו של חוסיין). משום מה הנכונות ''להבין'' את הצד השני שכל כך מאפיינת היום את מנהיגי השמאל כשהם מצדיקים את הטרור, לא כוללת ''הבנה'' של מעמדה של האישה בעולם המוסלמי ואת עומק העלבון שניגרם לעבדאללה.
ההסכמים הנוכחיים עם ירדן ומצרים הם בהחלט הסכמי שלום, אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להפוך למילחמה בנסיבות שונות (כל המילחמות בהיסטוריה פרצו ממצב של שלום). |
לא טענתי שנחתם הסכם עם מצרים ב 1974
