|
בדיוק מה שאני טוען. כדי שיהיה הסכם שלום צריך שיהיה גם שלום. וכפי שאתה אומר, השלום עם מצרים הוא ''לא יותר משביתת נשק פלוס'' ושביתת הנשק עם סוריה היא ''תוצאה ישירה של נסיגה חלקית של ישראל מהגולן.'' כלומר, אפשר ואולי צריך לשחק גם את המשחק הכפול הזה, אבל בתנאי שמודעים למשמעותו ושהמחיר שקול כנגד הסחורה. יתכן שעם מצרים זה עובד טוב בינתיים שהרי הרווחנו כ-25 שנים של שקט יחסי בגבול ובטחונות לאי הפעלת כוח צבא מצרי בסיני. גם מול סוריה הרווחנו כ-25 שנות ביטחון בגבול ללא תמורה ממשית כנגדה. מכאן, שהמצב בינתיים, ההודנה הזה, מול השתיים יציב לאורך זמן. לכשישתנו, ואם ישתנו, הנסיבות ישראל תצטרך לשנות את כללי התנהגותה בהתאם לפוטנציאל האיום, לכוונות ולהכנות. מלחמת איראן – עיראק היא דוגמה טובה למלחמה מתוך 'שלום' שניזומה ע''י צדאם חוסיין, שרצה לנכס לעצמו משאבים ש'הפסיד' אותם עם ה'שלום' הזה (שבעצם נכפה על נשיאה הקודם של עיראק כאשר צדאם היה סגן הנשיא), בשעה שחשב שאיראן נחלשה בגלל המהפיכה החומייניסטית בה (הדחת הפיקוד הצבאי הבכיר והוצאת רבים להורג, אמברגו נשק אמריקאי ועוד).
לא זילזלתי בהסכמי שלום. בהנחה שכבר הבנת שאינני מגדיר את הסכם אוסלו כהסכם שלום. לטעמי הסכם אוסלו הוא מדמנה שישראל שקעה לה כעשור שלם עד שנחלצה ממנו טקטית אבל תקועה אסטרטגית עם תוצאותיו.
אנחנו מקדשים הסכמי שלום כי הם הסכמי שלום ולא השלום עצמו. עד היום ישנם חוגי שמאל שדבקים ומאמינים באוסלו, או לחילופין משוכנעים שלו רק רבין לא היה נרצח, כבר היה לנו שלום עם הפלסטינים. עמדה זו אינה מבוססת על ראיית כל התמונה של הסכסוך ומתעלמת מעמדות, מהלכים וכוונות של גורמים פלסטינים, מהפתח המתון לכאורה ועד החמאס הקיצוני ביותר. גם היום ישראל והפלסטינים עומדים משני צידי המתרס כאשר אין הסכמה להגדרת צורת השלום שישרור בסופו של תהליך (גבולות, ירושלים, זכות השיבה). מעבר להסכמים כתובים ישנם תהליכים שמתרחשים איתם או בלעדם, ואם אנחנו בוחנים אותם אנחנו רואים ושומעים את בכירי הרש''פ מתבטאים מעת לעת כיצד הם רואים את סיום הסכסוך.
הסכסוך התורכי – יווני שונה במהותו מהסכסוך הישראלי – פלסטיני. ולו רק משום שההיבט הדתי בו זניח ביותר, שתיהן מדינות ריבוניות עם סיכסוך בחבל ארץ שלישי ואין האחת מהן שוללת את קיומה של השניה. |
לי און ידידי, אתה כנראה כבר הרבה זמן בחו''ל, ואבדת קצת את הקשר
