|
אתה צודק בכך שרוב הפעילות (החשובה לפחות) מתנהלת בירושלים, ושהבעיה היא הנוכחות הרשמית. אבל השאלה היא מדוע בכלל יש אפשרות לקיים פעילות מחוץ לירושלים.
למחלקת המדינה בארה''ב אין סניף בניו יורק, ולמשרד החוץ הבריטי אין שלוחות במנצ'סטר, ליברפול או כל עיר אחרת. ככה זה גם בארצות אחרות. בגרמניה, אחרי האיחוד, הדבר הראשון שעשו היה להעביר את כל הפעילויות הקשורות למדיניות חוץ לברלין וסגרו את ה''עסקים'' בבון. אין שום סיבה שזה יהיה שונה בישראל.
הבעיה האמיתית, שהיא הרבה יותר חמורה, ומשום מה אליה אף אחד לא מתייחס, היא ההכרה ולא הנוכחות של השגרירויות. ארה''ב איננה מכירה בריבונות ישראל על אף חלק מירושלים --- לא מערב העיר ולא מזרח העיר (ואם תרצה גם לא צפון או דרום העיר). זה בכלל לא שייך ל''כיבוש''. זו מסורת הקשורה להחלטת החלוקה מ 1947 לפיה ירושלים אמורה להיות ''עיר בינלאומית''. ישראלי שנולד בירושלים המקבל אזרחות אמריקאית, בדרכון האמריקאי שלו ''מקום הלידה'' הוא ''ירושלים'' ולא ''ישראל'' (כפי שהדבר למשל בדרכון שלי). הקונסוליה האמריקאית בירושלים (שאם אינני טועה ממוקמת במזרח העיר) איננה כפופה לשגרירות בתל אביב, והקונסול מדווח ישירות לוושינגטון (מעמדו הוא מעין חצי שגריר). למיטב ידיעתי ירושלמים מנועים מלהגיש בקשות לויזה בתל אביב והם חייבים לעשות זאת בקונסוליה בירושלים. ייתכן שבנקודה האחרונה המצב היום השתנה, אבל ככה זה היה עד לסוף שנות השמונים.
כל מועמד לנשיאות מופיע במהלך מסע הבחירות בפני פורומים יהודיים בהם הוא מבטיח ''להעביר את השגרירות לירושלים'', הבטחה אותה הוא שוכח למחרת יום הבחירות. יש החלטה מחייבת של הקונגרס להעביר את השגרירות לירושלים, כולל תקציב שכבר אושר להקמת מבנה מתאים. אבל יש פרצה - הנשיא רשאי לדחות את הביצוע משיקולים של ''ביטחון לאומי''. שוב, זה בכלל לא קשור ל''כיבוש'', זה היה כבר לפני 1967. משום מה יש קשר של שתיקה לגבי ההכרה. אף אחד, לא בצד הישראלי ולא בצד האמריקאי לא מדבר על זה. נסיתי כמה פעמים בפגישות שהיו לי עם פעילים יהודיים כאן לדחוף את הנושא, ושכצעד ראשון ילחצו לפחות להכרה במערב העיר כחלק ממדינת ישראל, אבל זה לא עזר. העליתי את הנושא בפגישות שונות בהן נכחו סנטורים או חברי בית הנבחרים, כולם אוהדי ישראל. כולם נענעו בראש ואמרו ''כן, כן, אנחנו מבינים את הבעיה'', אבל גם מזה לא יצא שום דבר.
אין צורך לאמר שהכרה בריבונות קודמת להעברת השגרירות, ושזה לא הגיוני לצפות ממדינה זרה שתמקם את השגרירות שלה בישראל בשטח שלדעתה איננו חלק ממדינה ממדינת ישראל.
לסיום, כקוריוז, לפני כמה שנים כתבתי מכתב למערכת לניו יורק טיימס על הנושא. להפתעתי זכיתי לכבוד והמכתב התפרסם. התקשרה אלי בטלפון איזו גברת מהמערכת לקבל את אישורי לכמה שינויי סגנון שהם רצו לעשות (זה נוהל מקובל וככה הם גם מוודאים שכותב המכתב הוא אדם אמיתי ולא איזה עמיש). באותה הזדמנות היא שאלה אותי אם ''אני בטוח'' שזה המצב (לגבי אי ההכרה) - השקרנית הזאת עשתה את עצמה שהיא לא יודעת. עניתי לה שאני בטוח ושאני יכול לספק לה הוכחות, ושאם עדיין יש לה ספק היא יכולה לפנות ישירות למחלקת המדינה. אינני יודע אם היא פנתה לשם לקבלת אישור או לא, אבל המכתב התפרסם כלשונו. |
זה לא בדיוק עניין של שבירה
