  
  
  
|
 |
|
||
  טוינבי הוא היסטוריון ככל היסטוריון מסוגו |
|||
|
|||
וחוץ מזה הסיכום שלך מאלף, אם כי כמובן אפשר היה לכתוב עוד הרבה על טוינבי. תפיסתו את הקיום האנושי אינה חדשה לתקופתו אלא שהוא איגד את התפיסות השונות לכרכים עבי כרס. כמו כל היסטוריון הוא צריך להיבחן בשני דרכים, הדרך האחת היא האם הוא נשען על כל העובדות הידועות בעניין בו הוא הוא כותב ונותן להן משקל סגולי סביר, והדרך השניה היא צורת פרשנות וחיבור העובדות לסיפור היסטורי אחד בעניין מסויים שמשתלב עם מגוון הסיפורים ההיסטוריים שמסתעפים האחד בשני, וכאן יש הרבה השפעה לתפיסת עולמו הסובייקטיבית של הכותב. חשוב לא ליפול לרישתו של טוינבי, או לכל היסטוריון אחר, ופשוט צריך לבדוק כיצד הוא בונה את בסיס הנתונים לתיזה שלו ואח''כ כיצד הוא קובע עמדה (שלא בהכרח נדרשת מהיסטוריון) ערכית מסויימת בכל עניין. בפועל ההיסטוריון נדרש יותר לגבש תמונת התנהלות היסטורית הנשענת על עובדות, אירועים, עדויות, ממצאים. הערכת העתיד אינה מלאכת ההיסטוריון. ובכך טוינבי נהג למהול את מקצוע ההיסטוריה בשיפוט מוסרי, פילוסופי, פוליטי, אתני ומתוך זה הוא ניסה להיות עתידן. טוינבי טעה בגדול בכך שהתנה את קיומה של ישראל באי עשיית עוולות לערביי ישראל ומכאן שהוא פסל את קיומה. ככאילו הוא בא לומר שצדק של אחד מותנה בדיוק צדק של השני, גם במקום שיש ויכוח היסטורי גדול בין שני סוגי הצדק. חייבים פה להעיר שטויינבי עיצב את תפיסתו לגבי הציונות לא בעקבות השואה ומלחמת העצמאות (ה'נכבה' הפלסטינית המצועצעת) שהרבה אנטישמים של היום רואים בהם נקודת מפנה בהתייחסותם ליהודים, אלא בתקופה מוקדמת יותר, בשעה שקרו שני דברים גדולים מבחינת תפיסת מהות היהודים באירופה: האחד, ה''פרוטוקולים של זיקני ציון'', פלגיאט צרפתי מתוקן ומשופצר ברוסיה של טרום המהפיכה מצא לפתע את תפוצתו בקרב האינטלקטואלים של מרכז ומערב אירופה בשנות ה-20 והשני: פרסום ספרו של היטלר ''מיין קאמפ'' – שני 'מסמכים' שגיבשו את ההגדרות של האנטישמיות שהתפתחו לאורך תקופת ההשכלה וקיבעו מנגנונים להתייחסות ליהודים. סביר ביותר שטוינבי הושפע מהתופעה שנוצרה בעקבות פריצתם לתודעת הציבור ואולי אף הושפע מ'המסמכים' עצמם. התיאוריות הפלסטיניות של בניין עם פלסטיני יש מאין ובמקביל נסיונם לבטל את קיומו של עם ישראל (ולעניינם יש לכל היותר דת ישראל) ניזונים גם מתפיסתו של היסטוריון כטוינבי (ונוספים). אם כי הפלסטינים למדו הרבה גם מאנשי התעמולה של בריה''מ ושל גרמניה הנאצית והשתמשו גם במתודה ובסמנטיקה שלהם בחיבורים בניסו לבנות עם פלסטיני ערבי אותנטי בעיקר בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 (אבו-עבאס קיבל את הדוקטוראט שלו באוני' 'לומומבה' במוסקבה בתחילת שנות ה-80 על כתיבת ספר הולדת לעם הפלסטיני, בבחינת 'יש מאין'). אין אפשרות לחזות את העתיד האנושי. אין לאדם כלים לכך. לכן כל הנבואות התמוססו במציאות שנבנתה עם השנים. ברגע שהיסטוריון או מדינאי הופכים לאנשי נבואה הם מאבדים קשר למציאות. מדינאי יכול לפחות, במידה והוא בתפקיד ביצועי, לנסות ולשלוט מעט על העניינים שבאחריותו, אבל גם זה בערבון מאוד מוגבל (כי הדבר מותנה ביכולת מנגנוני המדינה שלו לממש באופן מלא את המדיניות וכמובן שזה מותנה בהשפעות ותגובות סביבתיות של גורים חיצוניים למדינה, שאי אפשר היה לקחת את כולם מראש). | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי