  
  
  
|
 |
|
||
  היה זה טבח המוני בדם קר! |
|||
|
|||
לשם הגשמת החישובים הפוליטיים של מפא''י גוייס חיל האויר הצעיר של מדינת ישראל. טייס המח''ל (=מתנדבי חוץ לארץ) ליכטמן נקרא אל מפקדיו ונאמר לו להתכונן ולהכין את אנשיו להפצצת ה''אלטלנה''. ליכטמן דרש סיבה שתתקבל על דעתו. ואלו הדברים שנאמרו לו: ''הענין מסובך מכפי שאתה חושב. עכשו יש הפוגה. הממשלה הישראלית הבטיחה לאומות המאוחדות שלא ייעשה שום דבר שיש בו להפר את ההפוגה, גם לא כל נסיון להבריח נשק לתוך המדינה הזאת''. ליכטמן מספר: ''חייכתי אליו – 'הרי אין זה חידוש לגביך. בכל לילה מובא נשק באופן בלתי חוקי, הפוגה או לא הפוגה. אתה יודע זאת והאו''ם יודע זאת, אם כן, מה הרעש'''? ואכן, בכרך – מלחמת העצמאות -, בסידרה ''ההסטוריה של ארץ ישראל'', שנכתב בידי ד''ר אילן עמיצור וד''ר מאיר פעיל, נאמר (ע' 58): ''.... לא הופרעה כמעט זרימת ההספקה המאסיבית של נשק כבד ומטוסים לישראל במהלך אותה הפוגה, ותנועתם לא נודעה למשקיפי האו''ם – לבד מבואה של האניה ''אלטלנה'', שעליה נודע למשקיפי האו''ם עקב המחלוקת בין ממשלת ישראל לראשי האצ''ל בדבר ייעודו ודרכי פריקתו של הנשק שהביאה''. אף לא מלה אחת על ''מרד'', או על הגנבת נשק בלא ידיעת הממשלה הזמנית. היה מו''מ, היה סיכום והיתה הסכמה. ואז הקפיצה ה''הגנה'' את האולטימטום למסירת הנשק בתוך עשר דקות(!) צוות האלטלנה, שהבין לאן נושבת הרוח, הרים עוגן ויצא ללב ים. מול חוף תל אביב עלתה אנית הנשק על שרטון. לא היתה גם תנועה אחת ולא קשר ימי אחד, שעשתה האלטלנה בלי ידיעת אנשי בן-גוריון. יש הטוענים כי גלילי מסר מידע מוטעה על השיחות שהיו לו עם אנשי בגין, אך איש לא יוכל לומר שבן גוריון לא ידע על מהלכי האניה, או כי אנשי האצ''ל לא דיווחו ואף ביקשו את שיתוף הפעולה של ה''הגנה''. הם אף הציעו ל''הגנה'' להטעין גם את הרכש שלה על האניה, כדי שזו תוכל להרים עוגן בהקדם האפשרי. ה''הגנה'' לא נענתה, אך גם לא ענתה בשלילה, והשאירה את אנשי האצ''ל ''תלויים באויר''. ליכטמן, הטייס היהודי אמריקני, שלא ידע שהאלטלנה אולצה לשוב ללב ים, מה שגרם לגילויה קבל עולם ואו''ם, תמה – ''אינני מבין, מדוע חייבת הספינה לבוא במשך היום? יש מקומות רבים למדי ששם תוכל הספינה לעגון וששם יוכלו לפרק אותה, מבלי שאיש ידע על כך. לשם מה כל ענין אומץ הלב וגילוי הפנים''? וזה השקר שקבל בתגובה: ''.... הם רוצים להפוך זאת להצגה גדולה ; להראות את כוחם, להתגרות בנו...''. ליכטמן בקש לדעת אם יש יהודים על האניה. התשובה שנאמרה כלאחר יד היתה, שברור שיש יהודים על האניה..... ליכטמן הגיב בזרם של קללות והבהיר שלא רק שלא יציית לפקודה לרצח יהודים, אלא, יכניס כדור בכל אחד מטייסיו שיציית לפקודה כזו.... כשבקש יצחק גרינבוים, למצות כל דרך למניעת פעולה דראסטית, מגיב בן גוריון כדלהלן (''אלטלנה'', אורי ברנר, ''אלטלנה'', שלמה נקדימון. ''ללא פשרה'', רומן פריסטר, ועוד): '' גרינבוים יקירי, איני יכל להיכנס לצערי עכשו למשא ומתן עם אצ''ל, משני טעמים: 1. יש החלטת הממשלה. 2. זה מאוחר. הודענו כבר לאו''ם (שהיה במקום) שלא אנו הבאנו נשק לארץ – אלא קבוצת פורשים ולא נוכל עכשו לעשות קנוניות עם האצ''ל על החבאת הנשק.....''. וזה, בעיני בן גוריון, תירוץ מספק לירי ביהודים ולהטבעת הנשק. ואכן, בן גוריון קבל צל''ש (''מלחמת העצמאות'', ההסטוריה של ארץ ישראל): ''ברנאדוט אף הביע סיפוק מן התקיפות שבה נהגה ממשלת ישראל בפרשת ה'אלטלנה'''. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| מוסרים, מלשינים ורודפים |
|||
|
|||
אכן, בין אלה ששמותיהם הוסגרו לבולשת הבריטית, היו רבים מפעילי המפלגה הרוויזיוניסטית, שלא היו קשורים כלל לאצ''ל. באחד ממסמכי הבולשת הבריטית, אנו מוצאים את הדברים הבאים:17 למרבה הצער, רשימות הסוכנות היהודית של טרוריסטים כביכול, ממשיכות לכלול אנשים רבים שאינם קשורים לטרור, אך מבחינה פוליטית הם בלתי-רצויים לסוכנות. דבר זה מוסיף לקשיי המשטרה בהפרדת העזים מן הכבשים. (''מדינה בדרך'' ו''צבא בדרך'', יהודה לפידות [google]) | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מוסרים, מלשינים ורודפים |
|||
|
|||
''בגין בכה ואלפים בכו יחד עמו, על כל הקרבנות שעלו בתוהו. על כל הפחד והתסכול שהיינו צריכים לחיות עמם בלי הרף, בגלל הרדיפות מצד אחינו; על כל ילדי ישראל הגיבורים שלנו שלא זכו מעולם לתודה או לשבח, אך במקום זה נרדפו וגודפו והוקעו כפושעים. ולבסוך, על ''אלטלנה'', שעלתה באש. ''במשך כל הלילה חייתי מחדש את שש עשרה שנותי הארוכות ב''ארגון'', את תשע השנים הארוכות של השליחות בארצות הברית, ואת חייה הקצרים של ''אלטלנה''. נזכרתי ביום בו הגיע אברשה (סטבסקי) לבית החולים של ותיקי המלחמה עם ''אנקל ג'ו''; את הבחירה והשיפוץ של הנחתת מס' 138, ואת הבחירה האיטית והמייגעת של הצוות.; את המאבק האין סופי לשלם בעדה. היא היתה אמורה להיות מתנתנו מצילת החיים לעמנו. לאחר שנמנעה מאתנו עזרה של ''יהודים מכובדים'', גירדנו יחד פרוטות מכל יהודי צנוע ועני, ואפילו מיהודים מנודים, כדי לעשותה מהירה וחזקה ומהימנה. ואז מילאה האומה הגדולה של צרפת את המוטל עליה. ''הפלגנו, ולבותינו הלמו בהתרגשות, מלאים תקוות, שירושלים הוירדן יהיו עוד מעט שוב שלנו, שיהיו לנו גבולות בטוחים ומדינה חזקה לדורות הבאים. הפלגנו כשאנו נושאים עמנו את עתידנו ואת עברנו יחד. אברשה הוביל צעצועים לאחיינו, אחרים הובילו תמונות דהויות של אבותיהם ואמותיהם שנספו בשואה. הורים שלחו אלינו את ילדיהם מקובה ומצפון אפריקה, וממה שהיה פעם תחם המושב התוסס; ואנו שלחנו את כולם יחד, עם שאיפה אחת - להצטרף לאחינו בשעה של סכנת מוות. '' אבל, כאשר הגענו לאחינו, הם השמידו את המתנות שהבאנו להם וניסו להשמיד גם אותנו; אחר כך טרקו את הדלת בפנינו בעוד אנו נושאים את פצועינו מבית חולים לבית חולים. אברשה סטבסקי לא היה בחיים, מרלין היה פצוע קשה. וחיילים העונדים את סמל המדינה (מזכיר לכם משהו? ח''א), המדינה שהקדשנו את חיינו לבנייתה, רדפו אותנו ברחובות כמו חיות....'' (יצחק בן עמי - ''שנות זעם, ימי תהילה'') לא נשכח ולא נסלח! | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי