תורת ההדדיות בשלבים
סרי נוסייבהאמנם באיחור מה הגעתי אל המסמך המכונה ''
המפקד הלאומי'' כדי להתבונן בו פעם נוספת, ולראות את הסיכויים והבעיות הטמונות בו. המסמך עצמו, אשר נוסח בידי ד''ר סרי נוסייבה ועמי איילון, ממחיש אולי את הדבר החשוב ביותר שאמור להוות בסיס לכל פיתרון אפשרי לסכסוך המתרחש בין הקבוצה הערבית-פלסטינאית לקבוצה הישראלית-יהודית על חלק ארץ זה. הוגי המסמך מסכימים בראש ובראשונה שפיתרון שתי מדינות לשני עמים הוא הדבר הנכון, אשר במסגרתו תפרק ישראל את התנחלויותיה משטחי כיבושי 67 ותיסוג אל גבול בעל שינויים מתבקשים, כמו את הדרישה לויתור הפלסטינאים על מה שמתקרא בעגתם כ'זכות השיבה הקדושה'.
עמי איילוןהדבר המשמח במסמך זה הוא ההכרה החלקית בדבר שאותו
גרסתי כבר בעבר, לפיו המומנטום המכריע בדינמיקת הסכסוך הישראלי-פלסטינאי נעוץ, ככל הנראה, באפקט פסיכולוגי שמקורו במעגל קסמים בו כל קבוצה מבקשת להדגיש את סיבלה, ולעיתים לפסול או אף לזלזל בזכותו של הצד השני לסבל וכאב, גם אם סבל וכאב זה מקורם באירועים שאינם קשורים ישירות לסכסוך. זו גם הסיבה שעל מנת לפרוץ מעגל קסמים זה, יש לשיטתי לנסות ולשדר הדדיות, במיוחד בכל מה שקשור לויתורים מתבקשים בשני הצדדים: הישראלים נדרשים לוותר על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (שאני גם מוכן לקרוא להם כאן בפירוש יהודה, שומרון וחבל עזה), והפלסטינאים נקראים מצידם לוותר ולגנוז לחלוטין את רעיון זכות השיבה לפליטי 48. יש לשער כי רק ויתור הדדי מסוג זה יוכל להוביל לפשרה שיכולה להתגלות כשתיל חדש של תקוות שלום באיזור, וכאן מתגלה מסמך זה כריאליסטי בדרישותיו אלו.
יחד עם זאת, קשה להשתחרר מתחושת הפסימיות הכללית בכל האמור לסיכויי הצעה זו לעמוד על הרגליים: מבט אפור אחד מגלה כי הישראלים נראים כמקובעים בשטחים אלו אולי יותר מתמיד, וכך גם הפלסטינאים בפרשנותם את מציאות הסכסוך בחבל ארץ זה; נטייתם להפיכת ההתרחשויות לדבר מוחלט של יהרג ובל יעבור נראית בשלב זה כמנוע המזין את הסכסוך ברמותיו השונות, כשהחוגים הקיצוניים מנצחים על המקהלה.
כאן גם מתגלה חולשתו של מסמך זה, אשר מרפרף בצורה בלתי שיטתית בכל האמור לשורת שאלות שביקש לפתור בצורה ''הדדית'': דומה כי הבעייה המרכזית מתחילה אולי בשאלה שקשורה לצורת ההשפעה על מקבלי ההחלטות בסוגיות השונות; בעוד שהצד הישראלי מדבר על החתמת אזרחים על עצומה למען יישום הרעיון, נראית דרישה זו במחנה הפלסטינאי כמגומגמת ובלתי קיימת, ומסתכמת במעין פנייה אל ד''ר נוסייבה שינסה לשכנע את מנהיגות הרחוב של תנועת הפת''ח. דרישה ברורה להפעלת החתמה המונית בקרב הציבור הפלסטינאי אינה קיימת למעשה, ולשיטתי קשה לתרץ נקודה זו ב'הבדלי מנטליות' או כל דבר דומה. אם הולכים על הדדיות, הרי שזו חייבת להתקיים לכל אורך הדרך.
נקודה נוספת ובעייתית במסמך זה קשורה לסעיף הפוסל נסיגה חד צדדית, והגורס כי דבר זה יהיה קשה מנשוא בצד הישראלי ולא יספק את צרכי הביטחון של ישראל, כמו גם שיתעלם לכאורה מצרכיו ובקשותיו של הצד השני, קרי הצד הפלסטינאי.
מאחר ואני נוטה להיות מראש אפור וסקפטי בנוגע לסיכויי החלת פרינציפ ההדדיות במקרה זה, אין לשיטתי לשלול על הסף את רעיון הנסיגה החד צדדית, וזאת לצד הקמתה של גדר מערכת רציפה לכל אורך הגבול החדש, כמתבקש מצעד שכזה, גדר וחומה שאינה מבקשת ליצור מיכלאות או בנטוסטנים לשיטת המודל הדרום אפריקאי. זה אולי לא מצטלם טוב בעיתונים, סופג ביקורת מכל עבר - אבל אולי גם הצעד הראשון בדרך הארוכה לדו-קיום קר, שיפשיר בעתיד רחוק יותר. רוצה לומר: אולי הגיע השעה לסכם את כל המילים והרעיונות הנשגבים בקול דממה דקה, שפירושה הפרדה וביתור, עם תיקוני גבול מתבקשים, ועם ידיעה שהמדובר בקטנה שמבין רעות רבות, שאחת מהן היא הכיבוש המכרסם בחברה הישראלית. השלום כחזון וכמדיניות הוא עוף חול מעניין, שזמנו כנראה עבר בשלב זה. מודל לבנון 2000 הוא החזון האמיתי ברשומון זה, ואליו יש לשאוף במידה ויוזמתם של ה''ה נוסייבה ואיילון תעלה על שירטון, כפי שליבי מנבא לי במקרה זה.
צניחה חופשית
לפני כשמונה חודשים דיווחתי על ''
הפרוספקט האנטישמי'' שחוגים שונים בגרמניה טענו שפוליטיקאי גרמני בשם יורגן מלמן (Jürgen Möllemann) פיזר במהלך מערכת הבחירות אשתקד בגרמניה.
יורגן מלמןמלמן, חבר המפלגה הליברלית בגרמניה שהיה גם שר הכלכלה תחת מימשל קוהל, חיבר פרוספקט בעייתי למטרות בחירות, שבו קישר בין דמותו של שרון לדמותו של סגן יו''ר וועד קהילות יהודי גרמניה, מישל פרידמן (Michel Friedman) בחיבור בעייתי ביותר שנועד לרמוז לכאורה על הקשר בין השניים כמיכשול לתהליך השלום, שהגיבור מלמן, איך לא, פועל ללא חת נגד רצונם של שרון ופרידמן להבאת השלום לאיזור, וזאת למרות שפרידמן מכנה אותו אנטישמי ואנטי ישראלי. פרוספקט די עלוב בסופו של דבר, חשבתי לעצמי, שבו מסתבך מלמן בנארטיב שבנה לעצמו בסיפור, שמציג אותו כ''איש הטוב'' שרוצה להביא שלום ומזור לאיזור.
מפלגת הליברלים בגרמניה, שבה היה מלמן חבר, לא רצתה לעבור לסדר היום על פירסום פרוספקט זה, ופתחה בהליכים להשלכתו מהמפלגה, שנמשכו מספר חודשים. בד בבד, בעקבות תלונה רשמית של המפלגה הליברלית שלא הבינה כיצד מימן מלמן את הכנת הפרוספקט, החלו המשטרה והפרקליטות לחקור את הסיפור מאחורי המימון, שהסתבר כי הגיע כולו ממקורות עלומים שאולי קשורים ליחסיו של מלמן עם השדולה הערבית בגרמניה. מלמן נזרק מהמפלגה, ולפני כחודש קיבלה יחידת המס אור ירוק להיכנס לביתו ולהחרים מיסמכים מפלילים. מלמן, אשר יצא לסיבוב צניחה באותו בוקר (תחביב שטיפח במשך שנים), החליט, ככל הנראה, בגובה של חצי ק''מ להיפטר מהמצנח הראשי, לגרום לאי הפעלתו של המצנח המשני ולהתרסק אל הקרקע במה שנראה כהתאבדות, שזיעזעה את הצמרת הפוליטית בגרמניה.
מישל פרידמןלפני כשלושה שבועות נרשם ונוסף פרק חדש לסיפור זה, עת המשטרה הברלינאית במסגרת חקירת רשת שעסקה בסחר נשים ובזנות, עלתה על עיקבותיו של פרידמן כצרכן קוקאין וכמזמין נערות ליווי למקומות עלומים, עם אופציה לקשרים לא ברורים עם דמויות אפלות מתחום זה. פרידמן, אשר ידוע כמוראליסט היהודי הגדול של הערוץ הראשון בטלוויזיה הגרמנית, הנוהג ''לצלוב'' בחקירת שתי וערב אנשים בתוכנית הראיונות שהוא מנהל, ניסה בהתחלה להכחיש כל קשר בנדון, אולם בהמשך הודה בעיסקת טיעון עם הפרקליטות כי צרך סמים באופן בלתי חוקי, ובשל כך נאלץ להתפטר מכל משרותיו הרמות בקהילה היהודית ובטלוויזיה הגרמנית. הנזק שנגרם לדמותו מטיפת המוסר אינו עומד בשום יחס ליכולתו לשוב אי פעם ולמלא תפקיד של מבקר ומוכיח בשער. האיש 'נשרף' לחלוטין בתפקיד זה, וכך גם נראה בטלוויזיה במסיבת העיתונאים, כשהודיע על התפטרותו הכללית: אבל וחפוי ראש.
משקיפים שונים בגרמניה ממשיכים להתפלא על סמיכות האירועים בשני מקרים אלו; נראה כי הצמד חמד מלמן-פרידמן רשמו חתיכת היסטוריה החורגת מסיפורי הרומאן למשרתות, במסגרתו הצליחו לטפס יחד למעלה וליפול בהתרסקות משוועת אל זרועות המציאות האפורה; מלמן תרתי משמע בדבר שנראה כפעולת התאבדות מחרידה, ופרידמן בשורת מעשים שאינם יאים לאדם שמרביץ מוסר באומה בת 80 מליון נפש בתוכנית ראיונות יחודית. הפרוספקט האמור, מכל מקום, נחשב בשלב זה למסמך היסטורי.
הומור איטלקי
האם אפשר לטפח ולגדל חוש הומור הקשור בנושאי שואה?
סילביו ברלוסקונידומה כי
הערותיו של ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, המכהן בשלב זה גם כנשיא התורן של האיחוד האירופאי, לא השאירו הרבה מקום לספק; לאחר שמרטין שולץ, נציג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השמאלנית באיחוד, ניסה להצביע על ניגוד האינטרסים של ברלוסקוני - המנהל במקביל לתפקידיו הרשמיים גם עסקים פרטיים בקנה מידה בינלאומי - פנה ברלוסקוני אל הנציג הגרמני בהצעה להמליץ עליו לתפקיד קאפו בסרט איטלקי על מחנות הריכוז הנאציים. שולץ, שנראה המום מהתבטאות זו, לא טמן ידו בצלחת והשיב כי מתוך כבוד לקורבנות הפאשיזם והנאציזם ימנע מלהגיב על דברי ברלוסקוני.
מרטין שולץברלוסקוני עצמו סירב להתנצל בתחילה, ורק מספר ימים מאוחר יותר טילפן לקנצלר הגרמני כדי לטעון העניין נאמר בהומור מסויים, לא לפני שגרמניה עצמה געשה ונפגעה עד עצם עימקי נשמתה הפרלמנטרית והציבורית מהתבטאות זו, וזכתה אף לתמיכה ממדינות אירופאיות נוספות שהעבירו ביקורת קטלנית על האיש ברלוסקוני.
האם ניתן להשתמש בהומור שחור מסוג זה למתיחת ביקורת בפרלמנט, או שמא יש גבול לכל תעלול? זו השאלה שהופיעה בהרבה עיתונים באירופה בשבוע האחרון, כשהם מביאים שורה שלמה של התבטאויות אחרות ונוספות של ברלוסקוני, בהן הילך בין הטיפות, ובמיוחד התבטאותו המסויימת על עליונות התרבות המערבית ביחס לתרבות המוסלמית, ממנה במיוחד הזדעקו כוחות ליברלים שונים באירופה.
משקיפים איטלקים שונים גרסו בתחילת השבוע כי ברלוסקוני ביקש להתלוצץ מעט בתחומים בהם נאסרה ההתלוצצות הציבורית, ועל כן אין לקחת דבר זה ברצינות של ממש, למרות חוסר הטעם המשווע באמירה ציבורית מסוג זה. זהו גם המקום לשאול היכן מתחיל ומסתיים גבול חופש הביטוי של פוליטיקאי בשדה הבינלאומי, וממה ניתן ואולי אפילו צריך להיעלב לפי הפרוטוקול. שאלה טובה, לפחות כשמדובר בענייני שואה, עליהם ישנה קואליציה רחבה מקיר לקיר שאוסרת אירונייה בתחום זה, כנראה בצדק מסויים, חשבתי לעצמי; התבטאויות גסות ונוקבות מבית (ובמקרה זה בפרלמנט האיטלקי), אינן יכולות להיות מושלכות אל מוסדות על לאומיים כפרלמנט האירופאי. ברור שברלוסקוני היה אמור לדעת זאת, וברור שידע זאת.
כך או כך וכביכול ללא שום קשר, התערבו כוחות נוספים כדי לבחוש בקדירה העכורה של יחסי גרמניה-איטליה; שר התיירות האיטלקי (המכונה באיטלקית ''מזכיר המדינה לענייני תיירות''), סטפאנו סטפאני (Stefano Stefani), לעומת זאת, לא התרגש ממש מהעניין; אמש השמיע הנ''ל ביקורת קטלנית על התיירות הגרמנית לאיטליה, כשהוא מתלונן על הצפת החופים האיטלקים בתיירים גרמנים גסים וקולניים, העורכים אורגיות של שתיית בירה וזלילת תפוחי אדמה צלויים, כמו גם תחרויות ''גרעפסים'' קולניים שהוא מנסה לרמוז שארצו אולי כלל לא זקוקה להם. עד לכתיבת שורות אלו לא נשמעה כל התנצלות ממשרד התיירות האיטלקי, כך שנראה שאולי ישנה איזה שיטה בהתבטאויות אלו, מן הסתם. הקנצלר הגרמני הודיע אמש כי ''ישקול'' לבטל את חופשתו בטוסקנה, אליה הוא כה אוהב לנסוע, אם לא תגיע התנצלות נוספת בגין התבטאות זו. מי יודע, אולי כל הדבר עומד בסימן טוב, שבמסגרתו מרשה אירופה לעצמה יותר ויותר לריב בקול רם, על תקן מריבה משפחתית ותו לא.
תורת ההדדיות בשלבים
