חופש עיתונות לא כל כך חופשי

התגובות בתקשורת הישראלית בעקבות סרט הבי.בי.סי ''הנשק הסודי הישראלי'' - על ייצור נשק השמדה המוני בישראל, אטומי, ביולוגי וכימי - ראוי שיילמד, כי הוא נותן תמונה לא מרנינה על חופש עיתונות בישראל. מכתבו של הקורא אליהו טל (''הארץ'' 9 ביולי 2003) כי לפי הסרט ''צה'ל השתמש בגז חרדל לדיכוי הפלסטינים'' הוא מיצוי מופלא של הצלחת מנגנון התעמולה הישראלית, בסיועה האדיב של התקשורת הישראלית.

איך זה התחיל? הבי.בי.סי הפיק סרט חשוב, עשוי במקצועיות ובהגינות, על ישראל כמעצמה אטומית, ביולוגית, כימית. הסרט שואל כמה שאלות נוקבות ומתבקשות. כאשר העולם עומד לפני מלחמה יזומה עם עיראק, לאחר שנטען כי לאור ''מאגרי נשק השמדה המוני המצויים שם'' היא מהווה סכנה ''לביטחונה הלאומי של ארצות הברית והמערב'', שלא לדבר על ישראל, (ועתה מתברר כי דוחות המודיעין בהם השתמשו הקברניטים, בארה''ב, בבריטניה באוסטרליה ובישראל היו מפוברקים, ועד כה לא נימצאו המאגרים שהיו עילה למלחמה), מדוע ההתעלמות ממדינה מזרח תיכונית, שבניגוד לעיראק כבר מייצרת נשק כזה, והיא בעלת מאות פצצות אטומיות, הנתונות בידי ממשלה קיצונית ימנית? מדוע מחזיקה מדינת ישראל כמעט 18 שנים באסיר המצפון מרדכי ואנונו, שחשף לציבור באמצעות העיתונות מידע על המתרחש מאחורי חומות הכור בדימונה, אדם שנחטף על ידי ממשלת ישראל, הועמד לדין במשפט סגור ומאז מוסתר מעיניי הציבור, והמדינה מסרבת לשחררו לאחר שריצה למעלה שני שליש של תקופת מאסרו?

בתחילה הוקרן הסרט באנגליה, כאשר הלובי היהודי והישראלי מנסה למנוע את ההקרנה. הוא הצליח לגרום לכך כי ההקרנה תידחה משעת צפיית שיא לשעה מאוחרת יותר.

לאחרונה הוקרן הסרט שלוש פעמים בבי.בי.סי. העולמי, דבר שהביא לפרץ תגובות ישראליות מאיים ומדאיג.

המיתקפה התעמולתית החלה בתכנית ''ערב חדש'' בהנחיית דן מרגלית. בתכנית הופיע גדעון מאיר, סמנכ''ל הסברה של משרד החוץ ומולו הציבו את ד''ר שטיגליץ, בעל טור ב''ידיעות אחרונות''. לגדעון מאיר כבר טקסטים קבועים למקרים כאלה, ''סרט לא הוגן'', ''תעמולה אנטי ישראלית'', וכדוגמא ציין כי הסרט קובע שישראל השתמשה בגז עצבים נגד פלסטינים ברפיח.

זהו כמובן שקר גס. בסרט אין טענה כזו. דן מרגלית, מראיין ידידותי למאיר, שדעתו בזכות הנשק הגרעיני הישראלי ידועה, (בספרו גילה כי בשעתו הציע לפרס להביא את ואנונו לישראל ''חי או מת''. עיתונאי המציע לרצוח מקור מידע חשוב, הוא ללא ספק תרומה ישראלית מקורית לחופש העיתונות). דן מרגלית לא ראה את הסרט, ולכן גם אם רצה, לא מסוגל היה להגיד למאיר ''סליחה, אין דבר כזה בסרט''. מי שאמור היה להיות ''המאזן'' של מאיר, אותו שטיגליץ, גם כן לא ראה את הסרט, ולכן גם הוא לא היה במעמד של מי שיכול לאתגר את מאיר.

דן מרגלית בוודאי לא יהיה האיש שיציע להביא לאולפן ישראלי שהשתתף בסרט כדי להציג נקודת מבט מאתגרת למימסד השלטוני.

בתכנית בת השעה ''חדר מצב'' בערוץ 10, טיפלו בנושא בצורה דומה. הביאו לאולפן את מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, דני סימן, שעלה על גדעון מאיר בפאזה אחת, כי סימן הוציא מהמחסן את הנשק הגרעיני התעמולתי והצהיר כי מדובר ''בתעמולה אנטישמית'' וגם הוא כמובן מיחזר את ענין ''גז העצבים''. באולפן ישבו המנחה דוד גלבוע ועורך חדשות החוץ ניצן הורוביץ ונתנו לסימן ל''זמר'' ככל שרצה, בלי לשאול אותו שאלה בעניין גז העצבים. גם בערוץ 10 לא היה מי שעלה על הרעיון הגאוני להזמין לאולפן מישהו מהישראלים שהשתתף בסרט.

בתכנית הרדיו ''הכל דיבורים'' טיפל בנושא העיתונאי הממלכתי מהטלוויזיה הממלכתית יעקב אחי מאיר, שהופיע שם כמראיין אורח. הוא ראה את הסרט, וקבע כי ''הסרט עוין'' וכי אי אפשר להטיל דופי בשופטים ששפטו את ואנונו. שלחתי פקס לתוכנית וביקשתי להגיב כדי להציג תמונה שונה, אבל כמובן לא איפשרו לי.

העיתונאי רונן ברגמן התנהג בצורה מוזרה, אולי מפוחדת, היאה לעיתונאים במשטרי עריצות שחוששים שמא עברו את יכולת הספיגה של השלטון. הוא כתב בעיתונו ''דיעות אחרונות'' מאמר פרשנות על הסרט וציין כי מדובר ''בתחקיר עוין''. זה היה יכול להיות מצחיק אילמלא זה היה עצוב. כי רונן ברגמן הוא משתתף מרכזי בסרט, ותרם תרומה מכרעת ''לעוינות'' כשסיפר בסרט על המלמ''ב יחיאל חורב, ועל הסכנה שהוא מהווה לדמוקרטיה. (צודק!!!).

העיתונאי מאיר שניצר, תקף את הסרט בשיטת הפוך על הפוך. הוא נזף בלשכת העיתונות הממשלתית ובמשרד החוץ על ההחלטה להחרים את הבי.בי.סי. ולתנכל להם. על מה ולמה, הוא שואל? זה סרט שלא מחדש דבר, סתם ממחזר חומרים ישנים. הוא אפילו נידב לבי.בי. סי. עצות מה היה עליהם לעשות. אלא שאין זה נכון שבסרט לא היו חידושים. היו גם היו. בפעם הראשונה עושה צוות של שרות שידור מרכזי במערב את דרכו לארה''ב, במגמה לראיין איש ממשל על מדיניותו כלפיי החימוש הגרעיני הישראלי. הצוות התבקש להעביר שאלות, כך עשה, ואז התברר כי תת שר ההגנה של ארה''ב סרב לענות, וביקש ''שאלות אחרות''. הסרט גילה את השימוש של ישראל בגז לא מוכר במלחמה נגד הפלסטינים, ועל הסרוב הישראלי להיענות לבקשות אנשי רפואה פלסטינים, לקבל פרטים על הגז כדי לדעת איך לטפל בפגועים. כמו כן חשף הסרט לראשונה את תמונתו של המלמ''ב יחיאל חורב שהתעקש להישאר האיש האחרון מבין ראשי מנגנוני הביטחון שדמותו אסורה בפרסום.

ערןץ 10 הקדיש לסרט תכנית מיוחדת בת 45 דקות בהנחיית העיתונאי עימנואל רוזן. בתכנית הוקרנו חלקים מהסרט הבריטי, ובאולפן ישבו שלושה מגיבים שייצגו את השלטון הישראלי. גדעון מאיר ממשרד החוץ, רון בן ישי, עיתונאי ממושמע ונכה מבחינה יכולתו לאתגר את השלטון בנושא נשק השמדה המוני (היה בעברו מפקד ''גלי צה''ל'', מה שמסביר את נכותו), והאלוף במילואים איתן בן אליהו, שהיה מפקד חיל האויר. גדעון מאיר חזר על השקר בדבר ''גז העצבים'', ועימנואל רוזן לא העמיד אותו על המקום, רון בן ישי הופיע כצפוי כעיתונאי מטעם שהרגיע את הצופים ''שהכל בסדר'' ואפשר לסמוך על הממשלה באשר לשימוש בנשק הגרעיני, והאלוף בן אליהו דיבר בזכות מדיניות העמימות הגרעינית של ממשלת ישראל.
בעקבות פירסום הקדימונים לקראת התכנית, פניתי לעורכת התכנית רותם שדות, והצעתי לה כי תזמין לתוכנית את אחד הישראלים מהוועד למען מרדכי ואנונו שהשתתף בסרט, כדי להביע עמדה שונה שהציבור בישראל בדרך כלל לא נחשף אליה, אבל היא סרבה.

כך קורה ששטיפת המוח של הציבור בנושא זה מטעם אמצעי התקשורת ההמוניים נימשכת, ואין להתפלא שגז העצבים שלא היה ולא ניברא בסרט אלא במוחו התעמולתי הקודח של גדעון מאיר ממשרד החוץ, הופך במשיכת קולמוס של קורא זועם ל''גז חרדל''.

---

מחאה חברתית שכנראה תיכשל

עם כל הסימפטיה לתנועת המחאה ההולכת וצוברת תנופה, בעקבות צעדת המחאה של ויקי כנפו ממצפה רמון לירושלים, אינני צופה לה הצלחה כי התשתית הפוליטית עליה היא נישענת מבטיחה את גסיסתה.

ויקי כנפו אמרה באחד מראיוניתיה לעיתונות כי היא הצביעה ''ליכוד'' והיא לא מבינה מדוע הליכוד כה מתאכזר למשפחות החד הוריות. היא לא הבינה, ואינני בטוח אם יועציה השונים טורחים להסביר לה עתה, כי יש לליכוד ולנתניהו אידיאולוגיה להיטיב עם בעלי ההון והשררה ולהתעלל בעניים ובמקופחים. כאשר ויקי כנפו ניפגשה עם שר האוצר נתניהו היא לא אמרה לו כי ''אין דבר כזה אין'' כשמדובר בתקציב של מאות מיליארדים, הכל תלוי בסדר עדיפויות. היא לא אמרה לו, ''תפסיק את הזרמת המיליארדים להתנחלויות'', (שמדינת ישראל היא בת ערובה שלהן). ''חדל עם ההטבות למיליונרים, ותעביר את הכספים למשפחות חד הוריות, לנכים, ולשאר הקבוצות החלשות בחברה הישראלית''. אינני יודע אם מישהו הסביר לויקי כנפו כי מול אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה, שמניבה השקעות אדירות בהתנחלויות, בצבא הכיבוש ובאמצעי לחימה, עומדת התערערות הסולידריות החברתית.

אני מניח כי יועציה לא הסבירו לה, כי לחברותיה ולה אין כסף כדי לאפשר לילדיהן להשתתף בטיולי בית הספר או בקיטנות בחופשת הקיץ, ואילו למתנחלים, שמנהיגיהם הם חלק ממימסד בעלי השררה, יש מימון ממשלתי להסעות מיוחדות לילדיהם לחוגים לריקודי בלט, לקורסים במתנסים, והכל עם אבטחה צבאית צמודה.

אם ויקי כנפו תעלה את הדרישות האלה, הרי שכל התמיכה הציבורית בעקבות הכיסוי האוהד של ערוצי הטלוויזיה והרדיו ייפסק בפקודה מגבוה, ויתחילו לשסות בה ובחברתיה את דעת הקהל.

הברירה כיום היא אכזרית: בין אהדה תקשורתית כל עוד הן ''מתנהגות כמצופה'' שלא נושאת בחובה שינוי מבני, לבין דרישות מהותיות שגם הן לא יובילו ב''זבנג וגמרנו'' לתפנית הדרושה, מפני שהשלטון יגיב באלימות ובנוקשות.

יש להצטייד בסבלנות. הפתרון כרוך במאבק חברתי ארוך טווח, שמעלה דרישות מהותיות לשינויים מבניים שעלול להיות מלווה גם בהתנגשות פרונטלית עם המנגנונים האלימים של השלטון, קרי, משטרה וצבא.

אין מאבקים שמחים למען צדק חברתי.

יצוא אמריקאי חדש: מהגרים אורתודכסים

לפני מספר ימים הגיע משלוח ראשון של יצוא אמריקאי חדש לישראל: מהגרים יהודים שלמעלה מ- 80 אחוזים מהם נימנים עם היהדות האורתודוכסית. ראש הממשלה שרון הטריח עצמו לקבל את פני הבאים בנמל התעופה, ואמר להם בין השאר שזה לא קל לחיות פה ''אבל זה שלכם''. רק אתמול עוד היתה ארה''ב שלהם, והנה באיבחת טיסה של מספר שעות וכבר הם בעלי הבית.

אמנם הם זהירים ולא ויתרו על אזרחותם האמריקאית, ואני מניח (ומקווה) שלא מעטים מהם יחזרו לארה''ב לאחר שיחושו את ידו הקשה של השלטון.
אולם בינתיים מצליחה ארה''ב להתנקם בישראל על ידי עידוד הגירה של פונדמנטליסטים יהודים לישראל. כך מקטינים האמריקאים את מלאי הפונדמנטליזם הדתי אצלם, די להם אם הצרה הנוצרית.

הציבור הליברלי הישראלי, שחולם על מדינה חילונית דמוקרטית, רואה בעיניים כלות איך המטרה מתרחקת, עם כל משלוח נוסף של יהודים אורתודכסים ''אוהבי ישראל''. שלא נדע.

אבחנתו של הנשיא טרומן

בעיתון ''הארץ'' קראתי שנשיא ארה''ב לשעבר הארי טרומן, כתב ביומנו בחודש יולי 1947 את הדברים הבאים: ''אני מוצא שהיהודים מאד מאד אנוכיים; לא איכפת להם כמה אסטונים, לטווים, פינים, פולנים, יוגוסלבים או יוונים נירצחים, כל עוד היהודים יקבלו יחס מיוחד''.

בהמשך לציטוט על אנוכיות היהודים וחוסר התעניינותם בצרותיהם של עמים אחרים, כתב טרומן: כאשר הם (היהודים) מקבלים כוח -פיסי, כלכלי או פוליטי- לא היטלר ולא סטלין ישוו לאכזריות וליחס הגרוע שלהם כלפי החלשים''.

עוד כתב טרומן: ''שים מישהו מהחלשים בצמרת, ולא חשוב אם הוא רוסי, יהודי, שחור, מנהל, עובד, מורמוני או באפטיסטי, והוא משתגע. ראיתי רק מעטים שזוכרים את תנאיהם בעבר כאשר הם מגיעים לשגשוג''.

אפשר רק להצדיע ליכולתו של טרומן לאבחן במידת דיוק כה רבה לפני 56 שנים, בטרם החלטת החלוקה של האו''ם, את המימסד השלטוני היהודי במדינת ישראל, החל מראשי ''יד ושם'' (מה איכפת להם משואות של עמים אחרים?) וכלה בממשלות ישראל לדורותיהן, וממשל שרון בפרט, שהצטיינו ומצטיינים במדיניותם האכזרית נגד חלשים.