זיכויו של הזמר מייקל ג'קסון מ-10 סעיפי אישום, בהם התעללות מינית בילד בן 13, קשירת קשר לביצוע חטיפה וניסיון לשכר ילד, הוא עילה טובה לנוח מעט מבעיות המזרח התיכון ולשקוע בבעיות של אחרים, לדון בשאלות מעניינות אבל בלי מעורבות פוליטית דחוסה, אינטנסיבית, אישית ורגשית.
הזיכוי מעלה מספר שאלות. האם שיטת המושבעים עדיפה או נחותה מהשיטה הנהוגה אצלנו, של שופטים מקצועיים?
האם מושבעים מושפעים מדעת קהל יותר משופטים מקצועיים? האם עובדת היותו של ג'קסון אישיות ציבורית מוכרת ונערצת על ידי רבים מקלה עימו אצל מושבעים מאשר אצל שופטים? האם היותו איש עשיר ועתיר נכסים פעלה לטובתו אצל המושבעים?
האם ההרכב האתני של מושבעים שיחק דווקא לטובתו בשיטת הפוך על הפוך, כלומר המושבעים רצו להוכיח כי גם בלי ייצוג של שחורים הנאשם השחור לא קופח?
אין לי דעה נחרצת בנושא. הרעיון הבסיסי המונח בשיטת המושבעים הוא נכון: העם ישפוט, ולא שופטים שהם מינוי של הממשל וזרוע מוארכת שלו. אולם אנו יודעים כי ''העם'' הוא ראי של כל הרעות החולות של החברה: גזענות, דעות קדומות, שטיפת מוח. בכדי שהעם ישפוט משפט צדק צריך משטר ומערכת ערכים שבראש מעיינם הצדק והשוויון. איפה יש היום דבר כזה?
יחד עם זאת אנו יודעים שהעם אינו מקשה אחת, ויש בו לא מעט פרטים שמצליחים לעמוד כחומה בצורה מול שטיפת המוח של ערכים שליליים ולשמור על שיקול דעת עצמאי והומני. מושבעים מהזן הזה, הינם בוודאי תופעה שיש להתברך בה.
תומכי שיטת המושבעים טוענים כי שופטים שלעתים קרובות היו בעבר תובעים מטעם המדינה נוטים באופן טבעי לטובת השלטון. הם מוסיפים כי הכרעות של 12 בני אדם שנבחרו באקראי תמיד עדיפה על הכרעות שופט ששגרת העבודה שחקה אותו. הם יקשיבו ביתר תשומת לב לעדים ולמהלך המשפט.
חסידי שיטת השופטים המקצועיים סבורים כי קל לשבות את ליבם של מושבעים ב''טריקים ושטיקים'' ונואם מוכשר יהלך עליהם קסם, יסיט את תשומת ליבם ויערפל את שיקול דעתם. לדעתם, שופטים מקצועיים לא נתונים למניפולציות של רטוריקה, בין של התביעה בין של ההגנה, ויותר קשה להוליכם שולל בדברי חלקלקות. המציאות הוכיחה כי שופטים מקצועיים, שאמורים להיות חסינים מהשפעות חיצוניות בגלל חותם המומחיות שהם נושאים עימם, סובלים מכל הכשלים האפשריים. הם באמת נוטים לכיוון הממשל, הם באים בדרך כלל משורות התביעה ששירתה את השלטון, נשחקים וליבם נעשה גס בכל הקשור לזכויות אדם. כמובן לא כולם, אבל רבים.
כל אחד יכול לעשת תרגיל מחשבתי קטן. הבה נניח ששיטת המושבעים פועלת בישראל של היום. 12 מושבעים יהודים שהיו נבחרים על פי תכנת מחשב, האם היו מזכים נאשם ערבי שעל פי כתב האישום התעלל מינית בנער יהודי? הניחוש שלי, אין לנאשם הערבי סיכוי.
האם יש לו סיכוי אצל שופטים מקצועיים בישראל? מצבו לא יהיה שונה.
מחקרים הוכיחו כי שופטים יהודים מפלים נאשמים ערבים לרעה ונוטים להרשיעם גם כאשר יש יותר מספק סביר באשר לאשמתם. ראו משפט רצח דני כ''ץ, שכל ערכאות המשפט בישראל הרשיעו נאשמים ערבים אף על פי שבדיקה לא משוחדת של המימצאים הוכיחה כי המורשעים פשוט לא יכלו להיות הרוצחים.
בישראל הגזענית של משטר כיבוש ואפרטהייד, של אפליית ערבים המעוגנת בחוק גם בתחומי ישראל של הקו הירוק, עיוותי דין לא היו נמנעים אילו היינו עוברים לשיטת המושבעים.
כך הדבר גם באשר לאילי הון ואישי שלטון. הן בשיטת המושבעים והן בשיטת השופטים המקצועיים, מצבם של העשירים יהיה תמיד טוב יותר מאלה של חסרי האמצעים.
העובדה שמייקל ג'קסון היה יכול להרשות לעצמו פרקליט צמרת ולשלם לו 10 מיליון דולר, שיחקה ללא ספק תפקיד מכריע בזיכויו. כך היה גם בישראל עם המיליונר אלי הורוביץ, יו''ר חברת התרופות טבע, שהעומד לדין על העלמת מסים. הוא שכר עורכי דין יקרים שאחד מהם היה גם חבר אישי יו''ר חבר השופטים בבית המשפט העליון, תיאודור אור, איתו הוא מבלה חופשות שנתיות.
תיאודור אור לא סבר שהוא צריך לפסול את עצמו והתוצאה לא אחרה לבוא: הורוביץ, שהורשע בבית המשפט המחוזי, זוכה בבית המשפט העליון. הכסף והקשרים האישיים עשו את שלהם.
יתכן ודווקא כאשר מדובר באישי שלטון, עדיפה שיטת המושבעים, מאשר שופטים מקצועיים. בתי המשפט בישראל זיכו מספר ניכר של אישי שלטון שהואשמו בשחיתות, בטענה המוזרה ''שלא היו מודעים'' למעשיהם. כמו למשל מי שהיה יו''ר הסוכנות שמחה דיניץ (לשעבר חבר כנסת ושגריר ישראל בארה''ב) או שר התחבורה הנוכחי מאיר שטרית, שהועמד לדין שעה ששימש כגזבר הסוכנות.
באווירה השוררת בישראל היום של ''מושחתים נמאסתם'', יש להניח כי שיטת המושבעים היתה הרבה פחות ידידותית לאישי שלטון מאשר השופטים המקצועיים.
אלו הם רק כמה כיווני מחשבות בנושא, והמגיבים בוודאי יוסיפו דברי בינה וחוכמה.
הפולחן הביטחוני-כמימים ימימה
לאחר מלחמת יום כיפור, התפתחה אופנה של הכאה על חטא אצל עיתונאים שנהגו לפאר ולשרת את המימסד השלטוני והצבאי.
''לא שאלנו שאלות, לא הקשינו על המערכת, קיבלנו מה שהצבא והממשלה האכילו אותנו והעברנו זאת הלאה אל הקוראים. הרדמנו את עם ישראל''. כך הם קוננו.
אבל הלקחים לא נילמדו לטווח ארוך. מרבית העיתונאים והפרשנים הצבאיים, חזרו לסורם, וממשיכים לשמש כרמקול של המערכת.
לאחרונה ראינו זאת במרוכז. ראיונות רבים, בכל כלי התקשורת העיקריים, עיתונות כתובה, טלוויזיה ורדיו, עם היוצאים והנכנסים בראש מערכת הטרור הממלכתי.
ראשון בתור היה הרמטכ''ל היוצא משה יעלון. כל הראיונות (שאני קראתי ושמעתי) היו מסכת הלל ושבחים. ביטוי אופייני לחנופה לאיש אנו מוצאים בדבריו של כתב ''הארץ'' ארי שביט, שהקדים לראיון עם יעלון את המלים הבאות: ''בעמדות הכוח הישראליות של העשור הנוכחי לא היה אדם נקי ממנו. ערכי וסגפן, ישר וצנוע, ישראלי מעידן אחר. איש אמת''. על כך הגבתי בעיתון כי כדברים האלה קראתי בראיון שעשה בשעתו כתב ''פרבדה'' עם שמש העמים לאחר שהצליח להכניס מיליוני אנשים לכתרים, סגרים, מחסומים ומחנות מעצר.
אחרי הראיונות עם הרמטכ''ל היוצא הפציצו אותנו העיתונים, הטלוויזיה והרדיו בסוף שבוע מרוכז בראיונות עם ראש השב''כ היוצא אבי דיכטר. שוב חוזר הניגון. דברי שבח והלל על האיש. נתנו לו לשפוך מלים ככל שרצה. קח מיקרופון ולוש אותו כחפצך. אין שאלות מאתגרות, אין פקפוקים. בכל זאת האיש עסק בכמה מעשי רצח ''פה ושם''. בכל זאת, יתכן ונצטרך לאכול בעוד זמן את הפירות הבאושים של ההוצאות להורג ללא משפט שדיכטר מתגאה בבעלות עליהן. אפילו עיתונאים כמו ירון לונדון, שמעת לעת מגלה סימנים מעודדים של אי הליכה בתלם, נישבו בקסמו ונוטרלו.
עם חיבוקים כאלה מהתקשורת, אין פלא שדיכטר נראה ונשמע כמי שבלע כדור חגיגת או שניים.
עוד לא הצלחנו להתאושש ממבול המחמאות על דיכטר, והנה מופיע שטף חדש של כתבות פולחן על הרמטכ''ל החדש דן חלוץ ועל המינויים החדשים שלו. הוא גדול, הוא נפלא, וסבב המינויים החדש שלו, עין לא שזפה כזאת, אם לשפוט לפי הכתבים שמשתחווים לרגליו אפיים ארצה. ומה יש לנו בסך הכל? אותם אנשים מסתובבים בקרוסלה ומחליפים תפקידים. אפשר לחשוב, איזה חידוש גדול. אבל הכתבים הצבאיים ממש מתמוגגים. רואים מיד ''שיש בעל בית'' וניכר ''סגנון ניהול חדש'' וכו' וכו'. להקיא מרוב חנופה והתבטלות.
ורק תנועת ''יש גבול'' הזכירה לנו שהרמטכ''ל החדש נושא באחריות לטבח אזרחים וילדים בעזה, טבח שלא הדיר שינה מעיניו.
המיליונרים החדשים
אמנם המתנחלים שופכים אש וגופרית על בית המשפט העליון שהחליט כי לא נפל דופי בחוק ''פינוי פיצוי'', אבל צריך לראות זאת בשיטת ''כאילו''. כלומר, המתנחלים הבינו כי מתחוללת בישראל עיסקה כלכלית שאין כמוה בעולם. ככל שהם מגדפים יותר את הממשלה והשופטים כך גדל גשם המענקים הכלכליים על המתנחלים. אחרי שגידפו את שרון וממשלתו, הם קיבלו את הצעת החוק הממשלתית ''פינוי ופיצוי'' שהבטיחה להם מיליונים. הם לא הסתפקו בכך והוסיפו לערכת הקללות עוד כמה קילו, והתוצאה: ועדת משנה של ועדת הכספים בראשותם של איש מרצ חיים אורון ומי שהיה שר האוצר אצל רבין אברהם שוחט, הגדילה את הפיצויים בעוד כמה מיליונים, והכנסת אישרה זאת. המתנחלים עדיין לא היו מרוצים, והעצימו את הנאצות לווליום מחריש אזניים, התוצאה: בית המשפט העליון החליט להוסיף לכל משפחה עוד כמה מאות אלפי שקלים. אבל גם זה לא מספק אותם. אשר על כן הוסיפו לשק החבטות שלהם עוד דברי בלע, אוזן לא שמעה, והתוצאה, משרד החינוך הודיע כי ישקיע בקייטנות לילדי גוש קטיף 13 מיליון ש''ח. מה יש לדבר, אפילו הגרמנים לא שפכו כספים בנדיבות כזו לניצולים שחירפו אותם.
במקום שהמתנחלים ישלמו פיצויים לעם ישראל על המיליארדים שהשקיעו בהם בשנות פלישתם לאדמה לא להם, על הקרקע הזולה שקיבלו, על הסיוע בבניית הוילות, על ההגנה שהצבא העניק להם, על המשכורות לבעלי משרות ציבוריות שהומצאו בשפע, מדפנים אותם שוב במיליארדים.
הלב מתפוצץ כאשר חושבים מה ניתן היה לעשות במיליארדים האלה: למלא את סל התרופות בביטוח הבריאות בתרופות מצילות חיים ולא לתת לאנשים לגסוס עד מוות מסרטן ומחלות קשות אחרות, לממן אלף רפורמות בחינוך, לשפר בטיחותית את רשת הכבישים הקיימת ולהציל מאות בני אדם שחייהם נקפדים בתאונות דרכים, לבנות תעשיה, להקים רשת רכבות שתחבר את כל הארץ וגם רכבות קלות בערים הגדולות, ולא היה צריך לקצץ בצורה אכזרית כל כך בקצבאות הביטוח הלאומי לקשישים, לילדים, למובטלים ולאמהות החד הוריות.
מאחורי המלל פטריוטי והדתי של חבורת המתנחלים הגזענים, מסתתרת לה תאוות בצע מכוערת.
כיפה אדומה בנוסח שרת החינוך והתרבות
זוכרים את סיפור כיפה אדומה? היא לא יודעת שהזאב בלע את סבתה ושוכב במיטתה מחופש, פניה מכוסים בשביס, וצורתה מעט שונה מהמוכר לה. היא שואלת: למה יש לך לוע כזה גדול? כדי שאוכל לבלוע אותך וזינק מהמיטה ובלע אותה.
אז יש לנו גירסה מעט מודרנית של כיפה אדומה בפי שרת החינוך והתרבות לימור לבנת. מדוע אנו צריכים רפורמה? שאלה הלימור עם גומת החן התמימה על פניה בכנס בגליל? ולפתע עטתה את כסות הזאבה וענתה: בכדי שילדינו יוכלו להרוג ערבים יותר טוב בכלי הנשק החדשים והמתוחכמים של המחר.
והנה עוד סאגה חינוכית בנוסח ישראל:
אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה הדיח מפקד פלוגה מתפקידו בגלל שהחליט לא לירות כדורי גומי ורימוני גז מדמיע על פלסטינים שהפגינו נגד גדר האפרטהייד ליד הכפר בודרוס, משום שבקהל היו ילדים ונשים. אלוף הפיקוד החליט כי המ''פ לא גילה ''תקיפות ודבקות במטרה''.
ואני נזכר במונח יודונאצים שטבע פרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח.
הידד לארגנטינה- מתי בישראל?
בית המשפט העליון בארגנטינה ביטל את החוקים שהעניקו חנינה לקצינים הרוצחים שביצעו פשעי מלחמה ומעשי זוועה בימי הדיקטטורה הפשיסטית של חונטת הגנרלים ששלטה בארגנטינה בשנים 1976- 1983.
עתה ניתן יהיה להעמיד את הרוצחים והפושעים לדין.
לצד הידד לשופטים בארגנטינה ולנשיא קירשנר שבירך על כך, זו תזכורת לנו, איזו דרך ארוכה עוד צריכה ישראל לצעוד כדי להגיע לשלב הזה.
בית המשפט העליון בארגנטינה נוטע בי תקווה כי הרוצחים והפושעים ששירתו ומשרתים בצבא , בשב''כ ובמשטרת הכיבוש שחמקו בינתיים מעונש, עוד יתנו את הדין. מי שביצעו פשעי מלחמה, כמו ח''כ אהוד יתום מהליכוד שרצח שבויים וקיבל חנינה מבית המשפט העליון, לא ינקו.
אולי עוד יבוא יום, ובית משפט עם הרכב שופטים אחר יבטל את החנינה, יכריז עליה כבלתי חוקית, ויסלול את הדרך להעמדה לדין.
הוא זכאי או ''זכאי''?
