להיפרד מהחשיבה הקווית [2]

להיפרד מהחשיבה הקווית [1]

כל טיל היוצא לחלל נבחן ביכולתו להיפרד מחלק שסייע לקידומו, משעה שזה לא מסייע יותר לקידומו [אנטולי קוזנייצוב – מבכירי תוכנית החלל הסובייטית].

עכשיו הגיע הזמן להתחיל לסלול את הכביש/לחפור את המנהרה/לבנות את הגשר גם מצידו השני. הגיע הזמן לאפיין את ''החשיבה הקווית''.

פטנט החשיבה הזה מתאפיין לפי המתכון הבא:

1. ''הגדר עיקר''.
2. הבא את ''נתוניך'' על פי אותו עיקר.
3. גזור [וזרוק] מה שנמצא ''בשולי'' העיקר שבחרת [קרא לפעולה זו ''הזנחה''].
4. מה שקיבלת הוא ''תחום ידע'' חדש הפועל על פי מסורת החשיבה הקווית.

---

החיפוש אחר העיקרון הראשון

הרצון האנושי להכיר את ''עיקר העולם'', ולבנות ''תמונת העולם'' לפי אותו עיקר הוא עתיק ביותר.

כבר הקדמונים היוונים נוכחו לדעת שקשה להסכים על פי איזה עיקרון ''מתנהל העולם'', ולא רצו לתת לשרירותיות להיות קובעת, שכן שרירותיות זו, כך הניחו, תעמוד לרועץ כשיצטרך ההוגה להגן על עמדתו מול עמדה הגורסת אחרת. כך הגיע סוקרטס למשל ברפובליקה [המדינה] לחלוקת הידע לארבע שלבים, מה שקרוי ''משל הקו המחולק''. אם ניקח קו ונחצה אותו לשנים וכל אחד מהחצאים נחצה שוב לשניים, הרי שנקבל ארבעה חלקי קו או שני קווים חצויים לשניים. אם נעמיד אותם במאונך, נקבל חלק תחתון ועליון. אם נקרא לקו אחד ''תפישה'' נוכל לראות שחלקו התחתון, ''הצללים'' או ''הדימויים'' שנוצרו, הם העתק פחות ברור מהיש שיצר אותם. אם יש לנו צללית של מכונית, היא פחות מפורטת ועשירה מהסתכלות במכונית עצמה. אותו הדבר קורה במחשבה [הקו השני]. לנו יש, על פי סוקרטס, דעות, שמתייחסות כמו דימויים למה שהטיל אותם [כלומר הם מטושטשים יותר ועשירים פחות ממה שהטיל אותם]. אם נשכיל לתת לנשמה ''להתעלות מעבר לדעות'' נוכל להכיר את ''עולם הודאות'' [עולם של אמיתות נצחיות שמצויה ''מעל לדעות'' והיא נצחית ואמיתית שלא כמו הדעות עצמן]. שכן הדעות, כמו הצללים, תלויות בזמן ההתבוננות.

הכל מתחיל ב''ודאות הראשונה'' או ב''עיקרון הראשון'', שהוא העיקרון הראשון הנגיש לנו מבחינת עולם הודאות הנצחי. אותו עלינו לחפש. סוקרטס היה בטוח שזה רק ענין של זמן עד שנמצא אותו.

אותו ''עיקרון ראשון'' לבטח היה עיקר טוב מספיק על מנת ששיטת החשיבה הקווית תשתמש בו כעיקרה של תמונת עולם, שאותה תשמח לכונן. אלא מה? הוא לא נמצא עדיין. ועברו מאז כ-‏2500 שנות חיפוש אינטנסיביים.

מאמר זה מכיל עוד שתי ''פיסות'' שכתבתי בעבר ומדברות על מגדלים.

---

העיקרון הראשון וסיפור מגדל בבל או הדילמה שלא נשאלה: ''היכן להקים את המגדל?''

לפני שנתיים כתבתי שורות אלו ואביא אותן כאן בשינויים מועטים:

בבראשית יא מובא הסיפור הבא:

א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.
ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.
ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.
ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.
ה וַיֵּרֶד ה', לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.
ו וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.
ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.
ח וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.
ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל ה', שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.

הכתוב המתחיל בחידה ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, לכאורה רק ''מכין את הקרקע'' למגדל ולסיפור המגדל, והחידה היא כפולה: למה הכוונה בויהי כל הארץ שפה אחת ומה זאת אומרת ודברים אחדים? הקושי בחלק הראשון הוא למה השפה מיוחסת לארץ ולא לבני האדם? ומדוע לא אומר הכתוב בימים ההם הארץ היתה אחת, אלא השפה היתה אחת?

אפשר לקבל אולי רמז לזה מ''סיפור הבריאה השני'' המופיע בבראשית ב:

ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.

נקודת המבט של הכתוב הוא ''מהמעשה המושלם'' של אחרי הבריאה, כאילו ב''מראה אחורית'' המראה את הדרך אותה עשינו, בדרך שעונה על השאלה ''איך הגענו עד הלום'' ברוח השיר מהתפילה ''אדון עולם אשר ברא בטרם כל יציר נברא'' אז גם כאן נוקט הכתוב ''לשון אחרית'' [אחרית המסבירה את הראשית] ויהי כל הארץ שפה אחת. כלומר המצב הטרומי של ''ארץ לכל שפה'' או ''שפה לכל ארץ''. כיוון שני שאני מעדיף הוא ראיית הארץ כ''תחום היש'' תחום המשמעות. אז מקבל המשפט צבע שונה ויהי כל הארץ שפה אחת, פירושו ויהי כל היש הנברא נקרא בשמות על פי שפה אחת, על פי מפתח אחד, על פי מה ששורדי המבול לימדו. שפה שבאה מבראשית ב:

יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה;

ואולי מדובר באותה ''שפה מושגית מאוחדת''.

וכך [אם נקבל את הפירוש השני] מתבארת כמעט מאליה החידה השניה, של פירוש ודברים אחדים: והיו בעבר גדולים [רש''י וגם אחרים] שהביאו פירושים רבים על דרך הדרש הסיפורית של מה זה יכול להיות ודברים אחדים: ואילו אני רוצה לחזור לשאלה של מה הכתוב רוצה לספר לנו במקום זה. שהרי אם מדובר בריבוי [כהצעת רש''י], הרי אין חדש תחת השמש והריבוי אינו שונה אם מדובר ב''אחדים'' או ב''רבבות''. על כן חייב אני לפסוע בדרך אחרת. ואומר שכמו שהארץ [היש המושגי] היו בשפה אחת, כך הדברים [דעות מחשבות ורעיונות וגם אולי אמונות וידיעות] היו אחידות [כמו השפה]. כך שאחדים יש לקרוא בימינו כ''אחידים''. ואלו נתוני הפתיחה לסיפור מגדל בבל. נגד אחידות [הוליסטית] זו אין לאלוהים דבר. אלא כנגד מה שעוקב.

ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם: כלומר חיפשו אנשים אלו מקום לשבת בו, להתישב, והכתוב אומר לנו שהיתה זו בקעה [בקעה היא מקום מוזר לבנות מגדל שראשו בשמים]. ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר: ואז אמרו איש לרעהו בואו וניצור לבנים וחימר. והשאלה היא [חידה] מדוע מביא זאת הכתוב? הרי כבר בבראשית ד כתוב יז וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ. ואם נבנתה כבר בימי חנוך עיר, אז מה ה''ביג דיל'' על ''המצאת'' החומר והלבנים? ואפילו מי שיאמר שדבר זה דורש ''המצאה מחדש'' כי זה ''הדור שלאחר המבול'', עדיין אין הדבר נראה בעיני. אבל הצירוף הזה, חומר ולבנים, הוא משום מה בדיוק אותם חומר ולבנים המופיעים בשמות א יד וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ. כלומר ''התגלית הטכנולוגית'' של סיפור מגדל בבל, היא כלי המוביל למרר את חיי בני ישראל כאשר היינו עבדים לפרעה במצרים. וזוהי כבר סיבה טובה להזכירם כאן. ואולי... רעיון מגדל בבל הוא כזה שהתלהבו בני האדם התלהבות יתרה מהטכנולוגיה העומדת לרשותם ונתנו לטכנולוגיה לסחוף אותם ולהביאם למצב של עבדות [כמו במצרים]. חידה יפה ולקח נאה. ויפה עושה הכתוב שמראה לנו את ההיסחפות, איך מדבר ''טוב הכרחי ומועיל'', חומר ולבנים, נעשה מכוח ההתמדה דבר מסוכן ולא נחוץ בכלל ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ: כל כך יפה. הכתוב מחנך אותנו לא רק ''לא לקפוץ מעל לפופיק'' בשאיפות האינרציה שלנו שאפשר לסכמן במשוואה המתמטית: אם X טוב אז גם [X+1] טוב, אלא גם שהמוטיבציה בהאדרת השם שלנו ונעשה לנו שם [האגו שלנו] בין אם השם הוא שם קיבוצי ובין אם הוא שם אישי נובע מפחד פן נפוץ על פני כל הארץ: ובדיוק זה מה שאלוהים רוצה מאיתנו בני האדם בבראשית א:

כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.

כלומר יש כאן התקדמות טכנולוגית על דרך האינרציה בניגוד ליעוד שיעד לנו האלוהים במעשה בראשית ומבלי לבחון את איכות הפעולה על פי תוצאותיה בכל שלב ושלב כאמור בבראשית א וירא אלהים כי טוב:

והתגובה וירד ה’ לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם: האם באמת אלוהים נמצא ''רק בשמים''? האם באמת הוא צריך ''לחכות לתוצאה'' כדי לראות שמשהו באמת ''יצא לו טוב''? איני חושב כך. אבל יש כאן דרך פעולה לבני אדם כדברי משלי ג יח עֵץ-חַיִּים הִיא, לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ; וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. כלומר תומכת התורה לכל המחזיקים בה ולכל הפועלים בדרכה יז דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם; וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. אז מלמד אותנו [בני האדם] את דרכה של תורה לבדוק אם משהו טוב או רע, לא לבחון אותו מנקודת מבטנו אלא וירד ה’ לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם: לרדת ולחוות את זה מנקודת מבטם של העושים במלאכה, ולרדת פירושו לרדת לסיבות, למניעים ופה יש לנו מגדל המבוסס על פחד. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ: ואלוהים רואה את הסכנה שבדבר ויאמר ה’ הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: בגלל ששפה אחת לכולם, הם יוכלו [טכנולוגית] לעשות כל אשר ירצו ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: ומה רע בזה? הרע הוא היעדר המודעות. הרע הוא האינרציה. הרע הוא היעדר הבדיקה האיכותית אחרי כל שלב של עשיה, והרע הכי גרוע הוא העשיה מתוך פחד. וכמו שירד האלוהים וירד ה’ לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם: לראות את מה שעשו בני האדם, כך יורד הוא לסיבת יכולתם של בני האדם לעשות שטויות [ללא מודעות] בקנה מידה קולוסאלי ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ: ובדיוק מכאן מראה לנו ה' איך לטפל בדבר עם מודעות, פעולה אחת ש''מטפלת בשורש המאפשר את הרע'': הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו: וכתוצאה מכך:ויפץ ה’ אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר:

ולמה אני מטריד את מודעותכם בסיפור ישן זה? כי החידה הזאת אקטואלית גם בימינו. שיטת החשיבה הקווית היא מין ''מגדל בבל'' כזה, הבנוי על פחד מלא לדעת, פחד מפיזור ואיון ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ: וגם הוא נובע מ''חשיבה פרוייקטנטית'' שאינה עוצרת כאשר ''האיכות נגמרת'' ואינה בודקת שלב שלב את כדאיותה נוסח וירא אלהים כי טוב: אלא מתמידה בהליכה במימוש האפשרי כי הוא אפשרי ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר: ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ: וכך הגענו לתחומי היסוד באנרגיה גרעינית וכמעט שהשמדנו את עצמנו לדעת, ועכשיו הרופאים משחקים ב''משחקים גנטיים'' וכל זאת בלי המודעות הדרושה [מודעות אלוהית] להליכה זהירה בתחומם של היסודות.

ולא רק זאת אלא שבמגדלי הבבל שבנו לנו המדענים יש תמיד הנחות של ''עיקר'' ו''טפל'' והמדענים עצמם קנו דירות במגדלי הבבל שבנו, וכך נהיו עבדים לחומר וללבנים שיצרו במו ידיהם. וממרומי מגדלים אלו קשה ''לרדת ולראות'' מה איכות הביאו מגדלים אלו לעולם. ואני ספק אם תהליכי הניצול הקפיטליסטי ותהליכי הגלובליזציה אפשריים מבלי ההיצמדות העיקשת למבט הנשקף מהמגדלים עצמם, מבט הגורם לשוכניהם לדבוק ''בחומר ובלבנים'' ולהפוך עצמם במו ידיהם עבדים לטכנולוגיה ולאינרציה הטכנולוגית ולפחד הטמון בשורשם: ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ:

וישאל השואל האם אין בכך גזירה שלעד נועדנו להיות נפוצים לכל רוח ויפץ ה’ אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר ברוח חוקי האטרופיה? האין שום דרך ליחד ולתקשורת מודעת בעולם הזה? האם אין תקווה?

עד כאן סיפור מגדל בבל שהתייחסתי אליו לפני כשנתיים. ואני מלא השתוממות. כמו בסיפור בגדי המלך החדשים, האם אף אחד לא שם לב לשאלה ''היכן לבנות את המגדל'' הריכוזי הזה? למה דווקא בחרו דווקא עמק לבניה כזו? זה נראה כמו ''קריטריון ראיית הבד'' כמבחן חוכמה בסיפור ''בגדי המלך החדשים''.

וזה מביא אותי למגדלים. פעם כתבתי בעקבות ה-‏11 בספטמבר על מגדלים. והנה זה לפניכם:

---

המגדל בעת העתיקה

המגדל בעת העתיקה היה תערובת של ''כלי פולחני'' ו''אמצעי להאדרת [האגו של] השליט''. ושניהם לא רחוקים כל כך אחד מהשני כמו שנראה לנו היום, היות ובעת העתיקה בהרבה תרבויות השליטים היו ממוצא של אלים [עד למאה העשרים נחשב קיסר יפן לבן של אל השמש], והיו תרבויות שהמלכים זכו למעמד של אל אחרי מותם [התרבות המצרית והתרבות הרומית למשל]. כך שהקמת אנדרטה לעצמם והקמת מקום פולחן לא היו מעשים נפרדים זה מזה בהרבה כפי שהיום אנו נוטים לחשוב. אם נוסיף לכך את האסטרולוגיה [כאמצעי הבא לנחש את רצון האלים], שהומצאה בבבל והנציחה את הפנתאון היווני/רומי, אזי נראה שהמבט כלפי מעלה [ביחוד המבט לכוכבים, אבל לא רק אליו] היה מבט לעבר האלים והמגדל היה מקרב את החברה האנושית ''לפולחן נכון''. וכך קרה שהרבה מקומות פולחן [סטונהג' הוא המפורסם שבהם] היו בראש ובראשונה מבנים אדירים שנוצרו לצורכים אסטרונומיים [באירופה, בדרום אמריקה, בהודו ובסין], ובגלל ''המבט המופנה כלפי מעלה'' אני מכליל אותם תחת הכותרת ''מגדלים''.

---

המגדל בימי הביניים [הכנסייה הגותית מול המבצר של האדון הפאודלי]

המבצר הימֵי-ביניימי הוא הכי קל לתיאור [לכן אתחיל איתו]. הוא מבצר. הוא בנוי [בתפישתו] כמו מגדל. את התיאור הכי טוב לתפישה זו אני מוצא באי צ'ינג הסיני בהקסגרמה הקרויה ''התבוננות'' [Kuan, הקסגרמה מס. 20] בהקסגרמה הזאת יש למגדל תפקיד כפול. הוא מביט [ושולט על סביבתו] והוא ניבט למרחוק ומשמש סימן לשליטה במקום. כך המגדל משמש גם דוגמה לאיך הדברים צריכים להיות [חוזק יציבות מבפנים ומבחוץ] וגם נותן לשליט יכולת להתבונן ב''חוק השמים'' מעליו, ולהיות באותו זמן ''נישא מעל'' [כבר לא שייך] ביחסו להמון שמתחתיו. כך מתאפשר לשליט להיות ''קרוב יותר לשמים''. מבצרים ימֵי-ביניימיים של בתי מנזר מדגישים נטיה זו.

ה''מגדלים האחרים'' של ימי הביניים הם בדיוק התופעה ההפוכה של מגדל בבל. הקתדרלה היא רצון לבנות בניין שידגיש את העליונות האלוהית ואת אפסות האדם. הקתדרלות הגותיות היו ברובן ''מבנים של אור'' שאפשרו לבנות לגבהים בלתי יאומנו, עד לאותם זמנים. ''המחיר'' של בניה מסוג זה התאים מאד לאידאולוגיה של המבנה עצמו. דהיינו, שימוש מזערי בחומר [כדי למנוע ממשקל הקירות למוטט את הקתדרלה] כך שהרבה אור יכנס לבניין [אור גם במשמעות האלוהית הנוצרית] וכך שכל הבניין יראה כהצצה לעולם שמעבר, עולם על טבעי של הוד [כן, השימוש במילה אינו מקרי], הנחווה על ידי המאמין כמבנה שירד מהשמיים יותר ממבנה הנוצר מהקרקע. ה-shock and awe שהתעורר [ועדיין מתעורר] במאמין הנכנס לכנסיה מסוג זה, מוכפל על ידי זמן בניית הכנסיה [שהוא זמן בניה מעבר למושגים של החיים האנושיים]. רוב הקתדרלות הושלמו במאה ה-‏19 והן נמצאות בתהליך של שיפוץ מתמיד [הנותן לעבודה משמעות רוחנית]. רוב המאמינים מהמאה ה-‏14 ואילך נכנסו לקתדרלות שנראו מבחוץ כמו ''אתר בניה'' כדי לגלות בתוך הקתדרלה את ההוד האלוהי ואת אפסות האדם המתבונן מלמטה [היום ניתן לקבל שמץ מהחוויה הזו כשמביטים מבחוץ בקתדרלה של גאודי, Sagreda familia בברצלונה, אתר בניה לכל דבר]. לכן לא מקרי הוא שהכנסיה כסיפור אלוהי, [כספר תמונות של אמונה] מסיטה את מקומה בכנסיות הגותיות מהקירות וציורי הקיר לחלונות עצמן המחליפים את ציורי הקיר בציורים של אור.

---

מגדלי התאומים [חשיפת המגדל בעת החדשה]

סוף סוף הגעתי למגדלי התאומים. כדי להימנע משפיטה שלי כאילו ''אני חסיד של הרבי מבן לאדן'' ומעוד שטויות מהסוג הזה, תארו לעצמכם את ה-‏11 בספטמבר כ''חלום קולקטיבי'' שיהיה לי הכבוד בעוד רגע לפרש אותו.

החלום הזה מתחיל בסופם של המגדלים. שני מטוסים עמוסי נוסעים מתנגשים בכוונה במגדלים וממוטטים אותם. חזיון נורא ומרהיב כאחד. החלום הזה הוא קצר ונורא. מה קרה פה? החלום חושף את המגדל המודרני כחוויה של ההמון. בתקופה הזו התרבות המערבית מציעה את ה-Fun הימֵי-ביניימי כבידור לא ליחידי סגולה [אצילים] אלא כבידור המוני. פתאום החוויה של עמידה על מגדל אינה חוויה של איש אחד [נבחר כמלך או כנביא], אלא ''סביבת עבודה'' של אלפי אנשים, הבאים על בסיס המוני, חלקם לעבוד בסביבה הזאת ''השולטת על העולם מלמעלה'' ושולטת גם באנרגיה החברתית הגלובלית [הידועה בשם כסף]. מלמעלה קל יותר להיות שרירותי כלפי מי שלמטה. מלמעלה קל לא לראות את האפקט הטוטאלי של הפעולה של אותם אנשים [הגלובליזציה] כלפי השוליים. האשליה הריכוזית שהעולם חסר המרכז מבטא במגדלים הללו [מגדלי התאומים] המרכזים מניו יורק את אשליית העולם הכלכלי חסר המרכז. הריסתם חשפה את מרכזיותם. השיתוק של הכלכלה העולמית, שמהדהודה לא התאוששה הכלכלה העולמית עד היום, היא בעקבות הפגיעה במרכז של ''העולם חסר המרכז'', שמגדלי התאומים היו מרכזו.
סימון המטרה של מגדלי התאומים נעשה על ידי מישהו מתרבות אחרת [מוסלמית לא מערבית]. בן לאדן הוא לא סתם אדם. משפחתו עוסקת כמקצוע בהריסת מבנים. לא לראשונה הוא מנסה להרוס מבנה זה. ניסיון קודם נכשל [מכונית תופת במרתף]. היה צריך משהו יותר יצירתי מזה. מי שמתעסק בכישוף יודע שלעיתים קרובות, ככל שהאויב מנגד הוא חזק יותר, יש להשתמש בכוחו הוא על מנת להרוס אותו [ולא בכוח חיצוני].

כאן השתמש בן לאדן בהמצאה טכנולוגית אחרת שמאפשרת להמון לא רק להיות יחד במקום אחד קטן [מגדל משרדים של זה מעל זה] אלא גם לעוף יחד [כהמון] ממקום למקום. ההמצאה של המטוס. זה שבן לאדן יכול היה ''לקרוא מחדש'' את המצאת המטוס לא רק ככלי טכנולוגי אלא גם כפצצה מעופפת אולטימטיבית [המכילה גם כמויות אדירות של דלק ומכילה בתוכה אף חלק מקורבנותיה], זו הוכחה שהוא השתחרר בחשיבתו ''מכבלי החשיבה הקווית''. אז מה עשה בן לאדן? רקח במוחו ודרך אנשיו מזימה של ''צירוף ניגודים'' של בניין נייח וגבוה [מגדל מצד אחד] עם מוצר תעופה מצד שני [נייד וגבוה] כדי להביא את שניהם להתמוטטותם הבלתי נמנעת [אחד לתוך השני]. כל מה שהיה צריך עוד זה אנשים [עוורים מאמונה] בני תרבות אחרת [מהשוליים] עם סוג של נשק שולי אף הוא [סכינים יפניים]. איזה חלום מרהיב. איזה חלום רב תרבותי [ערבים, יפנים, אמריקאים וגלובליזציה בסלט אחד, המעלה תימרות עשן אש קורבנות ודם עד ללב השמיים ומצליח לזעזע את העולם. זהו Shock & Awe אולטימטיבי. ועוד כדי לסגור את המשמעות של חלום מרובד זה, התאריך של החלום הוא, בכיתובו האמריקאי, Nine Eleven היות והאמריקאים כוכבים את החודש לפני היום בתאריך] בדיוק המספק אותם הם מחייגים כמספר חירום לשירותי ההצלה שלהם [911]. איזו סמליות מרהיבה. התרבות המערבית השואפת לגלובליזציה ספגה באותו יום סטירה מצלצלת [wake up call?]...

ומאז שום דבר לא אותו דבר. ברוכים הבאים למאה ה-‏21.

עד כאן ''סיפור המגדלים'' מ-‏2001. אפשר להגיד שמאמר זה אינו מגובש ועשוי קרעים קרעים. זה נכון היות שאלו ''המצרכים לעשיית המרק'' בעוד פרק אחד או שניים. מבחינת כמות המלל והדחיסות הרעיונית, נראה לי שזה מספיק ליום אחד.

---