התקופה הרומית - חיסול הישות הלאומית-תרבותית והרוב היהודי בא''י

הפיכתה של יהודה לפרובינקיה רומית הביאה שואה על העם היהודי. הרומאים חיסלו את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ. לאחר המרד הגדול וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא הייתה מדיניות רומית שהוכתבה מלמעלה להפוך את היהודים למיעוט בארץ, ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. היה גם ניסיון ,זמני לפחות, לאלץ את היהודים להשתלב בתרבות ההלניסטית ע''י פגיעה בדת.

היהודים מעולם לא השלימו עם אובדן עצמאותם הלאומית, עם הבאתם של נוכרים לארץ ועם הפגיעה בדתם, וחזרו ומרדו נגד השלטון הרומי, לאורך כל תקופת הכיבוש, תוך התעלמות מכוחה העדיף של רומא:

• 57 לפנה''ס, המרד נגד גביניוס, בשל שוד אוצרות בית המקדש.
• 54 לפנה''ס, המרד נגד קראסוס, בשל שוד אוצרות בית המקדש.
• 66 – 70 (73 – נפילת מצדה) לספירה, המרד הגדול, בשל השאיפה לפרוק את עול הכיבוש הרומי, והפגיעה בקודשי הדת.
• 115 – 117 מרד טריאנוס, פרץ בתפוצות וגם בארץ, בעקבות מינויו של לוסיוס קיטוס (קויטוס), שדיכא באכזריות את מרד היהודים במסופוטמיה, לנציב ביהודה, ומדיניותו.
• 132 – 135, מרד בר כוכבא: נגד מגמת ההלניזציה של פרובינקיה ''יהודה''.
• 351, מרד גאלוס: נגד שלטונו המושחת.

הגורמים למרידות היו:

א. כלכליים – עם הכיבוש הרומי בא הקץ לשגשוג הכלכלי שהושג בתקופה החשמונאית. עול המסים היה כבד מאוד ופגע קשות בחקלאים. כמו כן, הרומיים הפקיעו אדמות ובנו ערים לנוכרים, או מסרו אותן לחיילים רומיים ותיקים. הנציבים הרומיים העדיפו להעסיק נוכרים בעבודות בנייה מפני שהיהודים לא עבדו בשבתות וחגים ודרשו אוכל כשר. היהודים הופלו לרעה בקבלת משרות ובכל תחומי החיים. לאחר המרד הגדול הוטל מס מיוחד ''מס היהודים'', נוסף על המסים הרגילים.

במאה ה-‏3 לס' (235 – 284 ) פקד את רומא משבר פוליטי, כלכלי וחברתי. המשבר השפיע על האימפריה כולה, בעיקר בתחום הכלכלי. האוכלוסייה היהודית בפרובינציה סוריה-פלסטינה נפגעה באופן חמור. החקלאים כרעו תחת עול המסים, העושק מצד החיילים הרומיים, פיחות המטבע, יוקר המחיה, ירידת פוריות האדמה בשל סדרים אדמיניסטרטיביים מעוותים. כתוצאה מכך לא יכלו החקלאים היהודים להתקיים מהחקלאות. הברירה הייתה למרוד או להגר מאונס.

עיקר עומס המסים הוטל על בעלי הקרקע, ורוב היהודים היו חקלאים:
ארנונה, היה מס על בעלי קרקע שחוייבו לספק לצבא מזון. המנהיגות הדתית התירה לעבד את האדמה בשנת שמיטה כדי להקל במקצת על החקלאים.
מס טירוניה - בעלי קרקע חוייבו לספק חיילים - טירונים לצבא או לפדות את המס בתשלום, כך שמס זה הפך למס נוסף על האכרים.
אכסניה - חובת אירוח חיילים, מפקדים ופקידים בכירים, או תשלום כספי שווה ערך.
אנגריה, עבודות כפייה, הובלת משאות ומטענים, אספקת סוסים לצבא ובהמות לשירותי הדואר.
ליטורגיה - שירותים ואספקה ברמה המוניציפאלית והממלכתית.
מס הכלילא (הכתר), אמצעי נוסף לגבות כספים מהנתינים.

השלטון הרומי הפעיל יחידות צבא או משטרה שהענישו את המפגרים בתשלום המסים השונים. מאחר שרוב היהודים היו אכרים בעלי קרקעות, המשבר הכלכלי והמסים של המאה ה- 3 הביאו רבים עד פת לחם. עוני הפך לתופעה.

ב. שחיתות הנציבים - רוב הנציבים היו אנשים מושחתים ורודפי בצע שניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם.

ג. דתיים – הקיסרים והנציבים הרומיים לא הבינו כלל את טיבה של הדת היהודית, כדת מונותיאיסטית, וכדת המהווה שילוב בין דת ולאומיות, ופגעו ברגשות הדתיים והלאומיים של האוכלוסייה. היהודים, גילו דבקות בדתם ונכונות להקריב חייהם למענה. על המרכזיות של הדת בחיים היהודים ניתן ללמוד מהמרכיב הדתי במרידות:

מרד החשמונאים נגד אנטיוכוס מבית סילבקוס (168 לפנה''ס) עוד זמן רב לפני הכיבוש הרומי נבע ממניעים דתיים ולאומיים.
כך גם המרידות נגד רומי. הנציבים הרומיים פגעו ברגשות הדתיים. חילול בית המקדש ע''י כניסה לקודש הקודשים, שדידת אוצרות בית המקדש, ניסיונות להכנסת פסלי קיסרים לבית המקדש. קיטוס, למשל, הכניס צלם של עבודה זרה להר הבית.
אדריאנוס דגל במדיניות של הלניזציה של האימפריה מתוך הנחה שתרבות אחת ודת אחת, אלילית, תביא לגיבוש ואחדות. הוא רצה להפוך את ירושלים לעיר הלניסטית ולחסל את אופיה היהודי. הוא אסר על המילה ועל לימוד תורה במסגרת מאמציו לבטל את האופי התרבותי- דתי של הארץ.
לאחר הכרזת הנצרות כדת המדינה (324 לס') ע''י הקיסר קונסטנטינוס החמיר מצבם של היהודים והם סבלו מגזירות ורדיפות. אבל, התחיקה האנטי-יהודית הנוצרית החלה כבר ב- 315 לס', לאחר שהקיסר הכיר ב-‏313 לס' בדת הנוצרית, והרדיפות נגד הנוצרים נפסקו.

כמו כן, היהודים מעולם לא השלימו עם אובדן עצמאותם והכיבוש הרומי.

ד. העדפת האינטרסים של הנוכרים (יוונים הלניסטים, סורים הלניסטים ועוד) על אלה של היהודים. רומי עודדה התיישבות נוכרים בארץ, כחלק ממדיניות ההלניזציה, ואף יישבה את משוחררי הצבא בארץ, תוך העברת אדמות יהודים לידי נוכרים. ערים רבות בארץ הפכו ביוזמת השלטון הרומי לערי פוליס, כלומר לערים הלניסטיות הנשלטות ע''י תושבים נוכרים. ערי חוף הארץ, קיסריה, אשקלון, עזה, וערים נוספות ברחבי הארץ, כמו בית שאן, טבריה, ציפורי הפכו לערים הלניסטיות. היו חיכוכים בלתי פוסקים, בעיקר בערים המעורבות בין נוכרים ליהודים והשלטון הרומי צידד תמיד בנוכרים. ראשית עלילות הדם נגד היהודים מקורן בתקופה זו, והן הובאו לארץ ע''י הנוכרים. הנוכרים רצו לסלק את היהודים מהערים המעורבות ותופעת ההתנכלות ליהודים הייתה תופעה שכיחה.

ה. מאבק בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית – התרבות ההלניסטית שהייתה שלטת באימפריה הרומית התיימרה להיות תרבות אוניברסלית. התרבות היהודית, לעומת זאת, הייתה שילוב של דת ולאומיות. סירובם של היהודים להשתלב בתרבות ההלניסטית עורר שנאה כלפי היהדות בכל האימפריה הרומית וגם בארץ, בין האוכלוסייה הנוכרית שהלכה וגדלה בעידוד השלטון הרומי, ובין היהודים. עד ימיו של אדריאנוס עודדה רומי הקמת ערים הלניסטיות לנוכרים בארץ. אדריאנוס החל במדיניות מכוונת מלמעלה להלניזציה של האימפריה הרומית, ובייחוד בפרובינציה יהודה. מדיניות זו הייתה הגורם העיקרי לפרוץ מרד בר-כוכבא.

מדיניות ההלניזציה של הארץ התבטאה בהפיכת ערים יהודיות להלניסטיות, כמו ציפורי, בית שאן וטבריה. המשמעות הייתה ביטול אופיין היהודי, הקמת מקדשים ומוסדות בעלי אופי הלניסטי, והעברת השלטון לנוכרים. בטבריה הפכו את בית הכנסת למקום לעבודה זרה. אבל מעל לכל, הפיכת ירושלים לאילייה קפיטולינה, הייתה המכה המוראלית הקשה ביותר.

ערב מרד בר כוכבא היו בארץ כ-‏3,000,000 תושבים ולמעלה מ-‏50% היו נוכרים. מאז ימי אלכסנדר הגדול הייתה הגירה של נוכרים, בעידוד השלטון, לארץ. גידול האוכלוסייה הזרה, על קרקעות שנלקחו מיהודים הביא לצמצום שטח המחיה ודחיקת רגלי היהודים מאדמתם. זה היה חלק מהמדיניות הרומית.

לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא שינה אדריאנוס את שמה של הפרובינקיה מ''יהודה'' ל''סוריה-פלשתינה'', ע''ש שפלת החוף, פלשת, על שמם של הפלישתים (גויי הים), שהגיעו מכריתים במאה ה-‏12 לפנה''ס והקימו את אשדוד, אשקלון, עקרון, גת ועזה. שינוי השם נועד למחוק כל זכר לקיומה של מדינה ועם יהודים במסגרת מדיניות ההלניזציה.

---

עבודות הבנייה והפיתוח

רומי אכן בנתה, אבל רוב מפעלי הבניה לא היו עבור האוכלוסייה היהודית, אלא עבור האוכלוסייה הנוכרית ולצורכי הצבא הרומי. רומי בנתה ערים לנוכרים ובהם מקדשים לאלים, מרחצאות, אמפיתיאטראות ועוד... וסללה כבישים לצורכי הצבא. למשל, הכביש שנסלל בין כפר עותנאי לציפורי, ששמה הוסב לדיו-קיסריה. הכביש נסלל כדי לקשר בין מחנה הלגיון הרומי בעותנאי (שמה שונה ללגיו), היא א-לג'ון הערבית, במוצא נחל קיני לעמק יזרעאל, מדרום לקיבוץ מגידו בימינו לציפורי וטבריה. לאורך הכביש הוקמו ביצורים.

---

התמעטות האוכלוסייה היהודית

לאורך כל התקופה מאז הפיכת ממלכת החשמונאים לפרובינקיה רומית התקיים תהליך הדרגתי של התמעטות האוכלוסייה היהודית בארץ. לכאורה, רומא מעולם לא הגלתה את תושבי הארצות שכבשה, אבל היא התניעה את התהליך שהביא להתמעטות האוכלוסייה היהודית ע''י דיכוי אכזרי של המרידות, מעשי טבח המוניים, הגלייה של כרבע מיליון שבויי מלחמה ומכירתם לעבדות בשווקי רומא והאימפריה, ומדיניות מכוונת לביטול אופיה היהודי של הארץ באמצעות גזירות ורדיפות דתיות וגזירות כלכליות, שהביאו לעזיבה מאונס.

עפ''י הערכות, ערב הכיבוש הרומי היו בממלכת החשמונאים 3,000,000 תושבים, והיהודים היוו כ-‏90% מכלל האוכלוסייה, כלומר, 2,700,000. כאשר פרץ מרד בר כוכבא היו בארץ כ- 1,300,000 יהודים, מתוך כ-‏3,000,000 תושבים, והם היוו פחות מ- 50% מהאוכלוסייה. עם דיכוי המרד נותרו בארץ בין 700,000 ל-‏800,000 יהודים.

מה קרה לכ-‏2,000,000 יהודים, כלומר, לרוב היהודי, תוך כ-‏200 שנה?

---

הגליית שבויי מלחמה

הכלכלה של האימפריה הרומית הייתה בנויה על עבודת עבדים. אספקת העבדים לשווקי העבדים של רומא והאימפריה באה משבויי מלחמה שהובאו מרחבי האימפריה הרומית. רומי העבירה בין 63 לפנה''ס ל-‏135 לס', כ-‏250,000 שבויי מלחמה יהודים שנמכרו לעבדות. מספר השבויים שהעביר פומפיוס לרומא לאחר כיבוש הארץ ב- 63 לפנה''ס אינו ידוע, אבל ידוע ששבויים השתתפו בתהלוכת הניצחון שלו. מרקוס ליקיניוס קראסוס העביר 30,000 שבויים לרומא לאחר דיכוי מרד ב-‏54 לפנה''ס. המרד פרץ בשל ניסיונו לשדוד את אוצר בית המקדש. לאחר המרד הגדול הגיע מספר השבויים, עפ''י עדותו של יוסף בן מתיתיהו, ל-‏97,000. (מתוכם, לאחר כיבוש אזור הכנרת הוענקו לנירון קיסר 5,000 שבויים כעבדים).

אין נתונים רשמיים לגבי מספר העבדים שהעביר אדריאנוס לשווקי רומא, אבל ידוע ממקורות רומיים שמחירי העבדים ירדו פלאים בשל המספר הגדול של השבויים. סביר להניח שאדריאנוס מכר לעבדות כ-‏100,000 שבויי מלחמה. הערכה זו מבוססת על הנתונים הבאים: לפני המרד היו בארץ כ-‏1,300,000 יהודים. בין 400,000 (מקור יהודי) ל-‏580,000 (דיו-קסיוס, היסטוריון רומי) נהרגו או נרצחו במהלך המרד ונותרו בין 700,000 ל-‏800,000 לאחר המרד. ההפרש בין המספרים (בין 100,000 ל-‏200,000) הוא מספר היהודים שברחו בשל הקרבות והמצב והשבויים שהועברו לרומא.

לפני המרד הגדול היו בגליל, עפ''י עדותו של יוסף בן מתיתיהו 204 כפרים וערים יהודיים. לפני מרד בר- כוכבא היו בגליל 63 כפרים וערים יהודיים. מה קרה ל-‏141 ישובים יהודיים תוך 60 שנה (בין שנת 70 לס' ל-‏132 לס')? לאחר מרד בר-כוכבא נותרו בגליל 56 ישובים יהודיים. מה קרה ל-‏7 ישובים יהודיים תוך 3 שנים (132 – 135 תקופת המרד)? עפ''י ההיסטוריון הרומי דיו-קסיוס נהרסו ע''י הצבא הרומי במהלך המרד, בכל הארץ 985 ישובים יהודיים. אזור יהודה התרוקן עקב הרג, רצח, הריסת ישובים ומדיניות מכוונת להפוך את יהודה והבירה איליה קפיטולינה (ירושלים לשעבר) לאזור נקי מיהודים. במרד גאלוס (351 לס') נהרסו ישובים רבים בגליל ובשפלה. רק חלק נבנו מחדש, אבל מספר תושביהם התמעט.

---

הרוגים ונרצחים

מספר ההרוגים והנרצחים בעת דיכוי המרידות היה אחד הגורמים להתמעטות האוכלוסייה היהודית. רבים נהרגו- נרצחו – התאבדו. הנציב פלורוס רצח ב-‏66 לס' 3,600 יהודים בירושלים, עוד לפני פרוץ המרד. קסטיוס גאלוס כבש את יפו והלגיון ה-‏12 רצח 8,400 יהודים בעיר. בגמלא קפצו 5,000 אל מותם כדי לא ליפול בידי הרומאים ו-‏4,000 נשחטו ע''י הצבא הרומי. יוסף בן מתתיהו סיפר שהכנרת, לאחר הכיבוש הייתה אדומה מדם היהודים. הרומאים רצחו 1,200 זקנים וחולים. בסה''כ רבע מהאוכלוסייה נהרגה, כלומר מדובר בכ-‏250,000 הרוגים. במרד בר-כוכבא נהרגו בין 400,000 (המקור היהודי) לבין 580,000 (המקור הרומי). בביתר בוצע טבח אכזרי. עפ''י המקור היהודי הדם הגיע עד לברכי הסוסים. (הגזמה כדי להבליט חומרת המצב).

---

נטישה גוברת והולכת של הארץ

הנטישה היתה תוצר של מצב הביטחון, הרדיפות הדתיות והמצב הכלכלי. נוסף על אלה שנמכרו לעבדות ונהרגו או נרצחו, היו יהודים שעזבו לא מרצון, אלא מאונס בשל המדיניות הרומית. למעלה מ-‏1,000,000 נטשו את הארץ בתקופה זו, והצטרפו לגולה היהודית שראשיתה בחורבן ממלכת ישראל ע''י אשור ובחורבן ממלכת יהודה ע''י בבל.

למדיניות הרומית בארץ הייתה גם השפעה על מעמדה של ארץ ישראל כמנהיגת העולם היהודי. לאחר מותו של רבי יהודה הנשיא התחיל קרנה של הנשיאות לרדת וההשפעה עברה לחכמים, בעוד שהמרכז בבבל הלך והתחזק.

לסיכום, תופעת הגלות והתמעטות האוכלוסייה היהודית בתקופת השלטון הרומי היו תוצאה ישירה של המדיניות הרומית בארץ. הייתה זו מדיניות מתוכננת לא רק לחיסול העצמאות המדינית אלא להפיכת היהודים למיעוט בארץ, ע''י גזילת אדמות, מסים כבדים, הבאת נוכרים להתיישב בארץ, דיכוי מרידות באכזריות ושבירת רוחם של היהודים מבחינה לאומית ותרבותית. מאות אלפים נהרגו או נרצחו או מתו מרעב ומחלות, מאות אלפי שבויים נמכרו לעבדות ורבים נטשו את הארץ בשל רדיפות דתיות, ומדיניות כלכלית מפלה. למדיניות הרומית בארץ הייתה השפעה על מעמדה של ארץ ישראל כמנהיגת העולם היהודי. לאחר מותו של רבי יהודה הנשיא מתחיל קרנה של הנשיאות לרדת וההשפעה עוברת לחכמים, בעוד שהמרכז בבבל הולך ומתחזק.

---

הערה

ההיסטוריונים נתקלים בקשיים בבואם לקבוע את מספר התושבים לגבי התקופה העתיקה באופן כללי, בשל העדר מפקדי אוכלוסין. המקורות הספרותיים וההיסטוריוגרפים אינם נותנים תמונה מדוייקת ותכופות מגזימים. בשל כך, יש הבדלי הערכות בין ההיסטוריונים לגבי מספר תושבי הארץ ואחוז היהודים בתוכם.

ביבליוגרפיה וקישורים
מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון. מיכאל אבי-יונה, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל. אהרון אופנהיימר ואחר', אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה. יוסף ברסלבי, מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ ישראל עד מסעי הצלב. צבי ברס ואחר', ארץ ישראל מחורבן בית שני עד הכיבוש המוסלמי. משה דוד הר, עורך, ההיסטוריה של ארץ ישראל. יואל רפל, עורך, תולדות ארץ ישראל. נתו שור, תולדות ארץ ישראל.

כיום , עומדים בפני ההיסטוריונים כלים נוספים לקביעת אומדן מספרי האוכלוסייה ואחוז היהודים. כלים אלה הם סקרים וחפירות ארכיאולוגיות, ניתוח כושר יצור המזון, ובעיקר הדגנים, כמרכיב בחישוב כושר הנשיאה של הארץ. גורם נוסף בקביעת כושר הנשיאה של הארץ הוא מבנה המשק: משק סגור המסתמך רק על הייצור המקומי, או משק פתוח המאפשר יבוא מזון תמורת יצוא תוצרת תעשייתית. כמו כן, המערכת הארגונית והחברתית.

הארכיאולוג מגן ברושי קבע במחקרו ''אוכלוסיית ארץ ישראל בתקופה הרומית- ביזאנטית '', שהאוכלוסייה העירונית היוותה כ-‏1/3 מאוכלוסיית הארץ, עפ''י מקדם צפיפות של 30 נפש לדונם, בשטח עירוני שכלל 12.4 קמ''ר. הוא העריך שבסוף התקופה הרומית וראשית התקופה הנוצרית-ביזאנטית חיו בארץ כ-‏1,000,000 תושבים.

זאב ספראי, הגיע במחקרו ''גודל האוכלוסייה בא''י בתקופה הרומית- ביזאנטית'', למסקנה שמקדם הצפיפות העירוני הוא 30 – 35, מתוך שטח עירוני של כ-‏15 קמ''ר (תוספת יישובים עירוניים לקראת סוף התקופה הביזאנטית). ספראי קבע שמקדם הצפיפות הכלל ארצי הוא 150 נפש לדונם בשטח ארץ ישראל המערבית שהוא כ-‏10,000 קמ''ר, ולכן, מספר התושבים היה בין 2,000,000 ל-‏2,500,000 .

לאור המסקנות של ברושי וספראי, בחרתי באומדני האוכלוסין שהציג מיכאל אבי-יונה במחקריו, הנמצאים באמצע בין 2 ההערכות.

---