השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק ד')

להלן קישורים לחלק א', לחלק ב' ולחלק ג'.

ההדגשות בחלק מן הציטוטים שלהלן הן של המחבר.

בעודם מנתצים מיתוסים קדומים שביטאו ושיקפו אמיתות היסטוריות, בראו סופרי השאננות לציון בעצמם מיתוס מן ההווה, שאין לו אחיזה בהיסטוריה ולא תמיכה בעובדותיה, אך נועד לסייע לעמדתם בנושא ''הסכסוך'' על ארץ-ישראל. לשם הקיצור יכונה המיתוס הזה כמיתוס ''הילדות והבגרות''. ברומאנים של הסופרים שיפורטו בהמשך, הושוו שנות המדינה בין השנים 1967-1948 לשנות ''הילדות'' התמימות והמוסריות של המדינה, על שום שהיתה חנוקה בגבולות שביתת הנשק, שיאה להם ההגדרה ''גבולות אושוויץ'' – הכינוי שהצמיד להם בנאומיו שר-החוץ המיתולוגי והמשכיל ביותר שהיה לנו, אבא אבן. ולשנות ''הבגרות'' המכוערת והבלתי-מוסרית הושוו שנותיה של המדינה משנת 1967 ואילך, שכן מאז רובץ עליה החטא הכבד של ''הכיבוש''.

אי-אפשר לטעות במטרות האבחנה הזו בין שתי התקופות בתולדות המדינה: המטרה העיקרית שלה היתה להצדיק את התביעה הפוליטית של השאננים לציון מצה''ל, לסגת מכל מאחזיו הצבאיים ביהודה ושומרון, וללחוץ על הממשלה לבצע עקירה של היישובים החדשים מתוכם. והמטרה המשנית היתה לייסר את מצפונם של הישראלים על כך, שהוסיפו לעוון ''הנישול'' משנת 1948 את פשע ''הכיבוש'' משנת 1967. ומכאן, שעל הדימויים ''ילדות'' ו''בגרות'' הוטל להטעות אותנו לחשוב, שהפלסטינים והתאגיד של מדינות-ערב, המונע על-ידי רעיון הפאן-ערביות של המרחב מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי, אישרו שתוצאות מלחמת 1948 מקובלות עליהם. ולא רק זאת, אלא שהם גם השלימו עם קיומה של מדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ויכבדו עובדה זאת, אם רק תיאות מדינת-ישראל להתקפל חזרה ל''גבולות אושוויץ'' ותוותר לעד על זכויותיה בשאר חלקי הנחלה הלאומית של העם היהודי בארץ-ישראל.

על הנחות חסרות שחר אלה מבוססים בשלמותם הרומאנים ''ספר הדקדוק הפנימי'' של דוד גרוסמן (1991) ו-''בשבילה גיבורים עפים'' של אמיר גוטפרוינד (2008). אך אותן הנחות מהדהדות בחלקים שונים של ''סיפור על אהבה וחושך'' (2002) של עמוס עוז ושל ''שליחותו של הממונה על משאבי אנוש'' (2004) של א. ב. יהושע. ואלה הנודעים יותר מבין עשרות רומאנים, שלצורך ושלא לצורך גינו את מלחמת ששת-הימים כמלחמת כיבוש קולוניאליסטית, שממנה החלה ההתקרנפות של המדינה ''המבוגרת'', וביטאו געגועים לתקופת ''הילדות'' המוסרית שלה בין השנים 1967-1948.

דווקא ערביי מדינת-ישראל, ששאבו עידוד מהנחות אלה של סופרי השאננות לציון, ובה-בעת דחו אותן מכל וכול, ניצלו את החלוקה של שנות המדינה לשתי תקופות כדי להבהיר, שמנקודת המבט שלהם כפלסטינים מלחמת 1948 המיטה עליהם את ''אסון הנַכְּבּה'' ומלחמת 1967 הוסיפה על אסונם הקודם גם את ''אסון הכיבוש''. סיוע כזה לשיסוי ערבי ישראל נגד המדינה היה נמנע, אילו הסופרים המשפיעים ביותר מבין סופרי השאננות לציון היו מבהירים לערביי המדינה, שבאסונותיהם של הפלסטינים עליהם להאשים את המדיניות של מנהיגיהם בארץ-ישראל עד 1948 ואת מדינות-ערב, שניצלו את ערביי ארץ-ישראל להגשמת היעד הפאן-ערבי משנת 1948 ואילך.

ותרומה אמיתית להסברה הישראלית יכלו סופרי השאננות לציון להרים, אילו סיפרו את האמת, שההישג החשוב שלנו במלחמת ששת-הימים התבטא לא רק בשיחרור חלקים נוספים של הנחלה הלאומית שלנו, שלא נשארו בידינו אחרי מלחמת 1948, אלא גם בזאת, שתוצאות המלחמה הזו אילצו את העולם להכליל גם את העם היהודי בין הטוענים לבעלות על אדמות יהודה ושומרון, אדמות שהיו בידי ממלכת ירדן משנת 1948 ועד שנת 1967 רק במשמורת, מכוח הסכמי שביתת הנשק הזמניים. במקום זאת קראו הסופרים השאננים לציון לפלסטינים, כמו יוסף מאני ברומאן של א. ב. יהושע: ''מהרו, קחו זהות!''.

---

תחליפים לריבונות

מול ההגדרה הבסיסית של המונח ''ריבונות'', האומרת שריבונות היא בעלות מלאה ובלעדית של עם על נחלתו הלאומית, שכל הסופרים העברים היו אמורים לדבוק בה, כמו קודמיהם בתקופת התחייה ובתקופת העליות, בחרו סופרים אחדים ממחנה השאננים לציון בפתרון הדפיטיסטי הבא לסיום ''הסכסוך'': שהעם היהודי בעצמו ובמו-ידיו יפרק את הריבונות, שייסד וקיים משנת 1948 ואילך, ויסייע להגשים אחד מ''הפתרונות'' החַלופיים האפשריים למדינת-ישראל הקיימת. בכך, הוסיפו לפתרון הנסיגה המלאה ל''גבולות אושוויץ'', שני פתרונות אוטופיים מסוכנים הרבה יותר: הפתרון הכנעני והפתרון הפדרטיבי.

הוגי שני הפתרונות האוטופיים האלה אוחזים באשליה, שאם יוסר לחלוטין הדגל העברי מעל ''השטחים'', או לפחות יוצנע על-ידי היהודים, ירסנו הערבים את רצונם לטהר מיהודים את המרחב בין נהר הפרת לאוקינוס האטלנטי, ובמסגרת מזרח-תיכון חדש ישלימו עם נוכחותם של יהודים בארץ-ישראל.

א.ב. יהושע לא הצהיר אף פעם בגלוי שהוא שואף להגשים את הפתרון של ''העברים הצעירים'' (שאברהם שלונסקי הדביק להם בלעג את הכינוי ''כנענים''), מבית מדרשו של יונתן רטוש, על הקמת ישות לאומית חדשה במרחב של הסהר הפורה – ישות חילונית שתטמיע בתוכה את צאצאי הלאומים השונים אשר מתגוררים במרחב. אך ברומאן ''אש ידידותית'' נעזר בשניים מגיבוריו כדי לבטא את הפתרון הכנעני. בפי האב השכול ירמיהו (''ירמי'') שתל את המהלך הראשון ליישום הפתרון הכנעני: להתנתק מכל הדייסה היהודית--- הישראלית (עמ' 60), ובפי פלסטינית מהגדה נטע את המהלך הנוסף שיגשים את ההתנתקות הזו: תנו אפשרות גם להצטרף אליכם--- אבל אתם--- אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם (עמ' 322).

אגור שיף היה יותר מפורש מיהושע ברומאן הסאטירי שלו ''מה שרציתם'' (2007), שבשמו הגיב על האימרה המפורסמת ''אם תרצו אין זו אגדה'', אשר הציב הרצל בפתח ספרו החזוני-אוטופי ''אלטנוילנד'' (1902). ומפי צעירה בת העם היהודי שהרתה לפלסטיני מטול-כארם השמיע את החזון הכנעני שלו (ושל אביו מידד שיף ברומאן ''שמעון צהמארה'', 1951). לדברי הבחורה, הילד שתוליד מיחסיה עם המאהב הפלסטיני שלה מהגדה יהיה אבי שושלת חדשה של ממזרות וממזרים חפצי חיים שיציפו את המזרח-התיכון בשלוותם הטובה ויביאו את השלום עלי אדמות (עמ' 233).

גם לפתרון הפדרטיבי הצטרפו שני הסופרים בעלי מעמד בקרב ''השאננים לציון'' בספרות, שהם גם היותר הבולטים מבין הסופרים שהוציאה מתוכה יהדות עירק: אלי עמיר וסמי מיכאל. ברומאן ''יסמין'' (2005) החזיר אלי עמיר את הגיבור של ''תרנגול כפרות'' לקיבוץ של השומר הצעיר, שבו התחנך כנער. נורי הוא כעת, אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים, מקורב לשלטון, ועל כן, כאשר הוזמן על-ידי הקיבוץ להשמיע את דעתו על ''הסכסוך'', לא החמיץ את ההזדמנות להשמיע את השקפתו על העתיד.

ואלה הדברים שאמר נורי באוזני אלה שקלטו אותו וחינכו אותו בקיבוץ בנעוריו: בעיני זו ארץ בעלת שתי היסטוריות, שתי זהויות לאומיות, שתי לשונות, שתי תרבויות, שני חזונות, שני חלומות. מי שיתבע לעצמו הכל יישאר בלי כלום. ואחרי שקבע, שזכויות הערבים בארץ-ישראל שוות לזכויות היהודים בה, הציג את הצעתו: לכן, אין להסתפק בנסיגה לגבולות 1967, אם חפצים אנו שלום בר-קיימא איתם, אלא עלינו להציע לפלסטינים ולעולם הערבי שותפות, שאותה כדאי ליישם בראש ובראשונה בירושלים שהיא ''לב הסכסוך'': ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה לכול, ומבחינתי, שיתנוססו על הר-הבית, לצד דגל ישראל, דגלי הוותיקן וארצות ערב כולן (עמ' 391).

בשנה שבה הופיע הרומאן ''יסמין'' הופיע גם הרומאן של סמי מיכאל ''יונים בטרפלגר'' (2005), שבו המשיך לטוות את עלילת הנובלה ''השיבה לחיפה'' של הסופר הפלסטיני ר'סאן כנפאני. כבר בשם הנובלה ביטא כנפאני את המטרה הרעיונית שלה: לעודד את הפלסטינים להתכונן לקראת המלחמה שבה יתקנו את תוצאות מלחמת 1948. ואכן הכריז כנפאני בגוף הנובלה, שהתוצאה של מלחמת 1948 תוסדר רק במלחמה נוספת, שאחריה יבצעו אלה שנושלו מבתיהם את השיבה שלהם לחיפה.

סמי מיכאל ודאי האמין שהוא מציע פתרון הולם יותר ל''סכסוך'', על-פי תפישת השלום שלו. ברומאן ההמשך לנובלה של כנפאני תיאר מיכאל, כיצד בעקבות שיבת הבן – שאבד לאמו הפלסטינית במהלך הבריחה הבהולה מחיפה ב-‏1948 ושֶיהודייה ניצולת-שואה אימצה אותו וגידלה אותו מינקות כיהודי – לזרועות אמו הביולוגית, מתאחדות שתי המשפחות, המשפחה הישראלית-יהודית עם המשפחה הפלסטינית-ערבית.

ולמי שלא הבין את ''הבשורה'' שאליה חתר ברומאן הזה, הבהיר אותה סמי מיכאל בפירוש שהדפיס בעיתון ''הארץ'': ''אני חושב שבסופו של דבר אם שני הצדדים יהיו שפויים, תקום כאן פדרציה משותפת של שני העמים, כמו אותו פרויקט קפריסאי אוטופי שהגה גיבור הרומאן 'יונים בטרפלגר'. אני חולם על פדרציה בין שני העמים, כשלכל צד משטרה משלו. הצבא יהיה משותף וסמלי. הפדרציה תהיה מנוטרלת מכל סכסוך במזרח-התיכון. בתי-החולים יהיו משותפים... באשר לדגל, לא איכפת לי איזה סמרטוט יתלו. מצידי, שיהיו שני דגלים ומטבע משותף (הארץ, 15.4.05).

---

סיכום

שום משפטן מפוכח בעולם (אלא אם כן שנאתו ליהודים שיבשה את תבונתו או שמוחו הורעל באופן קשה בסמי-הזיה שמאלניים) לא יזהה כעם ציבור מקומיים קטן, מפורר וחסר זהות לאומית, שאליו הצטרפו ערב-רב של ערבים ממדינות-ערב השכנות, בעיקר בתקופה העות'מאנית המאוחרת ובשנות המנדט הבריטי, בין השנים 1940-1840. ושום מדינאי שפוי לא יכיר בפלסטינים כעם בעל זכויות שוות בארץ-ישראל לזכויותיו של העם היהודי רק משום שהליגה הערבית הכריזה בשנת 1964, כאשר הקימה את אש''ף (''ארגון שיחרור פלסטין''), שהארגון הזה מייצג את ''העם הפלסטיני''. ואם נמצאים כבר כעת בעולם משפטנים ומדינאים, המעניקים הכרה בהם כעם – או שהם בורים שאינם יודעים את העובדות ההיסטוריות, או שמגמתיות ואינטרסים מטים את האמת מהם והלאה.

וגם אין עם, אלא אם כן נשתבשה דעתו והחליט מיוזמתו לסיים את נוכחותו בהיסטוריה, שיֵאות להעניק מדינת לאום בנחלתו הלאומית לעם שזה מקרוב ובדרך הזאת המציאו אותו. ויתור מרצון כזה על הריבונות שלו יכול להנץ רק בעם כמו שלנו, שסופריו דואגים יותר לזכויות של ''העם הפלסטיני'', שהליגה הערבית בדתה אותו בשנת 1964, מאשר לזכויות בנות יותר משלושת אלפים שנה של העם היהודי בארץ-ישראל.

ומאחר וזוהי ''הבשורה'' שמפיצים ביצירותיהם הסופרים הישראלים האלה – מוצדק להגדיר אותם כסופרים השאננים לגורל ציון.

• יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת ''יחד'' ספרו ''צו-קריאה לספרות הישראלית'', שהוא הכרך התשעה-עשר בסדרה המחקרית-ביקורתית ''תולדות הסיפורת הישראלית''.

---