  
  
  
|
  להב מוכסף / טור אישי | |||||
| קובי מיכאל (יום רביעי, 28/08/2002 שעה 21:19) | |||||
 הצגת המאמר בלבד |
 |
 |
|
||
  שאלה |
|||
|
|||
ממתי מדינות צריכות לוותר על נכסים טריטוריאליים או אסטרטגיים במעבר ממלחמה לשלום? אם כוונתך למדינות תוקפניות שהפסידו במלחמה, או למדינות שנפתחה נגדן מלחמה תוקפנית והן היו חלשות (כמו דנמרק מול פרוסיה של ביסמארק) - הרי שיש היגיון רב בקביעה לעיל. האם פירשתי נכון את כוונתך? | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| תשובה לאריה |
|||
|
|||
בכל תהליך של מעבר ממלחמה לשלום בין שתי ישויות, שאף לא אחת מהן הובסה תבוסה מוחלטת (כדוגמת גרמניה ויפן במלחמת העולם השניה) מחייב ויתורים. כל הסדר ביטחון או משטר ביטחון, שהוא אוסף של כללי התנהגות מחייבים הוא סוג של ויתור. מלחמות טריטוריאליות או אתניות במציאות של עולם חד-קוטבי (מאז נפילת ברה''מ) כ''שרוח התקופה'' מעצימה ערכים של זכויות אדם, הגדרה עצמית, עצמאות מדינית ואוטונומיה תרבותית וכל אלו בצל קורתו של המשפט הבינ''ל - מחייבים ויתור על נכסים אסטרטגיים. נכסים אסטרטגיים יכולים להיות טריטוריה, שליטה על קבוצה אתנית, שליטה על משאבים, חופש פעולה, יכולות מעקב פיקוח וניטור מודיעיניות עצמאיות ועוד. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| השאלה האם התנאים מבכרים בחירה בנסיגה |
|||
|
|||
בוויתור, או שהם מחייבים ללא תנאים ופשרות נסיגה כזו(לכאורה סתירה ברוח התקופה) כשרואים את המצב הנפשי הלאומי, אין מנוס מנצחון מוחץ וחסר פשרות על הפלשתינאים כי גם תיקו, או ניצחון קטן מידי, כמו לשטרום גראץ הערב, יש משמעות אחת ויחידה, מפלה | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| קובי, יש לך טעות בסיסית |
|||
|
|||
לא קרה בהיסטוריה שהיה מעבר ממילחמה לשלום בלי שאחת היישויות המעורבות הוכרעה באופן מוחלט. אתה מערבב ''שביתת נשק'' עם ''שלום''. זה מה שקרה בסוף מילחמת העולם הראשונה (אז זה נוסה לראשונה בקנה מידה גלובלי) וכולנו ראינו לאן זה הוביל. זה גם שקרה עד היום בכל מילחמות ישראל. מצב של ''אי לחימה'' רחוק מלהיות ''שלום''. אין שום סיבה שעבור שלום יהיה צריך ל''שלם'', על אחת כמה וכמה שאין שום סיבה לשלם עבור שביתת נשק. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ישראל: אם כך מה הגדרתך לגבי ההסכמים בין ישראל |
|||
|
|||
לירדן ומצרים? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| בשני המיקרים |
|||
|
|||
הסכמי השלום נחתמו בעיקבות מפלה צבאית מוחצת שבהחלט עונה לקריטריונים. ב 1973, אחרי שצה''ל לא היה רחוק מפרברי קהיר, סאדאת השתכנע שהוא אכן הפסיד במילחמה, גם אם בכל הפירסומים הם ממשיכים להציג את מילחמת יום כיפור כניצחון. אילמלא התיכמונים של פרס ב 1974, ניתן היה לגמור את הסיכסוך עם מצרים כבר אז, ובגין היה נשאר אפיזודה שולית בהיסטוריה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לישראל: המצרים לא רק שלא ספגו מפלה, אלא שהמאמץ |
|||
|
|||
המלחמתי במקרה שלהם שרת יעד מדיני, שאכן הושג. יתרה מזו, אם אכן ספגו מפלה אליבא דעמדתך, הרי שאין בכך כדי לסתור את הטיעון בדבר הויתורים על נכסים אסטרטגיים ונראה כי ישראל ויתרה על לא מעט שכאלו, גם אם הביסה את המצרים, מה שלדעתי לא קרה. מעבר לכך, לא התייחסת למקרה הירדני. לסיכום: העיקרון שהצגתי נשאר לדעתי תקף. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ישראל, לא ענית על השאלה |
|||
|
|||
לא נחתם שום הסכם ''שלום'' עם המצרים ב- 1974, הוא נחתם ב- 1979. איך אתה מגדיר את ההסכם הזה. ואיך אתה מגדיר את ההסכם עם ירדן? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לא טענתי שנחתם הסכם עם מצרים ב 1974 |
|||
|
|||
מה שטענתי זה שהסכם השלום היה יכול להחתם אז, כי כל הנתונים היו בשלים לכך כולל השתכנעותו של סאדאת שאין לו יותר מה לחפש בעזרת מילחמה. אם רבין היה מפגין מנהיגות, מתעקש ולא מיתקפל תחת הלחצים של קיסינגר, סביר מאוד להניח שהסכם שלום כזה או אחר היה נחתם אז. אבל לרבין לא היה זמן לחשוב על זה כי הוא היה עסוק מעל לראש בהיתמודדות עם התככים של פרס ובסוף קיבל את הסכמי הבינים שהוכתבו ע''י קיסינגר והיוו וויתור ללא כל תמורה של ישראל, ונתנו לסאדאת ''אוויר''. אם רבין היה מנהיג כמו שמנסים לעשות ממנו היום, בגין היה נשאר לנצח מנהיג האופוזיציה וייתכן מאוד שגם פרס לא היה זוכה לקבל פרס נובל. לגבי ירדן, כדי לשים את הדברים בפרופורציה. ירדן היתה ונשארה גורם שולי לחלוטין בסיכסוך. ניתן היה כבר לסיים את הסיכסוך עם ירדן ב 1950. חוסר הבנה בסיסי של בן גוריון למנטליות הערבית גרם לכך שהוא שלח את גולדה לנהל את המשא ומתן עם עבדאללה (סבו של חוסיין). משום מה הנכונות ''להבין'' את הצד השני שכל כך מאפיינת היום את מנהיגי השמאל כשהם מצדיקים את הטרור, לא כוללת ''הבנה'' של מעמדה של האישה בעולם המוסלמי ואת עומק העלבון שניגרם לעבדאללה. ההסכמים הנוכחיים עם ירדן ומצרים הם בהחלט הסכמי שלום, אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להפוך למילחמה בנסיבות שונות (כל המילחמות בהיסטוריה פרצו ממצב של שלום). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לקובי....ישראל עברה,במדה רבה,נקודת אל-כשל..... |
|||
|
|||
שלום קובי,שנה טובה! קראתי בתשומת לב מאמרך המעניין ואף שאינני מוצא הרבה חילוקי דעות באשר ''לדיאגנוזה'' וללוז- יש לי מעט לאמר על ''הפרוגנוזה''.....שהיא, לעניות דעתי, כמעט סופנית במהותה וכל כך מפני שאין באופק הישראלי תהליך משקם, היכול לארגן מחדש דפוסי מחשבה הגיונית,קוגנטיווית ובונה... ====== בישראל- הפוליטית,חברו,לא באופן רשמי אך בהחלט כמעניקי עצמה, שני ממסדים ראשיים.....הממסד הצבאי שכמו חומר רעיל חודר למערכת הפוליטית לסוגיה והממסד הדתי, הנהנה לשמש ''כהן הגייסות של הבחורים הטובים'' ומברך,בד''כ, על המעשים.... בהוויה הפוליטית הישראלית,בשלושת רמות הממשל המרכזיות - המוניציפאלית,הפרלמנטרית והממשלתית ניכר ללא ספק מעמד לובשי מדים מיל,מאל''מים ועד רא''ל,כולל שרי- בטחון,ראשי מוסד או שב''כ לשעבר וכיו''ב ופה ושם גם מפכ''לים בדימוס,שלמרות חליפות פסים ועניבות היו ויהיו אנשי צבא,על כל הטוב ובעיקר הרע שלמדו על סדרי שלטון וערכים דמוקרטיים במהלך החלק הארי של חייהם. עוד בולט מעמד כהני הדת,מזן הרבנים הפוליטיים וכך נוצרת מציאות לאטנטית של ''רפובליקה קתולית'' שרק כפסע בינה לבין ''רפובליקת בננות''..... =========== למיטב ידיעתי,אין בעולם המערבי הרבה דוגמאות זהות...בארה''ב למשל,משתלב בהוויה הפוליטית מספר מזערי של אנשי צבא לשעבר ואחרים,שלבשו מדים,מתגאים לכל היותר בעובדת היותם קצינים זוטרים ,או חיילים במלחמות האימפריאליות השונות. ארה''ב יצרה מאז יסודה,על לקח המציאות הדרמטית של המאות ה 17 וה 18 חומת מגן נגד ''פרטוריונים וצנטוריונים'' זאת בדמות החוקה ושבועת האמונים של כל לובש מדים,המתחייב להגן עליה ולציית למפקד העליון (בדגש המפקד העליון) שהוא הנשיא וברוב המקרים חסר נסיון צבאי, או בעל נסיון צבאי חלקי בלבד. אחת הבעיות הלאומיות בארץ-בחירה,מעבר להעדר חוקה והסדרת יחסי צבא פוליטיקה, היא העדר ''חלום ישראלי''......מן החוץ נראית מדינת ישראל כמי שהתעוררה מחלום יסודה וחלומות חבלי לידתה,קליטת העליה,פיתוח הנגב ההתיישבות ומשימות לאומיות אחרות ומאז אין לה ''חלום '' ומדינה ללא חלום,במצב ''קתולי'' כישראל -נמצאת,בהשוואה בינל''א היסטורית -בסכנה לקיומה כיישות דמוקרטית. עלינו להבין שללא דמוקרטיה במלוא מובן המילה ללא פשרה,לא תהיה אפשרית מחשבה יצירתית,לא יווצר ויכוח לאומי בונה ולא יעסקו בעיקר אלא בהגנה על חלומות גדולה של גנרלים ורבנים ''המבינים'' מלקח קודמיהם שאחרי הסרת המדים (או הקפוטה) תחל קריירה שניה ששיאה פוליטי..... אתה מציין את ברון פון קלאוזביץ, הדוגמא המסורתית והנדושה לחשיבה צבאית בסגנון המאה ה 18....מן הראוי לשים לב גם להוגי דעות אחרים,כמו פון יור'ק גנייזנאו,שרנהורסט ואחרים מאותו עידן, שלפעמים הזהירו בפני ערבוב התחומים הצבאי-פוליטי וכן ממשנת סיר ווינסטון צ'רציל שגילם ''פיצול אישיות חיובי בין מוח צבאי לפוליטי''....הנרי טרומן(שהיה סרן תותחנים במלחמת העולם הראשנוה ואפילו לינדון ג'ונסון..... אצלנו היו ,לצערי,רק מעטים שהתייחסו לנושא באופן ישיר,בלי התפלפלות ובאומץ לב ציבורי....למשל אלוף אליהו בן-חור ז''ל ,או אלוף אברהם יפה ז''ל ששמעתיו,במו אזני , אומר בכנס קצינים שנערך בפיקוד הדרום ''אוי לצבא שמפקדיו חולמים על קריירה פוליטית'' ובאמת,כשפרש, חלך לרשות שמורות הטבע,למרות שהיה אלוף פופולארי עם ''נטיה פוליטית נכונה''....גם ''לזרו'' היה מה לאמר בעניין ובאחד הימים,בביתו של ''רפול'' ערב הקמת מפלגתו,שמעתי את אלוף מיל מוסה פלד ז''ל מזהיר וקובע ''לרמטכ''ל יש מה לחנך גם בלי מדים ולאו דווקא בממשלה''.... אפשר להמשיך כהנה וכהנה מתולדות ישראל או מתולדות העמים.אך ללא ''חלום ישראלי'' חדש וברור שיציב מטרה לאומית ברורה,עליה יהיה הצבא חייב להגן או לתמוך כצבא העם - אין על מה לדבר ובישראל לא תקום תורה אסטרטגית כלכלית,ביטחונית וחברתית - שתבטיח את קיומה בדורות הבאים. מה שיש היום זה....''בררה'' מסוגו של הרפתן מגרופית , שעוד לא הספיק לענוד דרגות רא''ל וכבר ''מתמודד'' על ההמשך.....כזה אין אפילו בגוואטמלה.... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| כל מילה בסלע !! רבים מאנשי הצבא משתלבים במערכות |
|||
|
|||
הממשל במטרה לשמר את זכויות היתר וההטבות המושחתות שהם צברו ! רק להזכירך רמטכל לשעבר מקבל 40000 ש''ח בחודש !! פנסיה ! ואלופים סכומים המתקרבים לכזה וזה מגילאים צעירים במלוא אונם ! וזה במדינה שנאבקת על קיומה עם למעלה מרבע מהעם מתחת לקו העוני וכשליש אבטלה גלויה וסמויה ! הצבא הפך לקופת פנסיה אדירה וכך נראים ביצועיו והמוטיבציה שלו !! | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ליורם: השוואות בעיתיות |
|||
|
|||
הדוגמאות שהזכרת בעיתיות בהידרש להשוואה עם ישראל ולו מן הטעם הבסיסי כי אין עוד מדינה דמוקרטית בעולם, שעצם קיומה הפיזי מאויים על ידי מדינה אחרת. ישראל רחוקה מלהיות מדינה פריטוריאנית ולמרות מרכזיותם של הממסד הצבאי והאתוס הביטחוני, הרי שעדיין מדובר בחברה ובמדינה עם מסורת דמוקרטית על חולשותיה ומגרעותיה. את הסיבה למוביליות החברתית של הצבא ולדיפוזיה הנמשכת של אליטות צבאיות אל האליטות הפוליטיות והכלכליות ברמות השונות, צריך לחפש במקומות אחרים ולא בצבא. הסברים לכך יש לרוב - מומלץ בהקשר זה להעמיק במאמריהם של דניאל ממן ומשה ליסק שעסקו בכך בהרחבה ובדעה האחרת, אותה מייטיבים להציג ברוך קימרלינג ואורי בן-אליעזר. לעניות דעתי, אחת הסיבות היותר משפיעות על עצם קיומה של התופעה היא המונופול הכמעט מוחלט שיש לצבא על משאבי ומיומנויות התכנון האסטרטגי בישראל, לצד ניסיון ייחודי של קצינים בכירים בהפעלת מערכות גדולות ומורכבות. כל אלו למול רדידות של המצאי הפוליטי והמנהיגותי הקיים, בהעדר רצון וחזון של רבים וטובים שמחוץ לממסד הפוליטי לשים ידם בח.. ולהירתם למשימה לאומית על חשבון המשימה האישית. בעניין קלאוזוביץ, אכן מרבים לצטטו ולעיתים גם יש תחושה של שימוש במימרות שדופות, אך למיטב הכרתי, מעטים ואולי מעטים מדי בצבא ומחוץ לצבא, אכן מכירים ולעומק את משנתו האסטרטגית ורבים אף נוטים לרדדה ולפעמים אף לסלפה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לקובי: שלום הוא מצב של העדר מלחמה |
|||
|
|||
אם אנחנו עוסקים בדיון זה רק במלחמה בין שתי מדינות או בין מדינה לבין תת מערכת המבקשת להיות מדינה, הרי המדינות כמערכות, מאוימות איומים פנימיים ואיומים חיצוניים. מקבלי ההחלטות מבקשים לנטרל את שני סוגי האיומים האלה. את האיומים החיצוניים הם מנטרלים באמצעות הרתעה או הכרעה. את האיומים הפנימיים הם נוטים הרבה פעמים לנטרל באמצעות מלחמה חיצונית. לפיכך תהליך המעבר ממלחמה לשלום עד השלום הגלובלי שלו ייחל קנט, הוא הוא ביטול איומים פנימיים. דבר זה הוא מן הנמנע בגלל מבנה המערכות ולכן המלחמה קיימת מיד, או באופן פוטנציאלי או באופן אקטיבי. כשבני אדם יחזרו להבין זאת (כי בעבר הבינו זאת) יהיה להם חיים יותר קלים, הם יתכוננו טוב יותר למלחמות ואז גם ניתן יהיה להרתיע את האויב ולצמצם את מספר המלחמות. לפיכך הדרך הטובה ביותר לעבור ממלחמה לשלום היא ללמוד את הוויית הצבא והמלחמה, ועל כך כידוע לך בוכה הנביא, לא יחזקאל דרור, לא בר סימן טוב (שהוא גורם מצויין להעניק מלגות מחקר נדיבות) ולא צבי לניר. אגב, המקרה של אלברט איינשטיין ופיתוח התיאוריות שלו, מפריך את כל הטיעון של לניר אפילו שלאיינשטיין לא היה אתר באינטרנט לפרסם את הגיגיו. לענין זה כדאי לך להתעמק במקרה האינשטייני של ''המחשבה השמחה ביותר בחיי''. החגה סביב המראה של אדם הנופל מגג ביתו שהביאה לפיתוח מושג האקוויולנטיות ותורת הכבידה של אינשטיין ותורת היחסות הכללית (1916) ההיסטוריה האנושית בת 6000 השנה מבססת את הטיעון שלי. כך שאפילו אם את מערכת המושגים אינך מקבל את ההיסטוריה תתקשה לבטל. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לאורי: על שלום ופילולוגיה |
|||
|
|||
אכן שלום הוא העדר מלחמה, אך לא רק. המושג שלום בעברית נגזר מהשורש ש.ל.מ. ולכן שלום מלא או שלום אמיתי הוא מציאות של שלמות ואיזון, להבדיל משלום חלקי או שלום שלומיאלי. ישראל עדיין לא חוותה שלום מלא וספק אם תוכל לחוויה שכזו במציאות הקיימת. השלום עם מצרים ועם ירדן הוא שלום חלקי בלבד וה''שלום'' עם הפלסטינים עד פרוץ העימות האלים הוא שלום שלומיאלי בהתגלמותו. בכל מקרה, שלום מלא או שלום חלקי מבוססים על הסכמה עקרונית ומהותית לגבי אופן תיהלוכם של סכסוכים ואי-הסכמות, תיהלוך השולל הפעלת אמצעים אלימים. מאחר והשלום והמלחמה הם שני מושגים מאותו עולם תוכן והם תוחמים את אותו ציר תוכני או מושגי, הרי שלא ניתן להבין ולהפנים את משמעותו של האחד מבלי להבין את האחר. היה זה לידל הארט ש''שיכלל'' את המימרה הידועה: ''החפץ בשלום ייכון למלחמה'' וכתב: ''החפץ בשלום - הבן את המלחמה''. אי-הבנה מעמיקה של הווית המלחמה מסרסת את היכולת להשתמש בה כאמצעי להבטחת ביטחונה הלאומי של האומה ושרידותה. או אז, עלול להתעורר מקסם השווא של השלום המיוחל. המלחמה כמו השלום הם אמצעים בידה של האסטרטגיה: ''אמנות התאמת האמצעים ליעדים והתאמת היעדים לאמצעים בתהליך אינטראקטיבי מתמשך'' בהגדרתו של חנן טל בספרו אסטרטגיה (עמ' 22). המלחמה היא מדע ואומנות שצריכים להיות נחלתו של הצבא והשלום הוא תחום אחריותו של המדינאי. בכל מקרה, שניהם כאחד אינם יכולים להיות אפקטיביים ויתבררו כעקרים ואפילו מזיקים והרסניים, במידה וייעשה בהם שימוש ללא תפישת ביטחון לאומי מגובשת, יעדים לאומיים מוגדרים וחזון לאומי מעוצב ונחוש. אבקש הבהרה לגבי אי תקפות הטיעון של לניר. לא בטוח שהבנתי את הטיעון. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתגר לפתחו של קובי מיכאל |
|||
|
|||
אתה נוהג להעמיק, להרחיב ולהקפיד במונחים. אמור נא לי: יחסי ברית-המועצות - ארצות-הברית נקראו ''מלחמה קרה''. יחסי ישראל-מצרים נקראים [בפיך] ''שלום חלקי''. מהו ההבדל העקרוני בין שתי מערכות היחסים, שגורם לך להשתמש במונחים כה מקוטבים, כמו ''מלחמה'' במקרה אחד ו''שלום'' במקרה שני. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אריה: מענה לאתגר |
|||
|
|||
מבלי להיכנס לעומקים פילוסופיים וקאנטיים של שמושג שלום, הרי שבעיני ולהבנתי העיקרון הבסיסי המרכזי והמנחה של שלום הוא ההסכמה בין הצדדים שלא להפעיל אמצעים אלימים לצורך ניהול סכסוך או אי הסכמות שביניהם. מאחר ובתקופת המלחמה הקרה (לפחות בשיאה) לא היו הבנות שכאלו - וגם אם לא הייתה התכתשות אלימה ישירה בין ברה''מ לארה''ב, הרי שהיא הייתה by proxy - הרי שלא היה זה שלום. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| היו יחסים דיפלומטיים ולא הוכרז מצב מלחמה |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| לקובי: אוטופיה מולידה היטלרים וסטלינים ולא שלום |
|||
|
|||
1. מדבריך נובע ששלום הוא מצב שבו פותרים סכסוכים לא באלימות. אבל כבר קלאוזביץ לימד אותנו שכאשר לא ניתן לפתור סכסוכים בדרך לא אלימה פונים לאלימות. הטענה שתמיד ניתן לפתור סכסוכים בדרך לא אלימה הוא אוטופית וכפי שלימד אותנו ידידו של דוד פלד, קרל פופר, אוטופיה מולידה היטלרים וסטלינים ולא שלום. 2.הערתי התיחסה לטיעונו של צבי לניר בדבר השימוש באינטליגנציה המתמטית ובאינטליגנציות אחרות. על כך הערתי שגם בתחום המתמטיקה לא פועלת רק ''האינטליגנציה המתמטית''. מכאן שמה שכתב צבי לניר הוא מובן מאליו. ומי שטוען ברוממות רוח את המובן מאליו הוא מגוחך. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אורי, אני מסכים לקביעותיך אלו, אך אין |
|||
|
|||
להתעלם מכך כי האוטופייה היא מרכיב ארכיטיפי חזק ודומיננטי הרובץ בנפש כל אדם, וכמו מבקש להתפרץ אל וואקום היום-יום הטריביאלי. התרופה הטובה ביותר, לשיטתי, נגד האוטופיות היא הספקנות והיחסיות הטמונים בעצם הידיעה - אך דא עקא נוטות שתי תכונות אלו אף הן לשמר עצמן בהליך שכלתני אשר עלול להתגלות עקר. יש אם כך לשער כי ההבדלה וההכרה בין אגוז אמיתי לאגוז מדומיין היא כנראה הדבר הקשה ביותר עבור אדם, אם אתייחס לסיפורי ב''במבט אפור'' משבוע זה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לאלכס: אוטופיה היא מיתוס לעתיד, וכמו כל מיתוס |
|||
|
|||
היא מבטאת משאת נפש. הקשר שלה עם המציאות היא במקרה הטוב אנלוגי ובהרבה מקרים גם זה לא. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אורי: ביום בו פונים לאלימות פס השלום. זה לא עניין |
|||
|
|||
של אוטופיה. לא טענתי שניתן לפתור סכסוכים רק בדרכי שלום. אני בהחלט חושב שבמקרים רבים אין ברירה אלא להפעיל כוח (ראה ערך העימות הנוכחי עם הפלסטינים). כל שאמרתי הוא שהעיקרון המובנה של שלום הוא ההסכמה בין הצדדים שלא לנהל או לפתור סכסוכים באמצעות הפעלת כוח. כשההסכמה הזו מתאדה אין שלום. שלום הוא לא מצב סופי ובלתי משתנה ובהחלט ייתכן מעבר משלום למלחמה. התנועה על הציר שלום ומלחמה יכולה להיות לשני הכיוונים. מה אפשר לעשות או מה צריך לעשות כדי להגדיל את ההיתכנות לתנועה בכיוון אחד ולצמצם ההיתכנות לתנועה בכיוון ההפוך זה כבר עניין לפתיל אחר. שנה טובה | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לקובי: טעות מהותית |
|||
|
|||
השיחה, שאתה מצטט אותה מספרו של לואיס קרול, התקיימה בין עליסה לחתול הצ'סייר ולא כמו שכתבת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| דוד: צודק, טעות וחולשת זיכרון. תודה. |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|  | |
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי