חמור כחול-לבן

היד הנעלמה והעלם השלום

אריה פרלמן

מאמר זה הוא המשך המאמר ''היד הנעלמה והעלם השלום'' (קישור לחלק א' מצורף למטה).

בחלק הראשון הראיתי כיצד מתרחש הפלא, שבו אלפי אינטרסים עצמיים נפרדים - מתלכדים לכדי קידומו של אינטרס כללי אחד גדול.
באותה המידה - קיים גם הצד השני של המטבע, שבו אנשים טובים מחבלים בשיטתיות באינטרס של הכלל - דווקא כאשר הם מנסים לקדם אותו ככזה, דהיינו: מנסים לקדם במוצהר ובמשולב את האינטרס של כו-לם.

כל האמור לעיל תקף בתחום הכלכלה - ותקפות זו זוכה להכרה גם בקרב אנשי הגות ומעשה שאינם נמנים על האסכולה הקפיטליסטית.

אך ישנו, לדעתי, קשר הגיוני, רציף והדוק - בין התחום הכלכלי לתחום המדיני. והכוונה שלי במקרה זה היא דווקא ל''יד הנעלמה ההפוכה'' - מונח פחות מפורסם ומוכר מה''יד הנעלמה'' המקורית של אדם סמית.

תולדות התנועה הציונית בארץ-ישראל, מלאות באינספור ניסיונות מצד היהודים להתקרב אל הערבים, להתחבב עליהם, להגיע איתם להסכמים, להבנה, לפשרה, ובקיצור - לרדוף אחר השלום.

לא היתה, כמדומני, שיטה אחת שלא נוסתה: היו כאלה שהתבססו על קרבת המשפחה, קרבת הדם בין בני-אברהם; היו שנקטו בגישה של אימוץ לשון ומנהגי המקום; חוגי השומר הצעיר דגלו בדו-לאומיות שיוויונית על הארץ השלמה, מתובלת בשיחרור סוציאליסטי ובאחוות-עמים; אחרים כמוהם וכמו מפא''י ו/או פועלי ציון שדגלו ב''אחוות פועלים'' אל מול ה''אפנדים העושקים'' מן הצד הערבי וה''בורגנים הקפיטליסטים'' האיומים והנוראים מן הצד היהודי; היו אנשי ''ברית שלום'' - שויתרו על עליה חופשית ועל רוב יהודי ועל עצמאות יהודית - אך עדיין העלו חרס בידם.

כל הניסיונות הללו ואחרים - גם אם פה ושם הניבו הצהרות יפות ותקוות קלושות - לא היו יעילים יותר בקידום השלום מיעילותם של תשלומי ההעברה בקידום השכבות הנחשלות - שגם הם הניבו, פה ושם - כמה שיפורים מקומיים וזמניים במצב הכלכלי והחברתי של כמה אנשים.

כבר ב- 1923 הגיע זאב ז'בוטינסקי למסקנה - שלא יתכן שום הסכם מרצון עם הערבים - אלא רק בלית ברירה - ולכן כל ניסיון להגיע למצב שבו יסכימו הערבים לשאיפות הציונים נידון לכישלון. לפיכך - פסק ז'בוטינסקי - עלינו להחליט: או להמשיך במפעל הציוני על אף התנגדות הערבים - או לקפל את הדגלים ולשוב לאירופה.

דברים אלו נשמעו אז - ונשמעים היום - פסימיים בתכלית. ולמען האמת, גם מקוממים: מי הוא אותו ז'בוטינסקי זה, אשר לא ניסה ולא התאמץ, לא ללמוד ערבית ולא להידבר עם ערבים - אשר יחליט ויפסוק בנידון זה? הרי אמרו חז''ל: ''אין חכם כבעל ניסיון''.

נניח. ולכן - מה רב ההד של דברי ז'בוטינסקי כשהם באים דווקא מפי אדם שונה לחלוטין ובעל השקפות רחוקות - כארתור רופין, ממייסדי ''ברית שלום'':

''מה שאנו יכולים לקבל (מן הערבים) - אינו דרוש לנו, ומה שדרוש לנו - לא נוכל לקבל.'' (מכתב לד''ר יעקבסון, 03/12/1931).
וכן: ''נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת עם הערבים, ואין מנוס מקרבנות-דמים. יתכן שזהו מצב בלתי-רצוי, אך כזאת היא המציאות, ואם חפצים אנו להמשיך בעבודתנו בארץ-ישראל בניגוד לרצון הערבים - נהיה מוכרחים להביא בחשבון קרבנות כאלה.''

ומסיים במסקנה הנחרצת:

''השלום לא יכון בארץ על-ידי 'הסכם' עם הערבים, אלא הוא יבוא בהמשך הזמן, לכשנתחזק במידה כזו שהערבים לא יהיו בטוחים עוד בתוצאות המאבק ויהיו נאלצים להכיר בנו כבעובדה קיימת''. (יומן, 25/04/1936; 16/05/1936). (מתוך: יוסף נדבה, ''האומה'' מאי 1979).

כעבור שלושה דורות - דומה ששום דבר לא השתנה. שוב: כאז כן עתה - הימין (ואין הכוונה לאריאל שרון) נחרץ בעמדתו: לא יהיה כאן שלום, לפחות למשך דורות רבים, וחוזר על עצמו הניגון - ההגונים והמעמיקים שבשמאל מכירים בנכונות ההערכה הזאת, אלא שאצלם - כאז כן עתה - נובעת ההכרה לא מתוך ראיה מפוכחת מלכתחילה - אלא מתוך כפיית המציאות עליהם בדיעבד. כך, למשל, חיים גורי:

''אחד הדברים הקשים לי היום הוא ההבנה שהסכסוך הזה יימשך על פני דורות, ויעבור מאב לבן לנכד לנין והלאה. לא תפשנו את זה. אנחנו חיינו על 'שאגו בחורים כי נגמר'[...] יותר ויותר מתברר שחיינו בטעות גדולה, ובנינו דגם כוזב של תחומי הפשרה עם הערבים[...] מתברר שאוסלו היתה אשליה. אין לי ספק בכך היום. יצחק, חברי מילדות שנרצח בצורה איומה, ושמעון וערפאת, שממשיכים להילחם עם פרסי הנובל שלהם, שידרו לנו שרוב השאלות הגדולות נפתרו, וכרגע השאלות הן טכניות - עוד קילומטר לפה או לשם. זה לא היה נכון.'' (''מעריב'', 25/05/2001).

''אמת'' - יגידו רבים. רבים וטובים. ''אבל חייבים לחפש אחר השלום, לרדוף אותו ולבקשו, לנסות ולמצוא סדק, להפוך כל אבן ולא לנטוש את התקווה.'' ''שלום הרי עושים עם אויב - לא עם ידיד'' - יוסיפו הציניקנים.

ובכן - מי שלא למד מהמציאות הכלכלית - ומתעקש להמשיך ולשפוך עוד ועוד תשלומי העברה, למרות שהוכח כי הם מרעים את מצב השכבות הנחשלות - דומה למי שלא למד מהמציאות המדינית - וימשיך להשקיע ''תשלומי העברה'' אינסופיים של שיחות, נוסחאות, הסכמים, מים, שטחים, סמכויות וטקסים - ובכך ימשיך להרע את מצבנו המדיני, בדומה לחשיבה התאומה בתחום הכלכלי.

שלום - אכן עושים עם אויב. אבל זוהי רק חצי אמת, וחצי אמת הרי גרועה לעתים משקר. שלום עושים עם אויב שנכנע או שהשתנה - וזאת כל התורה כולה על רגל אחת.

שלושה דורות חלפו, שלושה דורות שהחלו בסירובה של ארצות-הברית להכיר בברית-המועצות; עבור בברית זמנית כנגד המפלצת הנאצית; חלוף במלחמה קרה, דטאנט, מתח והפשרה ומתח - אך המשותף לכל התקופה היא העובדה המוצקה שברית המועצות היא אויב מר ונחוש, מסוכן ועיקש - למרות הטלפון האדום והשגרירויות עם מכשירי ההאזנה והפסגות המתוקשרות.

רק כאשר האויב הסובייטי השתנה - בא השלום ובאו הידידות האמיתית שבין הרוסים לאמריקנים, ידידות - שעם כל היריבות הפוליטית במישור הבינלאומי - איננה מזכירה ולו במעט את שנות האימה של מלחמה גרעינית עולמית בפתח.

מצב אחר - אך לא שונה במהותו - הוא עם גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית: לא עזרו עשרות פגישות, סיכומים והסכמים - אפילו לא ה''שלום עכשיו'' במינכן - אלא אך ורק כניעתן המוחלטת של גרמניה ויפן - שבאה לאחר חורבן מלא ושלם, וריסוק נחרץ של כוח עמידתן הלאומי.

עם אויב כזה - אויב שנכנע - אכן נעשה שלום, והוא שלום יציב שנשמר למעלה ממחצית המאה - ללא שום מלחמה באופק.

מבחינה סטטיסטית - אין שום מקום לויכוח: השנאה כלפי ישראל, הטרור נגד היהודים, מעמדנו הבינלאומי - כולם הידרדרו והוחמרו כתוצאה בלתי-נמנעת מכישלון אוסלו - כישלון בלתי-נמנע כלשעצמו.

היום - כמדומני - ברור לרוב הציבור שההסכם נכשל. אבל הוא לא נכשל בגלל טעות חד-פעמית, או ביבי-המעצבן-הזה, או מכיוון שרבין נרצח, או מפני שערפאת - אישית - ''לא הצליח להתגבר'' על שגיונותיו הלאומניים.

ההסכם הזה הוא רק חוליה נוספת בכשל הבסיסי של הציונות החוץ והפוסט-רביזיוניסטית: הרדיפה אחר השלום.

שוב - באופן פרדוכסלי - בא השמאל כתנא-דמסייע - ומאשר את מסקנת הימין:

''שלום הוא אמנם בשבילנו דבר חיוני. אי-אפשר לבנות ארץ במצב של מלחמה פרמננטית, אבל השלום בשבילנו הוא אמצעי. המטרה היא הגשמה מלאה וגמורה של הציונות. רק לשם כך נחוץ לנו הסכם. העם היהודי לא יתן ידו, ואסור לו לתת ידו לשום הסכם, שאינו מכוון למטרה זו.'' (דוד בן-גוריון, ''שיחות עם מנהיגים ערבים'', עמ' 85).

הרדיפה אחר השלום - דומה לרדיפה אחר הצדק החברתי: ככל שאתה משקיע יותר ומתאמץ יותר - כך אתה מחבל יותר במטרה, כך אתה מרחיק אותה ופוגע בה - עד לקריסה הבלתי-נמנעת.

המסקנה המשותפת לתחום המדיני והכלכלי - למרות השוני ביניהם - הוא כי יש לפעול בניגוד לאינטואיציה הטבעית, ולפי היפוכו של השכל הישר, של התובנה הראשונית.

בתחום הכלכלי - הפתרון הוא ''לסה פר'' - לאפשר לכל אזרח חופש כלכלי ככל שניתן: לסחור, לעבוד, להעסיק ולהשקיע, לייצא ולייבא ככל שיחפוץ - במגבלות של חוק וסדר (אך לא במגבלות של ''יעדים חברתיים'' שבינם לבין שמירת החוק אין דבר וחצי דבר).

בתחום המדיני הפתרון הוא שונה, והוא פשוט: להתחזק. להתחזק מבחינה כלכלית, מבחינת העליה, הביטחון (ובעיקר - העלאה ניכרת במחירו של הדם היהודי), החינוך והתודעה, תודעת הזכויות הלאומיות והשורשים ההיסטוריים.

דבר חשוב אמר בן-גוריון: ''אי אפשר לבנות ארץ במצב של מלחמה פרמננטית''. דבר חשוב - אבל לאו דווקא נכון. כ- 40 שנה שחלפו מהיום שכתב את הדברים עד יום מותו - הוכיחו שאפשר גם אפשר. אך גם אם נקבל את הערתו זו כאקסיומה - יכול נוכל לה: בספרד, למשל, ישנו טרור כתוצאה מ''מאבק לאומי לשיחרור'': מכוניות תופת של המחתרת הבאסקית עדיין מתפוצצות בימים אלה בלב מדריד. אך מאחר שכוחות הביטחון הספרדיים מדכאים את הטרור בנחישות וללא פשרות - אין מדובר ב''מלחמה פרמננטית'' - אלא בטרור שרמתו כה נמוכה - עד שניתן לבנות מדינה ספרדית אירופית לתפארת, מכובדת ומשגשגת ובטוחה בעצמה.

כך גם ניתן לעשות אצלנו.

יתכן שיועלה חשש - שמא גם אם נכונה המסקנה שרדיפה אחר השלום מקרבת את המלחמה - וכי יש לחדול ממשא-ומתן ובמקום זאת להתחזק - עדיין דרוש ''אופק מדיני'' לשם שיגשוג כלכלי.

אך חשש זה אין לו יסוד. אם ניקח לדוגמא מקרה אמיתי ולא חריג - שבו איש אמיד כעורך-דין, נאלץ לעבור שבעה מדורי גהינום על-מנת להשיג הלוואה של 50,000 ₪ ולבסוף מתייאש מכך - נבין שאין שום קשר בינו לבין המצב הביטחוני. יש קשר למבנה הכלכלי החולה של מדינתנו - המבוסס על דיכוי היוזמה הפרטית - בשם ה''אחריות והסולידריות החברתית'' - אחריות וסולידריות הנכפות הר כגיגית מלמעלה - בבחינת ''ואהבת לרעך כמוך - דיר בלאכ!''.

אך לא עניין ה''מלחמה הפרמננטית'' הוא עיקרו של המסר של בן-גוריון. מה שאני מסיק מכך הוא כי חל בילבול - בילבול טראגי והרה-אסון בתנועה הציונית. האמצעי התחלף במטרה.

מטרת התנועה הציונית היא לגאול את עם ישראל ואת ארץ ישראל: לגאול את אדמת הארץ מידי בעלותם של זרים; לקבץ את נדחי ישראל חזרה למולדת; לכונן ריבונות יהודית בביתנו הלאומי, ולחדש את ימינו כקדם מבחינה תרבותית ולאומית.

השלום הוא אמצעי להגשמת יעדי הציונות - ולא יעד בפני עצמו. את זה אנו נוטים לשכוח. שהרי אם שלום הוא היעד העיקרי והחשוב ביותר של היהודים - יש הרבה מאוד שלום בקנדה, כמויות עצומות של שלום בהולנד - הרבה יותר מאשר במזרח התיכון. אבל אם אנחנו אכן נמצאים במזרח התיכון - עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו על מה ולמה.

השלום - הוא לא רק מצב עניינים רצוי, אלא גם יעד נכסף. אכן, גם הורדת מחירי הלחם והחלב והתחבורה הציבורית למען עניי ישראל היא מצב עניינים רצוי ויעד נכסף.

אך על-מנת שהשלום לא יחמוק מאיתנו, ואולי גם יתקרב אלינו (גם אם לא נכירנו בשמו: ''שלום'') - הוא להבין את טבעו - את העלם השלום.

השלום הוא העלם. הוא מעין ריק, שניתן להבחין בקיומו רק בדרך ההיסק, באופן עקיף. רק כאשר מתבוננים במבט היסטורי - ניתן להבחין בשלום.

לא ניתן להשיג אותו באופן מלאכותי - על-ידי ניירות והסכמים - ומסוכן לרדוף אחריו באורח פעיל.

למעשה האמת היא הפוכה: הסכמי שלום וידידות אשר הוכיחו את יעילותם - באו רק לאחר שאישרו מצב קיים, דה-פקטו, של שלום וידידות, ולא להיפך: לא הסכמים הביאו שלום - אלא מצב של שלום הביא לחתימת ההסכמים.

וכאן, אבצע מעשה כפול של סגירת מעגל ושל צדק היסטורי - ואסיים בדבריו של זאב ז'בוטינסקי מתוך מאמרו ''על קיר הברזל'' (1923) :

''הדרך היחידה המובילה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר קיומו של כוח כזה בארץ-ישראל, אשר לא יושפע בשום פנים ואופן על-ידי לחצם של הערבים. במלים אחרות: הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד, היא הסתלקות מוחלטת מכל נסיונות ההסכם בהווה.''

קישורים:
חלק א' של המאמר.

הצגת המאמר בלבד

טוב מתמיד

ניר (יום חמישי, 30/01/2003 שעה 1:09)