בין תיאוריה למעשה

אופיינית למין האנושי האבחנה בין תיאוריה לבין מעשה, בין אידיאולוגיה לבין יישומה, בין מה שמצפים ודורשים מהזולת לבין מה שדורשים מעצמנו; או בקיצור, פער בלתי ניתן לגישור(?) בין מה שחושבים לנכון לבין מה שמרגישים ועושים.

אדם יכול להאמין כי הוא מוכשר ביותר אבל בפועל הוא נוהג כלא-יוצלח גמור; הוא יכול להבין כי התפרצויות הכעס שלו פוגעות בסובבים אותו ועוד יותר בו עצמו, אבל אינו מסוגל לשלוט בהן.

אדם יכול להאמין כי בני אדם נבראו שווים אבל לנהוג התנשאות כלפי ''נחותים'' ממנו; הוא יכול לזהות התנהגות שלילית אצל הזולת ולבקר אותו על כך, בעוד הוא נוקט בדיוק אותה התנהגות.

זהו הפער בין עולם המחשבה לבין עולם הרגש והמעשה; יכול אדם לחשוב אך ורק מחשבות נכונות המבוססות היטב על אדני ההיגיון, המעשים שלו תמיד יהיו מונעים ע''י רגש כזה או אחר; ואם ההיגיון מתנגש עם הרגש, – ההתנהגות בפועל תבטא את הרגש שהוא הפוך מן ההיגיון.

יהודים יודעים כי הם יהודים ואין להם שום רצון לשנות עובדה זו חלילה, אבל בהנהגה היומיומית – עלולות להתגלות חריגות התנהגותיות עד כדי חיקוי גורף של דרכי התנהגות מיובאות מן החוץ. פשוט כי זה מושך את הלב.

יהודים יודעים כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל אבל מעדיפים להסתמך על פסיקתה של ועדה כזאת או אחרת בה ישבו נציגי אומות העולם.

יהודים בארץ ישראל יודעים כי אין פני הערבים לשלום ומגמתם היתה ונשארה השמדת מדינת ישראל, אבל ממשיכים לחתור להסכמים אתם. שיתנו לנו קצת כבוד, שיודו בזכותנו להתקיים.

האמנם לא ניתן ליישם אידיאולוגיה? ואולי בכל זאת ניתן לגשר על הפער הזה שבין תיאוריה למעשה?

שירת המוּדעוּת

הפער שבין השכל לבין הרגש הוא אותו פער שבין הידיעה למודעות; הפער שבין הנשמה לבין הגוף, בין הרוחניות לגשמיות.

פרשת השבוע שלנו, האזינו, הנה שירת המודעות.

(דברים לב): א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי:

(אור החיים): (...) נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ; וכדרך שרמזו רבותינו ז''ל (סנהדרין צ''א:) בפסוק (תהלים נ') יקרא אל השמים מעל וגו'; וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, פירוש: חלקי השמים [שבאדם]; שלהיותם טמונים בנסתר לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה כי הנפש תסבול מָרוּת בעניני הבורא כי תכיר חיובה; וכנגד הגוף שהוא בנגלה אמר וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, פירוש: חלקי הארץ [ישמעו] אִמְרֵי-פִי; כי הגוף, להיות טבעו רחוק מהמושכלות, צריך אמירה רכה [כדי שיוכל] לשמוע:

בכללות, האדם מורכב משני רבדים, רוחני וגשמי; השכל הנו כלי ביטוי של הרוחניות בעוד טבע האדם נוטה אל הגשמיות; משה רבנו מדבר אלינו והוא מדגיש כי דבריו מופנים אל שני הרבדים מהם מורכב כל אחד מאיתנו, הרובד הרוחני המכונה 'שמים' והרובד הגשמי המכונה 'ארץ'.

פרשת האזינו מציעה את המתכון לאיזון בין הרוחניות לגשמיות בנפשו של היהודי; לחיים במודעות הנכונה ש-ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא:

משה רבנו מעיד בנו את השמים ואת הארץ:

(שם לא): כח הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת-כָּל- זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת- הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ:

ובכך נוסך בנו את הכוח לחבר רוחניות עם הגשמיות ולהעלות את הגשמיות למדרגת הרוחניות.

היסטוריה ומודעות

ברשימה הקודמת, לראש השנה, דיברנו על הזכרון הנדרש מאיתנו כאמצעי לקבלת מלכות ה' עלינו; זכרון המחבר עבר עם הווה ועם עתיד ליחידה אחת של מודעות שלמה:

(שם לב): ז זְכר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּר וָדר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיאמְרוּ לָךְ:

אנחנו לא מסוגלים לזכור יְמוֹת עוֹלָם ולהבין את מהלך ההיסטוריה – שְׁנוֹת דּר וָדר – אז נותנים לנו את הדרך, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיאמְרוּ לָךְ:

אצלנו, למרבה הצער, מעדיפים לא לשאול את האבות (רש''י – הנביאים) וגם לא את הזקנים (רש''י – החכמים); אנחנו יותר חכמים מהם לדעתנו והידע שלהם אינו נוגע לנו. אנו מתעלמים במכוון מן הניסיון ההיסטורי בטענה כי אינו רלוונטי עבורנו ובכך דנים את עצמנו לחזרה על שגיאות העבר כולל תוצאותיהם הנוראות.

ומה היינו שומעים מן האבות ומן הזקנים אילו טרחנו להקשיב – ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: הניסיון ההיסטורי מלמד כי מאז היות עם ישראל לעם, הוא ניצב על במת ההיסטוריה ודוקא במרכזה. גם מה שקורה או לא קורה לעמים אחרים קשור ומושפע ממה שקורה או לא קורה לעם ישראל בין אם מבחינים בקשר הפנימי שבין האירועים ובין אם לאו.

ומדוע הכל קשור לעם ישראל? ט כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: כאשר חילק ה' את העולם לעמים השונים, הפקיד על כל עם מלאך ממונה; לעצמו שמר ה' אותנו, את עם ישראל. כלומר, לכל אדם ולכל עם בעולם יכול להיות קשר עם ה' אם רק ירצה בכך, אבל הקשר יתקיים באמצעות המלאך הממונה על אותו עם; לעומת זאת הקשר של עם ישראל בכלל ושל כל יהודי בפרט עם ה', הוא קשר עצמי, בלתי אמצעי. אותנו בחר ה' לחלקו הפרטי כביכול.

אז כל מה שקרה, קורה ויקרה בכל מקום ולכל עם בעולם, הכל קשור לעם ישראל והכל גם באמצעות עם ישראל וארץ ישראל. שהרי זהו פירוש הביטוי יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, החבל עשוי מהרבה חוטים דקים (- מצוות) השזורים יחד ובאמצעות החבל הזה כביכול מוריד הקב''ה את השפע לעולם.

מודעות ותשובה

אז הקצה העליון של החבל אחוז בידי הבורא יתברך, אבל הקצה התחתון נתון בידינו; וכמו שהעלינו ברשימה לראש השנה, בידינו הדבר לעורר אצל הקב''ה את הרצון להשפיע לנו כל טוב ע''י שימוש נכון בחבל, ע''י שנאחז בחבל זה ולא נרפה ממנו; לא נוותר על שום חוט-מצווה.

פרשת האזינו נקראת תמיד בסמיכות ליום כיפור, ברוב השנים בשבת שלפניו המכונה 'שבת שובה'. יום כיפור הנו היום הכי קדוש בשנה; קדושתו מתבטאת אצלנו בכך שאנו נמנעים מכל פעולה גשמית, כגון אכילה ושתיה, וחווים רוחניות בלבד. על היום הזה אומרים חז''ל ונפסק בהלכה (רמב''ם, הלכות תשובה א, ג) (...) ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר ''כי ביום הזה יכפר עליכם'':

יום הכפורים מכפר לכל אחד בפרט ובלבד שתהיה לו המודעות שזהו יום כפרה, כלומר שלא יזלזל במצוות היום; כי (שם, הלכות שגגות ג, י) המבעט ביום הכפורים אין יום הכפורים מכפר עליו.

ואיך יתכן שיהודי יבעט ביום הכפורים? טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: ולא חייבת להיות השמנה פיזית כדי לבעוט, די בהשמנה של האגו. אדם בטוח כי הוא חכם יותר מסבו שנהג לצום ביום כפור. עובדה, סבו לא הכיר מחשבים. בקושי מכוניות הוא ראה. אז בזמנו אולי התאים לצום ביום כפור, אבל אצלנו, לצום – זה אנכרוניזם.

זוהי מודעות עצמית בה ה-'אני' ניצב במרכז ההוויה וזה בדיוק הפוך ממגמת האיזון של פרשת האזינו. כאשר ה-'אני' במרכז ההוויה – לא יתכן איזון לא בנפש ולא מול הסביבה, כי כל זולת מהווה איום פוטנציאלי על מרכזיותי; כאשר הבורא יתברך במרכז ההוויה, שזו המודעות הדרושה – אין ולא יכול להיות שום איום.

שירת האזינו מסתיימת בפסוק: מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: בסופו של דבר, מבטיח משה רבנו, תהיה כפרה גם לעם וגם לארץ. ה' ינקום את דם עבדיו השפוך ויגאל אותנו גאולה אמיתית ושלמה; בידינו לזרז את התהליך על ידי שניענה לקריאת הנביא הושע (י''ד) שקוראים בהפטרה בשבת זו: ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ (...)

והעיקר שנזכה כולנו לגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה,

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'