סדר אנגלי ואלתור ישראלי – רשמי אורח לרגע

מדי פעם כאשר אנו קופצים לארצות אחרות, ראוי לא רק להשוות בין מצב שפיר בחוץ ומציאות פגומה בפנים. גם לאחרים יש מגרעות, אשר מוטב שלא ללמוד מהן, אך הן חלק מאורחות חיים שיש לקבלם מכיוון שהם מסמנים שוני מבורך שעדיין נותר ב''כפר הגלובאלי''.

אנגליה מהווה בעבורי אות ומופת בכל הקשור ליחסי אנוש, יחסי ציבור במובן הרחב הלא מסחרי, חוק וסדר, סבלנות וסובלנות. הזכרתי תכונות אנגליות אלה, אם אכן לעמים יש תכונות, במישרין או בהקשרים שונים במאמריי באתר. ציינתי גם, אם זכרוני לא בוגד בי, שמנחם בגין, האיש שלחם בבריטים בתקופת המנדט שלהם בא''י (ואנשיו גם הרגו בהם בפעולות תגמול), היה מן המעריצים הגדולים של המשטר הבריטי וכיבוד החוק. אצל מנחם בגין החוק עמד מעל לכל, גם מעל למפלגה ולממשלה שבראשן עמד. ''חוק וסדר'' באנגליה הוא עמוד התווך של החברה. אצלנו הוא שם של סדרה אמריקנית שמוקרנת בטלוויזיה.

אצל האנגלים אין חוכמות. תור הוא תור, לא מפני שהבריטים אוהבים תורים אלא מכיוון שעמידה בתור היא הערובה הטובה ביותר שהמחכה בו יגיע ליעד, בבנק, בדואר, בתיאטרון ובמקומות אחרים. האנגלים לא יודעים מה זה לכופף חוק או תקנה או נוהג ונוהל. הם גם לא מצטיינים במה שנקרא גמישות במובן השלילי והחיובי כאחד.

באנגליה, יחסית לישראל, תאונות הדרכים לא מגיעות לממדים שלנו. זאת לא מפני שהכבישים שלהם טובים יותר (הם גם טובים יותר, אך לא כמו בגרמניה או בצרפת) אלא בגלל הגורם האנושי. אבל הגורם האנושי שעל הכביש משלם על כך מחיר, לעתים אפילו מופקע, לדעתי.

---

התאונה על M-40

אחת מדרכי המלך באנגליה היא ה-M-40 או ה-Motorway 40 שמוליכה מדרום מזרח, שם נמצאת לונדון, לצפון מערב, שם נמצאת העיר ברמינגהאם. עשינו את דרכנו צפונה. בקטע מסוים התנועה החלה לקרטע עד שנעצרה כליל, והסתבר כי העצירה נבעה מתאונה עם נפגעים. זאת למדנו אחרי כחמישים דקות המתנה, כאשר ראינו שמסוק מתקרב (אמבולנס מעופף), חג במרחק של כמה קילומטרים והתנועה, במקביל לנו בנתיבים ממול, פסקה לחלוטין. כלומר ארבעה נתיבי תנועה של הכוון הנגדי פונו כדי לאפשר למסוק לנחות. באותו זמן, ורק באותו זמן, דהרו שני רכבים מיוחדים, צבועים בירוק בהיר, כנראה של משטרת התנועה, בפאתי הכביש שלנו בכיוון אל מקום התאונה.


M40 גורם אנושי ודרך ארץכעבור שלושת רבעי שעה ההליקופטר נסק, ואחרי עוד כעשר דקות, התנועה בכוון הנגדי חודשה ולאט לאט גם התנועה בכוון לברמיננגהאם החלה לנוע וזחלה עד שהגענו למקום התאונה. זמן ההמתנה ארך שעתיים ומעלה. להפתעתנו, כולל איש ששרת בעבר במשטרה שנסע איתנו, הרכבים שהיו מעורבים בתאונה עמדו רק בשני נתיבים, והמשטרה, ליתר ביטחון חסמה עוד נתיב אחד, ונותר עוד אחד פנוי, אשר לבסוף גם הוא נסגר. כאמור, אם הייתה הצדקה לחסום עוד נתיב לצרכי המשטרה ומשטרת התנועה, לא הייתה סיבה אובייקטיבית לחסום גם נתיב רביעי. שיקול לקוי, של עצירת כל התנועה, ליתר ביטחון, גבר על שיקול הגיוני, להשאיר נתיב אחד פתוח, כאשר בלאו הכי חצץ בינו לבין הרכבים נתיב שלם. אבל הנהגים האנגלים, כדרכם, גילו התאפקות. לא נשמעו צפירות ולא נראה אף רכב חותך בשולי הכביש. עובדה זאת, שהנהגים האנגלים לא נרגנים, לא הפחיתה כהוא זה מן הנוקשות, הבוקיות, של חסימה מוחלטת של כביש מרכזי בשעות שיא ביום ו'. הכל התנהל באיטיות כאילו מדובר היה בהפרעה של עבודות ציבוריות בכביש. גם האמבולנס המעופף היה מגיע מהר יותר, הן בשל כורח הנסיבות והן מחשש של דיווח בתקשורת על חילוץ רשלני. יחד עם זאת, הגורם האנושי ודרך ארץ – במשמעות הכפולה – הם סימן היכר אנגלי ברחובות ובדרכי המלך.

והנה סיפור קטן כספיח. ה-M-40 נפתח בשנות ה-‏60 של המאה ה-‏20 והגיע עד לאוקספורד. בסדרה הקומית של הבי בי סי Yes Minister (ששודרה גם אצלנו) צוין כי מאז שנות הששים לאוקספורד היו שני כבישי אורך שקשרו אותה עם לונדון ואילו לקיימברידג' היה כביש אחד, ה-M-11, וגם הוא נבנה בשנות ה-‏80. הסיבה שניתנה בסדרה הייתה כי הבכירים במשרד התחבורה היו כולם בוגרי אוניברסיטת אוקספורד. הומור אנגלי.

---

שטר של 50 סטרלינג ב-BOOTS

Boots – מישהו מטפל בך?Boots היא רשת ארצית ענקית לתרופות, למוצרי היגיינה, טיפוח וכיו''ב. קניתי איזה מוצר בשווי של 5 לירות אנגליות, אך היה לי שטר של 50 פאונד. הקופאית, כנראה חדשה או לא מספיק ותיקה, קראה את המשנה לקופאית הראשית כדי לבדוק אם השטר אינו מזויף. זאת גמרה לטפל בלקוח שלה, הופיעה בעמדה שלנו, הרימה את השטר אל על ואישרה שהוא מקורי. הקופאית סגרה את המגירה, פתחה את המגירה, כפי שנהוג במתקנים הכספיים, והודיעה לי שאין לה עודף. עודף הוא לא עניין למשנה לקופאית הראשית, אלא לקופאית הראשית בכבודה ובעצמה. גם זאת הייתה עסוקה עם לקוח. משהתפנתה הופיעה, פתחה את המגירה וסגרה אותה והודיעה לי שאין לה עודף ועלי להמתין. אמרתי שאני מוכן לתת לה את כרטיס האשראי שבו אין בעיה של עודף. לא. אי אפשר. אמרתי שאני מוותר על הקנייה, שכן אין לי זמן. אי אפשר. אצלנו כל קופאית בסופר עושה את השינוי צ'יק צ'אק, אם אין עודף, דבר נדיר מאוד. אבל אני באנגליה. אז מה עושים? צריך להמתין אדוני. חיכיתי שמישהו ישאל אותי: are you being served כמו בסדרה הבריטית הקומית עם הקולונל פיקוק. אבל אז עשתה הקופאית הראשית את המעשה האולטימטיבי. היא עלתה למשרדים וחזרה עם חמישים סטרלינג בשטרות קטנים. אמרתי לה. Thank you והיא ענתה ברצינות תהומית: Any time, have a good day dear.

---

הטלוויזיה הבריטית

אני מכיר את הטלוויזיה הבריטית לא רק מן היבולים שישראל רוכשת מן ההפקות שהטלוויזיה הישראלית מקרינה ולא רק מן הביקורים באנגליה, אלא גם מתוך מעקב קרוב במסגרת שבתון זוטא שעשיתי בשעתו בשרות השידור הבריטי. מזמן הגעתי למסקנה שלא זו בלבד שהחדשות של הבי בי סי (המשודרות ב-BBC1 וב-BBC2), ומה שמשודר בערוצים שלוש וארבע המסחריים, לא עולות על החדשות בטלוויזיה שלנו, אלא נופלות מהן. החדשות בטלוויזיה הבריטית הן פרובינציאליות, מנופחות חשיבות עצמית, משעממות ובעלות קצב איטי. זאת הן במסגרת המהדורה הארצית והן המהדורה המקומית. אינני מתייחס לשרות הבי בי סי העולמי (בדומה ל-סי אן אן) אשר הבריטים לא צופים בו. האנגלים מצטיינים במשדרים אחרים כמו תוכניות התעודה שלהם, בכל הנושאים, כולל נושאים מדעיים, היסטוריים, תוכניות טבע וסדרות מרתקות אחרות שמושקעים בהן מיומנות מקצועית רבה ומשאבים אדירים. זה אמור גם לגבי דרמה. בתחומים אלה אין להם מתחרה, ורוב התוכניות הן חג לעין. אבל בחדשות פרופר, כל המשדרים שלנו בערוצים 1, 2 ו-‏10 עולים עליהם בקצב, במגוון הנושאים, לאומיים ובינלאומיים, ובמבנה שלהם.

מה שהפתיע אותי היה כאשר גיליתי שערוץ ההיסטוריה, למשל, שבו צפיתי, שמועבר בכבלים ובלוויין, הוא גם בתשלום כמו אצלנו, אבל גם יש בו פרסומת, שלא כמו אצלנו. עם זאת יחי ההבדל. בערוץ ההיסטוריה, כמו בכל ערוצי התוכניות השונות בכבלים ובלווין, התוכניות הם מיבולים משנת 2006 או 2005. בעבור זה הטלוויזיות העשירות משלמות. אצלנו התוכניות שנרכשות בזול לפני חיסול המלאי, עשויות להיות בנות שש או שבע שנים. ואם יישאלו מה ההבדל, הרי היסטוריה היא היסטוריה ורעמסס השני לא נולד בשנת 2006. ההבדל הוא בטכנולוגיה עכשווית לגילויי העבר ומידע שהצטבר במשך אותן שנים. ועוד דבר. הפרסומת אינה מרסקת תוכניות. במשדרים כמו היסטוריה או גיאוגרפיה יש מספיק גומחות להכניס בהם פרסומת, אך בסרטים יש פחות, ובעיקר משתדלים שלא לרסק את סופו של הסרט כאשר הצופים כמהים לראות את הסוף.

---

על פרסומת מרסקת

בתקשורת שלנו, בעיתונות, ברדיו ובערוץ 1, הפרסומת או ''משדרי שרות'', נפרדים ומכל מקום לא מרסקים ידיעה, מאמר, משדר או תוכנית טלוויזיה. בערוצי הטלוויזיה המסחריים שלנו המצב שונה. חבל מאוד שמבקרי הטלוויזיה (שאליהם התייחסתי במאמרי הקודם) אינם מתמקדים ולו במקצת באופי הבאת התכנים, שממוסגרים במסגרת עבה של פרסומת ומרושתים בה כמו סורגים, או לעקוב אחר תקנות הרגולציה. להערכתי כאן השטח פרוץ. לא רק שהבעלים של הערוצים המסחריים עושים כמעט ככל העולה על רוחם, אלא אין פיקוח ציבורי ולא בקרה תקשורתית מספקת. הנה ערוץ 10, ערוץ מוסדר אשר לא מכבר היה עתידו תלוי על כרעי תרנגולת והוא התאושש בעיקר כתוצאה ממערכת חדשות פעילה, יעילה חושפנית ותוקפנית. אבל בכך לא מסתיימת פונקציה של ערוץ אשר פועל על פי הזיכיון. וזה כולל לא רק תכנים וצורה אלא כיצד הם מובאים בפני הצופה, כלומר: מקומה של הפרסומת, הכמות שלה והצורה שבה היא חותכת בבשר החי של תוכניות. כוונתי לתוכניות שאותי, כצופה, עשויות לעניין, שכן לשמחתי או בעוונותיי, אינני מרבה לצפות במדיום החזותי הזה.

כמי שמתעניין מאוד בזירה האמריקנית, העכשווית וההיסטורית, צפיתי בערוץ 10 בעניין רב בסרט Thirteen Days , שלושה עשר ימים, על המערכה סביב משבר הטילים הסובייטיים בקובה בשנת 1962. הסרט (על-פי ספרם של ארנסט מיי ופיליפ זליקוב), בכיכובו של קווין קוסטנר ובבימויו של רוג'ר דונאלדסון יצא לאקרנים בשנת 2000. הוא שודר ביום ו' ה-‏14 בספטמבר 2007 בערוץ 10. הפרשן המדיני של ''הארץ'' אלוף בן הזכיר, במקרה, ב-‏20 בספטמבר, את הסרט במאמר השוואתי שבין משבר הטילים בקובה למשבר עם סוריה. הייתי מרותק לסרט, גם בשל תוכנו וגם בשל האמינות התיעודית והביצוע. הפסקות הפרסומת שתמיד הן בלתי נסבלות הגיעו כאן לשיאים חדשים כאשר לפני סיום הסרט הוא נקטע בהפסקות של 5-7 דקות. מי מעמיד במקומו ערוץ מסחרי על ההשתוללות הזאת? לא הרגולאטורים ולא הציבור שלנו שקונה הכל. אני מניח שאני ''מגלה את אמריקה'' מכיוון שאינני צופה מסור בערוצים המסחריים, וכל סרט נקטע בצורה כזאת. באנגליה זה לא קורה בדרך כלל.

---

לסיכום

הקטע ה''ממוסגר'' התבקש לנוכח השוואה כלשהי בין הטלוויזיה שלנו לבין הבריטית. אבל אני מסרתי את רשמיי על ביקור חטוף, הפעם באנגליה, ועל ה''סדר'' המופרז שם לעומת היכולת שלנו לאלתר. ודאי שאילו ניתן היה לעשות סימביוזה מסוימת זה לא היה מזיק – לנו ודאי לא. עם זאת, בכפר הגלובאלי של ימינו אולי מוטב קצת גוון. בקניון של Brent Cross בצפון לונדון ימצא התייר-קניין הישראלי, כמובן, את מקדונלדס, טויס אַר אַס, זארה, מנגו, אופיס-דיפו, סטרנס, H&O להזכיר רק כמה מן הסמלים של שוק גלובאלי, שאותם הוא מוצא גם בקניון איילון או במלחה. אז מה, בעצם, הטעם בנסיעה? וודאי שלא ה''דיוטי פרי''. הטעם הוא שהנוף שונה, גם הגיאוגרפי וגם האנושי, וגם המנהגים בהתאם, מוזרים ככל שיהיו. לדוגמה, ידידי (המנוח) ערן שורר סיפר לי על חוויה בתחנת הרכבת התחתית בלונדון. הוא שלשל מטבע לתוך אוטומט של כרטיסים, והכרטיס לא יצא. הוא ניגש אל הקופאי והתלונן על כך. אה, אדוני, העיר לו הקופאי. תראה בטובך מה כתוב מעל לכפתור הלחיצה לכרטיסים. שורר חזר ואכן מעל לכפתור היה כתוב: אם הכרטיס לא יצא אנא לחץ על הכפתור הירוק. ערן לחץ, פעם, פעמיים, כפי שישראלים יודעים ללחוץ, ואז הופיע הקופאי ושאל אותו: what is the problem sir? אנגליה.

---