הקצנה אקלימית והתחממות בישראל – האמנם?

אומרים שיהיה פה שמח בכל הקשור לשינויי אקלים ומי שניזון מהתקשורת מקבל את הרושם שהאפוקליפסה איננה עתידית אלא מתרחשת כאן ועכשיו.

מספר פעמים בשנה אנו עדים לתופעות אקלימיות חריגות הזוכות לכותרות. בשנה שעברה (2006/7) היו אלה משקעי אוקטובר שעברו את הממוצע בתחנות שונות עד פי 5. לאחר מכן חלה עצירת גשם בין אמצע נובמבר לסוף דצמבר ששברה בחלק מהתחנות שיאים, ועצירת גשם זו נשברה למרבה הפלא באירוע שלג בהרים שכמותו אירע בחודש דצמבר רק לפני למעלה מחצי יובל.

בשנה הנוכחית (2007/8) פקדה אותנו בצורת קשה אבל יחד עם זאת זכינו לאירוע שלג די חריג ושלג הצטבר לעומק של עד כדי חצי מטר בפסגות הרי המרכז והצפון וכיסה באופן נדיר גם אזורים נמוכים יחסית כגון פסגות הכרמל ורכסי הגליל התחתון. חודש מרץ השנה היה בתחנות רבות היבש ביותר מקום המדינה, ולמעשה אירוע הגשם המשמעותי האחרון במרבית התחנות בארץ היה בסוף פברואר! לרשימה זו ניתן להוסיף את גלי החום החריגים והממושכים במרץ וביוני וביולי 2007 ומנגד את אירוע הקרה החריג במשכו ועוצמתו שפקד אותנו בינואר.

האין בכל הרשימה הארוכה הזו מהשנתיים האחרונות בלבד עדות לכך שמזג האוויר השתגע ושינויי האקלים כבר כאן? התשובה לשאלה זו היא קצרה וחד משמעית – לא!
ומדוע? מאחר שטבעו של מזג האוויר בכלל ובאזורנו האקלימי בפרט לחרוג מהממוצעים הקלימטולוגיים ארוכי הטווח. לדוגמה תפרוסת גשם עונתית המחקה את המהלך הקלימטולוגי הממוצע והטריוויאלי לכאורה של עליה הדרגתית בגשמים בחודשי ראשית העונה (בין אוקטובר לינואר) וירידה הדרגתית בגשמים בחודשי סוף העונה (בין פברואר למאי) התרחשה בירושלים רק ב-‏11 מתוך 157 שנות מדידה (7% מהמקרים)! בשאר המקרים המהלך הכה טיפוסי לכאורה של האקלים הים תיכוני, השתבש בשל מקרה של חודש/ים יבש/ים יחסית באמצע העונה ולחלופין חודש גשום בשוליה. מתוך 11 המקרים הנ''ל, רק בשני מקרים השנה הסתיימה גם כממוצעת בגשמיה. ביתר המקרים המהלך אמנם היה דומה למהלך העונה הממוצע אך הכמויות המצטברות סטו משמעותית לכיוון החיובי והשלילי.

החישוב הנ''ל מתייחס לתחנה בודדת במרחב אבל יש לזכור שתחנה אחת רחוקה מלייצג את כל ישראל. כך שאפילו השנתיים הממוצעות הללו בירושלים אינן ממוצעות בתחנות אחרות בישראל, ולעתים בעוד בתחנה אחת מתקבלות כמויות ממוצעות בתחנה אחרת נשברים שיאים. לדוגמה עונת 1968/9, היתה עונה ממוצעת בגשמיה בירושלים בעוד שבצפון נשברו שיאי גשם וויסות מפלס הכנרת יצא משליטה.

אם פונים למשתנים אקלימיים בעלי השתנות מרחבית גבוהה עוד יותר כגון עוצמת גשם לספי זמן שונים , הרי ששם ניתן למצוא שיאי עוצמה גם בשנות בצורת קשות. במיוחד נכון הדבר לעשורים האחרונים כאשר יכולת הניטור עולה וקל יותר לנטר אירועים מקומיים שבעבר רשת המדים הדלילה לא הצליחה ללכוד.
יצוין כי גם כאשר כמויות המשקעים ועוצמות המשקעים לא נשברות ולו בתחנה אחת תמיד יש משתנים נוספים ולו מתחום המשקעים בלבד שיכולים להישבר ולמשוך את תשומת הלב כגון מספר ימי גשם, רצף ימי גשם וימי יובש, גשם במועד חריג, ברד בגודל חריג, עומק שלג, תפרוסת שלג ועוד.

המשתנה שהחריגות בו הם לכאורה האסמכתה הבסיסית ביותר להתחממות הגלובלית ולשינויי אקלים הוא משתנה הטמפרטורה. גם במקרה זה צריך לזכור שהמשתנה הנ''ל נפרט למשתנים שונים ומשונים כגון טמפרטורה ממוצעת חודשית, טמפרטורת מקסימום ממוצעת וטמפרטורת מינימום ממוצעת לימי החודש, טמפרטורות קיצון חודשיות, משרעת יומית ממוצעת ועוד. יש לזכור שגם במקרה של טמפרטורות כמו במקרה של גשם – אין השיאים נרשמים בכל התחנות בו זמנית אלא בכל פעם בתחנות מסוימות בלבד, מה שמגדיל את ההסתברות לשבירת שיא של משתנה מסוים באחת מתחנות הארץ, ובייחוד בתחנות בעלות וותק מדידות קצר יחסית.
למעשה עונה בה לא נשבר שום שיא בשום תחנה בארץ היא בבחינת עונה חריגה ובאופן פרדוקסאלי לו היה מתקבל רצף שנים ללא כל שיא היתה זו עדות הרבה יותר מוצקה לשינוי אופיו של המשטר האקלימי הים תיכוני מכל שבירת שיא אקלימי יהיה חריג ככל שיהיה.

נוכח הנאמר לעיל, מפתיע כיצד הצליחו חוקרים בתחום שינויי האקלים להפוך כל שיא אקלימי או אירוע חריג לעדות לשינויי אקלים הנובעים מההתחממות הגלובלית. אין חולק על כך שגלי חום חריגים ושיאי חום יכולים להוות עדות לתהליך של התחממות גלובלית, אך איך יתכן שגלי קור במקום להיות עדות שכנגד הופכים אף הם לעדות התומכת בתהליך...? מילת הקסם הקצנה איננה בהכרח מספקת ליישוב הסתירה. על מנת ששתי התופעות תתגברנה גם יחד יש צורך להוכיח כי הערבול בין קווי רוחב שונים גדל בעשורים האחרונים, דהיינו יותר גלישות של אוויר קוטבי לאזורנו לצד יותר גיחות של אוויר חם מקווי הרוחב הנמוכים. אין הוכחה מדעית שתהליך שכזה אכן התרחש וגם לו היה מתרחש עוד היה צריך להוכיח כי התהליך מושפע מהשתנות בטמפרטורה הגלובלית ולא ממכניזם אחר.

בעוד שהקצנה עתידית של משתנים שונים היא ספקולטיבית ואין בהכרח תמימות דעים בין חוקרי שינויי האקלים על התרחשותה. על הקצנה בטמפרטורות המקסימום יש קונצנזוס שכן לכאורה ממוצע הטמפרטורות רק מוסיף ועולה והסטייה סביבו לכל הפחות נותרת קבועה. משום כך מובאת להלן סקירה אקלימית היסטורית קצרה המתמקדת בשאלה אם לפחות משתנה זה מצביע על מגמת הקצנה.
שיא הטמפרטורות בישראל (ובאסיה כולה) נקבע ביוני 1942 עת נמדדו 54 מעלות בטירת צבי ו-‏53 מעלות בכפר רופין. שיא זה לא נשבר עד היום ואף לא היה קרוב להישבר. מעניין לציין ששיא ישראלי ואסייתי זה הוא החדש ביותר מבין כל שיאי הטמפרטורות היבשתיים. ביתר היבשות (למעט אנטרקטיקה שם התצפיות המחקריות החלו מאוחר יחסית) השיאים מחזיקים מעמד כ-‏100 שנים ויותר וזאת למרות העלייה הגדולה בכמות התצפיות וביכולת האיתור של שיאי טמפרטורה מקומיים.

אירוע השיא של 1942 העמיד בצלו את האירוע החום השני בעוצמתו בישראל שחל בדיוק שנה לפניו (יוני 1941). קיצוניותו של שרב יוני 1941 מתבטאת בכך שערכים חריגים ביותר של 47 מעלות ויותר התקבלו לא רק בעמקים אלא גם במישור החוף הצפוני המוגן בדר''כ משרבים קיצוניים וטמפרטורת השיא (51 מ''צ) נרשמה למרבה הפלא בקיבוץ מצובה שעל גבול הגליל המערבי! מעניין לציין כי בין שני האירועים החריגים הנ''ל התרחש במאי 1942 אירוע בו הגיעו הטמפרטורות בעמק זבולון ופנים מישור החוף הצפוני ל-‏46-47 מעלות. לכאורה אירוע של מה בכך ביחס לשני האירועים משני צדו, אלא שטמפרטורות שכאלו לא נשנו מאז תום שרבי 1942 ועד היום. לצורך הסרת הדאגה הנוגעת לכיול מדי הטמפרטורה באותה שנה יצוין כי אותם מדי טמפרטורה שהצביעו בעמק בית שאן על 50 מעלות ויותר הצביעו בינואר 1942 על 0 מעלות, ובהר כנען נרשם באותו חודש שיא קור (6.4- מ''צ) שלא נשבר בכל חודשי ינואר מאז ועד היום.

גל החום השלישי בהיררכית שיאי הטמפרטורות בא''י נרשם למרבה הפלא גם כן בראשית שנות ה-‏40 (יוני 1940). באירוע זה טמפרטורת השיא בצפון ים המלח עמדה על 49.5 מ''צ. מקבץ מרשים זה של גלי חום חריגים הביא לכך שתחנות מסוימות שברו שלוש פעמים בשנתיים את שיאי הטמפרטורה! ניתן רק לדמיין אילו משמעויות הרות גורל היו נקשרות לרצף אירועים חריג זה אילו היה מתרחש באווירה האקלימית האפוקליפטית ששוררת כיום.

אם נזנח את העיסוק באירועי השיא ונבחן כמותית אירועי חום חריגים בהם הטמפרטורה בעיר בעלת ותק המדידות הרב ביותר בישראל – ירושלים, הגיעה ל-‏40 מ''צ או יותר, נמצא כי במשך 26 שנות מדידה בעיר בסוף המאה ה-‏19 אירעו 10 אירועים שכאלה. בפרסומים מנדטוריים רשמיים בין 1925 ל-‏1948 תועדו 5 מקרים של 40 מ''צ ויותר בעיר (שלושה מתוכם בשלוש שנים רצופות) ואילו לאחר קום המדינה תועד רק מקרה בודד אחד ביולי 2000.

יצוין כי השיא המוחלט של הטמפרטורה (44.4 מעלות צלזיוס) נקבע בירושלים אי שם באוגוסט 1881 וזה היה גבוה ב-‏3.5 מעלות מהערך שנמדד לפני 8 שנים.
חודש יולי 2000 היה בעיני הטוענים לשינויי אקלים הוכחה ניצחת להתרחשות שינויים אלה בפועל לא רק בשל עוצמת השרב ששרר בסופו אלא בשל משך גלי החום ששררו במהלכו בהרים ופנים הארץ. גלי החום הממושכים באותו חודש גרמו לטמפרטורה החודשית הממוצעת להיות גבוהה משמעותית מהממוצע הרב שנתי ועם כל זאת שיא הטמפרטורה החודשית הממוצעת שנרשם בירושלים באוגוסט 1890, לא נשבר. אם בגלי חום ממושכים עסקינן ובאפשרות שהקצנה יכולה להתבטא באורך גלי החום במקום בעוצמתם, הרי ששום גל חום בעשורים האחרונים לא הצליח לסכן את השיא המדהים של 26 ימי שרב רצופים שנרשם בירושלים בשלהי אוקטובר ומרבית חודש נובמבר 1933.

האם נוכח העובדות השוללות כל טענה להקצנה בטמפרטורות שהן המשתנה הבסיסי בתופעת ההתחממות הגלובלית, יהיה זה הגיוני לטעון כי אירוע קיצוני של משתנה אקלימי אחר הוא עדות מוצקה להשפעותיה של התחממות זו?
אם נניח לטמפרטורות הקיצוניות ונתייחס לטמפרטורות הממוצעות נמצא שגם הן לא מציגות בישראל מגמת שינוי אחידה וברורה. השוואת נתוני המנדט הבריטי לממוצעים הרשמיים האחרונים של התשמ''ט מצביעה על כך שהטמפרטורה השנתית הממוצעת למעשה לא השתנתה (שינויים של 0.2 מ''צ לשני הכיוונים לכל היותר). בירושלים בשתי התקופות היא עומדת על 17.5 מ''צ בב''ש היא עומדת על 19.9 מ''צ, בהר כנען על 16.3 מ''צ, בעמק כנרות על 22.5 מ''צ ובתחנה הותיקה בבית ג'מל היא אף ירדה בחצי מעלה מ-‏20.5 ל-‏20 מ''צ.

יצוין כי בין תקופת המנדט לעשורים האחרונים, בשנות ה-‏60 וה-‏70 שררה בישראל (וגם בהיבט גלובלי) תקופה קרירה יחסית והטמפרטורות היו נמוכות בממוצע שנתי בכחצי מעלה מהממוצע הנוכחי או לחלופין מהממוצע בשנות ה-‏30 וה-‏40. משום כך מחקרים שמתמקדים בהשתנות הטמפרטורה בשנות קיומה של המדינה מוצאים התחממות קלה בין העשורים הראשונים לקיומה לעשורים המאוחרים יותר. באותה מידה לו היו מתבצעים מחקרים דומים שתקופת המחקר בהם היתה מתוחמת לשנים 1930-1980 הם היו מוצאים מגמת התקררות קלה.

---

לסיכום, כשעורכים בחינה ארוכת טווח לנתונים בישראל ניתן למצוא תופעות חריגות בכל שנה ושנה כיאה לאקלים הים תיכוני, אך לא ניתן לאתר מגמה עקבית של התחממות ממשית או הקצנה. אדרבה, התופעות החריגות ביותר וביחוד בכל הקשור לטמפרטורות התרחשו לפני למעלה מיובל. הדבר מתבטא בכך שהתיאור האקלימי שמסר תומס צ'פלין בשנות ה-‏80 של המאה ה-‏19 מתאר במדויק את אופייה האקלימי של ירושלים כיום. זאת למרות גידול של קרוב ל- 50% בריכוז הפחמן הדו חמצני בעולם ותמורות אדירות באוכלוסיה ברמת התיעוש ובפליטת המזהמים שחלו בירושלים ובישראל ב-‏120 השנים האחרונות.

נוכח ממצאים אלה קשה שלא להתייחס בספקנות להערכות ולפיהן עליה נוספת בריכוזי הפחמן הדו חמצני בעשורים הקרובים תביא להתחממות מהירה ועקבית בסדר גודל של מעלות שלמות.

---