''באה מנוחה ליגע...''

שבוע הפסח הוא עונה של טיולים. מהדורות-החדשות ברדיו ובטלוויזיה נפתחות במלים כמו: ''המוני בית ישראל מבלים בפרקים הלאומיים...''

זה גם חג של שירי-מולדת. בטלוויזיה רואים קבוצות של ותיקים כסופי-שיער על ילדיהם ונכדיהם יושבים ושרים בדבקות את שירי נעוריהם, שאת מילותיהם הם זוכרים בעל-פה.

באה מנוחה ליגע / ומרגוע לעמל / לילה חיוור משתרע / על שדות עמק-יזרעאל / טל מלמטה ולבנה מעל / מבית-אלפא עד נהלל... המצלמה מתמקדת על פניה חרושות-הקמטים של סבתא שעיניה לחות, ולא קשה לדמיין שהייתה פעם צעירה יפהפיה. קל לתאר אותה בקיבוץ בעמק, במכנסיים קצרים וצמתה על כתפה, רכונה, מחייכת, מעל שיחי העגבניות בגן הירק

הנוסטלגיה חוגגת.

אני מודה שאינני חופשי מנוסטלגיה זו. גם לי קורה משהו למשמע השירים האלה, ואני מצטרף לשרים כמעט בעל-כורחי.

כמו רבים אחרים, אני סובל מתופעת ''הדיסוננס הקוגניטיבי''. הלב שלי והמוח שלי אינם מתואמים. הם משדרים בגלים שונים. במלים פשוטות: המוח שלי יודע שהמפעל הציוני גרם עוול היסטורי לעם שישב בארץ. אבל הלב שלי זוכר את מה שהרגשנו בימים ההם.

בגיל 10, כמה שבועות אחרי שברחנו מגרמניה הנאצית והגענו לארץ, שלחו אותי הוריי לנהלל, ראשון המושבים. גרתי אצל משפחת ''איכרים'' – שלא היו עדיין ''חקלאים'' – כדי ''להתאקלם'' וללמוד עברית.

מה הייתה אז נהלל? 75 משפחות, שבתיהן הקטנים בנויים במעגל, ושעבדו מזריחת השמש עד רדת הלילה. בחורף הפכה אדמת המושב לבוץ, שנדבק לסוליות בגובה של עשרה סנטימטרים ושקל כמו עופרת. בקיץ שררו שם מעל ל-‏30 מעלות בצל. אנחנו, הילדים, עבדנו עם המבוגרים, ולפעמים זה היה קשה מנשוא.

כולם חיו בעוני שקשה לתארו. אני זוכר שכוסית קטנה של יין מתוצרת-עצמית בליל-שבת הייתה פינוק. הכסף נמדד בגרושים. כאשר אם המשפחה קיבלה סוף-סוף מכונת-תפירה של ''זינגר'' ויכלה לתפור את בגדי המשפחה, זה היה חג.

כאשר כתב אלתרמן ''באה מנוחה ליגע'', זאת לא הייתה מליצה שירית. הוא התכוון לאנשים אמיתיים.

האנשים האלה היו בני בורגנים מסנט-פטרבורג וקייב, ילדים מפונקים של הורים אמידים שבאו כדי ''לבנות את הארץ'', שבחרו בעיניים פקוחות בחיי עוני ובעבודה מפרכת, שלמדו שפה זרה וחדלו לגמרי מלדבר בשפת-אמם. בשנים הראשונות עבדו בפרך כדי לייבש את הביצה שהשתרעה על אדמת המושב. אינני חושב שאחרי עבודת היום היה להם כוח לקרוא את טולסטוי ודוסטוייבסקי.

ידעו כמובן שיש ערבים בסביבה. בדרך מנהלל לחיפה עברו ליד כפרים שלהם. ראו פלאחים עובדים בשדה. אבל הם היו עולם אחר. בשנה ההיא – 1934 – שרר עדיין שקט, השקט שלפני הסערה של ''מאורעות'' 1936. לא באו במגע עם ערבים, לא הבינו את שפתם, לא היה מושג מה עובר להם בראש כשהם רואים את היהודים חורשים באדמותיהם.

מה שהם ידעו הוא ששדות העמק, ''ים הדגן המתנועע'', שעליהם השתרע הלילה החיוור של המשורר, היו פעם ביצות שנקנו בכסף טוב מבעל-אדמות ערבי. איש לא חשב אז על עובדי-האדמה הערביים שחיו על האדמה הזאת מדורי-דורות, שהיא הייתה מטה לחמם, ושגורשו ממנה כאשר בעל-האדמות העשיר מכר אותה ליהודים.

הנוסטלגיה היא רגש אנושי. בכל דור נזכרים אנשים זקנים בימי נעוריהם, הנראים להם ברובם כימים של טוהר ואושר.

לנוסטלגיה אישית טבעית זו מצטרף אצלנו נופך מיוחד נוסף , הגורם לשירים הישנים להציף אותנו בגעגועים לתמימות של אז, לתום, לאמונה ב''צדקת הדרך'', כשהכול נראה כל-כך פשוט.

ידענו שאנחנו משתתפים במאמץ הירואי, חסר תקדים, לברוא עולם חדש, חברה חדשה, אדם חדש, תרבות חדשה, שפה חדשה. זכרנו מניין באנו – מאירופה ההופכת לגיהינום ליהודים. ידענו שעלינו מוטלת החובה לבנות מקלט למיליוני היהודים, שחייהם נתונה בסכנה גוברת (אף שאיש לא חלם עדיין על שואה), ושלא היה להם לאן לברוח.

שררה הרגשה של שותפות, של שייכות, של אידיאליזם. השירים החדשים ביטאו אותה, וכולנו שרנו אותם בערבים בקיני תנועות-הנוער, בערבי קיבוץ, בטיולים ברחבי הארץ, אפילו במחתרות השונות בשינויים המתבקשים, וכמובן בבתי-הספר.

כשפרצו ''המאורעות'' באפריל 1936, לא ראינו בהם ''מרד ערבי''. כמו ה''פרעות'' של 1921 ו''טבח'' 1929, הם נראו כמזימה של הבריטים שהסיתו את הערבים הנבערים כדי להמשיך ולמשול בארץ. ההמונים הערביים ה''מוסתים'' התנפלו עלינו מפני שלא הבינו עד כמה אנחנו טובים בשבילם. הם לא הבינו שאנחנו מביאים לארץ קידמה, חקלאות מודרנית, קופת-חולים, סוציאליזם, סולידריות של פועלים. מנהיגיהם, ה''אפנדים'' העשירים, מסיתים אותם מפני שהם פוחדים שילמדו מאיתנו וידרשו שכר גבוה. והיו, כמובן, שראו בערבים רוצחים סתם, שהרצח היא טבעם ומצוות דתם.

אלה לא היו תירוצים ציניים. הציונות לא הייתה צינית. החברה העברית כולה האמינה בדוקטרינה זו. בדיעבד אפשר לומר: האמונה הזאת הייתה דרושה לה כדי לשמור על הרוח האידיאליסטית שלה תוך התעלמות מהצד השני של המטבע.

זאב ז'בוטינסקי, שחי בחוץ-לארץ ולא היה שותף למאמץ החלוצי של ''ארץ-ישראל העובדת'', הסתכל בדברים מרחוק ודווקא ראה אותם כהווייתם: כבר בשנות ה-‏20 קבע שהערבים הפלסטיניים נוהגים כפי שהיה נוהג כל עם אחר, כשהוא נוכח לדעת שעם זר מתכוון להפוך את מולדתם לנחלתו. אר מעטים הקשיבו לו.

בשמאל הציוני היו כל הזמן קבוצות ויחידים שעמלו למצוא פשרה בין הציונים לבין בני-הארץ, שתאפשר את המשך המפעל הציוני, שהתנחל בכל רחבי הארץ. רק ב-‏1946 קמה הקבוצה הראשונה (שהייתי בין מייסדיה) שהכירה בתנועה הלאומית הפלסטינית – והערבית בכלל - והציעה לכרות איתה ברית.

ב-‏1948 הצטרפו שירי מלחמת-העצמאות לשירי אהבת-המולדת. גם לגביהם יש ללא-מעטים אצלנו דיסוננס קוגניטיבי. מצד אחד – מה שאנחנו הרגשנו אז. מצד שני – האמת כפי שהיא ידועה לנו היום.

מבחינת הלוחמים – והיישוב כולו - זאת הייתה מלחמה קיומית, פשוטה כמשמעה. הסיסמה הייתה ''אין ברירה'', וכולנו האמנו בה באמונה שלמה. לחמנו כשגבנו אל הקיר. האויב הקיף אותנו בכל מקום, חיי משפחותינו היו בסכנה ממשית. האמנו שאנחנו מעטים, מעטים מאוד, חסרי-נשק, מול ים של ערבים. בחצי הראשון של המלחמה אכן שלטו הלוחמים הפלסטינים (שנקראו אצלנו ''הכנופיות'') בכל הכבישים, ובחצי השני הגיעו הצבאות הערביים למרכזי האוכלוסייה העברית, הקיפו את ירושלים העברית והתקרבו לתל-אביב. היישוב איבד 6000 צעירים מתוך אוכלוסייה של 635 אלף. שנתונים שלמים כמעט נמחקו. נעשו מעשי-גבורה ללא-ספור,

האידיאליזם של הלוחמים מצא את ביטויו בשירים. רובם שירים חדורי אמונה בניצחון, וכמובן אמונה שלמה בצדקתנו המוחלטת. לא השארנו ערבים מאחורי החזית שלנו, וכך גם נהגו הערבים בצד השני. זה נראה בנסיבות הנתונות כצורך צבאי מובן מאליו. הלוחמים לא חשבו אז על ''טיהור אתני'' - מושג שאז לא היה קיים עדיין.

לא הייתה לנו שום הבנה של יחסי-הכוחות האמיתיים בינינו לבין הצד השני. הערבים נראו לנו ככוח אדיר. לא ידענו שהפלסטינים מסוכסכים בינם לבין עצמם, שאינם מסוגלים להתאחד ולהקים כוח-מגן ארצי, שאין להם הנהגה ואין להם נשק רציני. אחר-כך, כאשר הצבאות הערביים נכנסו למלחמה, לא ידענו שאינם מסוגלים לשתף פעולה בינם לבין עצמם, שהיה חשוב להם יותר להקדים זה את זה מאשר להכות בנו.

כיום הולך וגדל מספרם של המבינים את מלוא המשמעות של ה''נכבה'', את הטרגדיה הגדולה של העם הפלסטיני וכל הפרטים בו, שאיבדו את בתיהם ואת מרבית ארץ מולדתו. השירים באים ומזכירים לנו מה הרגשנו ומה חשבנו בזמן האמת, כאשר קרו הדברים. תהום פעורה בין המציאות הרגשית של אז ובין האמת האובייקטיבית הידועה לנו היום.

זה לא חשוב בעיני מי שרואים במלחמת 1948 כולה מזימה שטנית של ההנהגה הציונית, שהתכוונה מראש לגרש את הפלסטינים מהארץ כדי להפכה למדינה היהודית. לפי תפיסה זו, חיילי תש''ח היו פושעי מלחמה, שביצעו מדיניות פושעת, כשם שהחלוצים בדור שקדם להם היו שודדי אדמות, אבירי טיהור אתני על-ידי גירוש ונישול.

בעלי דעה זו מוצאים חיזוק במעשיהם של המתנחלים של היום, המנשלים את הפלסטינים משארית אדמתם ומשחירים במעשיהם את העבר החלוצי. קנאים דתיים ובריונים פאשיסטיים, המתיימרים להיות ממשיכי החלוצים, מסרסים את כוונותיהם האמיתיות של בני הדור הוא.

איך אפשר ליישב את הסתירה בין כוונותיהם ורגשותיהם של האנשים בשעת-מעשה, בשעה שיצרו גם מפעלים לתפארת, לבין הצד האפל של מעשיהם ותוצאותיהם?

איך אפשר לשיר על התקוות והחלומות של נעורינו ובאותה עת להכיר בעוולות הנוראים שעשינו? לשיר מכל הלב את שירי-המולדת ואת שירי-הקרבות של המלחמה ההיא (שגם אני חיברתי אחד מהם שאני רחוק מלהתגאות בו), מבלי להתכחש לטרגדיה הנוראה של העם הפלסטיני, שאנחנו גרמנו לה?

ברק אובמה אמר השבוע לתורכים שעליהם להתמודד עם טבח הארמנים שביצעו אבותיהם, ותוך כדי כך הזכיר שגם האמריקאים חייבים להתמודד עם רצח האינדיאנים שביצעו אבות אבותיהם.

אני חושב שהדבר אפשרי. גם לגבי האסון שגרמנו לפלסטינים. אני חושב שזה נחוץ וחיוני גם למען בריאותנו הנפשית כעם, ושזה צעד ראשון לקראת התפייסות עתידית. עלינו להודות ולהכיר בתוצאות מעשינו, יש לתקן מה שניתן לתקן – מבלי להתכחש לעברנו ולשירים המבטאים את תום נעורינו.

עלינו לחיות עם הסתירה, כי היא האמת של חיינו.

---