איש השנה שלי (תשע''א)

נושאים רבים העסיקו אותנו השנה, רבים ושונים הן בתחומם והן במהותם.
למשל ראש ה''מוסד'' הפורש מאיר דגן אשר, עם פרישתו, החל במסע ציבורי נמרץ כנגד פעולה צבאית באירן. אם אכן הייתה או קיימת כוונה כזו מדוע לא מחה, או התפטר, בטרם פרש?

למשל ''ועדת שישינסקי'' ששינתה הסכם כתוב של ממשלת ישראל עם החברות שמחפשות נפט וגז במים ''הכלכליים'' של ישראל. נכון, אין לתת את אוצרות הטבע של ישראל כמתנה לפרטיים, אך מנגד הסכמים יש לקיים אחרת אף אחד לא יעשה עסק עם מדינה שאינה מקיימת את התחייבויותיה.

או השריפה ביערות הכרמל שהציגה את מערך הכבאות והמשטרה במערומיהם. עלתה בחייהם של עשרות הרוגים, אך, הייתה ''יום הכיפור'' של גורמי ההתגוננות האזרחית ואולי מעז יצא, בסופו של דבר, מתוק.

היה עניין מינוי הרמטכ''ל שחשף מערכת אינטריגות מכוערת בצבא. הייתה, וקיימת, המחלוקת האם לגרש את ילדי העובדים הזרים או לא וכיצד בולמים את שטף הסודאנים שמציף אותנו השנה.

היו שביתות, תופעה שכמעט נשכחה בשנים האחרונות: היתה השביתה של העובדים הסוציאליים שהסתיימה במחלוקת פנימית ביניהם; הייתה שביתת הרופאים הארוכה שהתאפיינה בקשיחות יתרה של שני הצדדים ובאלימות תאגידית שלא הייתה כדוגמתה בעבר אצלנו. ובמידה מסוימת עדיין נמשכת על רקע איומי ההתפטרות ההמוניים של הרופאים המתמחים.

עניין שונה שמלווה אותנו מזה מספר שנים ועורר עניין גם השנה הוא מגמת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל שמובילים אותה ארגונים פלשתינאים ומוסלמים ברחבי העולם ואשר זוכים בתמיכה חזקה מצידם של ארגוני שמאל יהודיים וישראליים. הדבר בא לידי ביטוי בפעילויות שונות כגון, מעקב יום-יומי אחר פעילות מדינת ישראל וצבאה ביו''ש ובגבול רצועת עזה, בפרסומים שונים המוציאים את דיבת מדינת ישראל באמצעות התקשורת בדעת הקהל העולמית ובהשתפות אקדמאים ישראליים המתפרנסים מכספי מדינת ישראל בכנסים המאורגנים על ידי מוסדות פלשתינאים ואיסלמיים נגד מדיניות מדינת ישראל. מה שניתן לכנות ''אכלת וגם ירקת באותה צלחת''.

כל הפעילות הזו יצרה תגובת-נגד של הימין הישראלי, השולט בכנסת, על ידי חקיקת ''חוק החרם'' שאוסר על החרמת מדינת ישראל ומוסדותיה המוכרים. החוק נתקל בהתנגדות ציבורית רבה, אך בסיכומו של דבר הוא נועד לאותה מטרה שלשמה נחקקים חוקים: מניעת אלימות. כמו-כן יוזם ''הימין'' הקמת ועדת חקירה פרלמנטארית שתחקור את מקורות המימון של ארגוני השמאל הפעילים ב''שרות'' הפלשתינאים והחמאס.

במישור העולמי את עיקר תשומת הלב משכו המדינות האירופאיות (יוון, אירלנד, פורטוגל) שנזקקו לתמיכה כספית בסדרי גודל שלא הכרנו בעבר בכדי ש''לא יפשטו את הרגל'' וכן המדינות האירופאיות (ספרד, איטליה) שקרובות למצב של ''הושטת יד'' לעזרה. מצב זה ''בתוספת'' המיתון המתמשך בארה''ב השרה אוירה קשה בשוקי ההון בעולם וגרם הפסדים רבים למשקיעים. בלטה במיוחד האבטלה העמוקה בארה''ב ובאירופה שלוותה בירידה חדה בתפוקה הלאומית בארצות אלו.

מנקודת הזמן הזו לא נשקפת אופטימיות בעניין זה בשנת 2012.

לעומת זאת המזרח התיכון חזה הפיכה!

מה שמכונה ''האביב הערבי'' שהחל באדם ששרף את עצמו למוות ברחוב בעיר תוניס שבתוניסיה כמחאה על הדיכוי במדינתו, הצית את אש המהפכה בכל רחבי המזרח התיכון שהוציאה לרחובות מיליוני מפגינים שגירשו בתחילה את שליט תוניסיה ולאחר מכן את שליט מצרים ואת שליט תימן והביא לסיום שלטונו של מועמר קאדפי בלוב ומאיים לסיים בקרוב את שלטון משפחת אסאד בסוריה ו''היד עוד נטויה''.

מה שמאפיין, בינתיים, את ההפיכות בארצות ערב וצפון אפריקה היא ההנהגה העממית של ההפיכות ללא דמות ''מפתח'' מוכרת וידועה לכול שתוביל את ההפיכה ואשר עתידה לשלוט במדינה. מצב זה גורם שכל המזה''ת נתון כיום בערפל שמונע זיהוי ברור של מגמות מדיניות.

מי שמנסה לדוג כמה דגים במים העכורים של ''האביב הערבי'' הוא מנהיג תורכיה ארדואן, לאחר שהושפל במשט הראשון ונאלץ לבלום את המשט השני וקיבל נזיפה בדו''ח פאלמר שהוא היה מיוזמיו. כאשר מאמציו ל''כופף'' את ישראל כשלו החל לחפש בני ברית במצרים, לוב ותוניסיה שנמצאות ללא הנהגה נבחרת והוא מקווה שיסכימו לקבל את חסותו הפוליטית.

ביחסי ישראל- פלשתין הקיפאון נמשך כל השנה. היו אין סוף ניסיונות להפשירו אך ההתעקשות הפלשתינאית באי-הכרה בישראל כמדינת העם היהודי שמה לעיל כל ניסיון. גם הניסיונות לשחרר את גלעד שליט כשלו, החמאס המשיך להתעקש על ''מחיר גבוה'', ישראל לא ''התכופפה'' וגלעד נמצא שנה שישית בשבי.

הפלשתינאים ריכזו את מאמציהם השנה בהשגת תמיכה בינלאומית בבקשה שהוגשה לאו''ם בחודש ספטמבר לקבלתם כחברה מלאה באו''ם. עתה אנו נמצאים בשיאו של התהליך ונראה כי הצלחתם חלקית בלבד. יתכן שיתקבלו כמדינה משקיפה בלבד.

הערפל המדיני שבו נמצאות הארצות הערביות המרכזיות והבחירות העומדות בפתח בארה''ב בשנה הקרובה אינם נותנים סיכוי רב להתקדמות במו''מ עם הפלשתינאים ואולי זה, דווקא, הזמן הנכון מנקודת ראותה של ישראל לקביעת עובדות מסוימות כגון החלת ריבונות כנגד פינוי התנחלויות מבודדות. אך לשם כך דרושה מנהיגות החלטית ואמיצה.

אך על כל העניינים שעמדו ברומו של עולם, השנה, במדינת ישראל האפילו מעשיה של בחורה צעירה שנמאס לה משכ''ד הגבוה שנדרשה לשלם בלב תל-אביב ויחד עם מספר חברים הקימו מאהל מחאה בשדרה המרכזית של תל-אביב. מיד, כאילו בין לילה הוקמו מאות אוהלים שמילאו את השדרה לכל אורכה ופלשו למקומות נוספים בעיר והתפשטו בכל עיר ועיר בארץ.

המוחים דרשו שינוי חברתי יסודי במדינה שבכדי להגשימו היה צורך בבחירות ואולי אפילו מעבר לזה. המוחים נמנעו מלהעלות דרישות ספציפיות והתמידו בהשמעת סיסמאות קליטות שכל אדם ואדם מוכן לאמץ אותן. בעקבות הסיסמאות הללו צעדו מאות אלפים בהפגנות חוזרות ונישנות בכל רחבי הארץ. אך הדרישות הכלליות והשטחיות הביאו בסופו של דבר להתמוססות המחאה.

הממשלה הקימה ועדה בראשות הכלכלן הפרופסור טרכטנברג לנסות להתמודד עם דרישות המוחים. הועדה פרסמה ממש בימים אלו את מסקנותיה, אך, נראה שאין לצפות לשינויים המהפכניים המתקרבים לדרישות המוחים.

יש דמיון רב בין מהלך ''מחאת האוהלים'' הישראלית לבין מהלך ''האביב הערבי'' גם פה וגם שם אדם בודד הצית, במעשהו, מחאה שגרפה המונים. גם פה וגם שם המחאה לא הייתה ממוקדת. היא יצאה נגד השלטון הקיים, אך לא הציעה תחליף משכנע. בשני המקרים המחאה התמוססה מסיבה זו למרות ש''הגרעין הקשה'' ניסה ומנסה כל הזמן להחיותה.

לכן, לטעמי, תואר אנשי השנה תשע''א מגיע למוחמד בועזיזי התוניסאי שהצית את ''האביב הערבי'' ולדפני ליף הישראלית שהציתה את ''מחאת האוהלים'' בארץ.

---