  
  
  
|
 |
|
||
  רפי, התחלת טוב והסתבכת |
|||
|
|||
שורש בעיית החובות הוא אכן מהסיבות שהגדרת (אני עשיתי זאת חלקית קצת קודם): חובות הנובעים ''מהשליחות'' הלאומית ומניהול גרוע. התחשיבים אותם אתה מזכיר היוו ועדין מהווים את צד ההוצאות (עלות) הפעילות העסקית-כלכלית. העובדה שבתחשיב הרווחיות של המדגה כותבים עלות יום עבודה של, נגיד, 400 ש''ח (שתה טוען זולה יותר) לא אומרת כלום על ההוצאות שמותרות-מוקצבות לחבר הקיבוץ. לכן הם לא רלוונטיים לנושא החובות. בעיית הניהול גרוע, כמו הפעלת עסק שאיננו רווחי תקופה ארוכה מידי, קיימת גם במשק הפרטי. קחו למשל את מצבן של אימפריות העסקים של גד זאבי ופישמן שעמוסות בחובות (אותם פישמן, כפי שאמר, לא מתכוון להחזיר). קחו למשל גם את הקשיים הפיננסיים של משפחת דנקנר שגם מחזיקה בבעלות של בנק הפועלים. מה שבולט בקשר לאימפריות הללו זה שבעלי העניין, בעלי הבית, ממשיכים לחיות באותה רמת חיים שקיימו כאשר העסק הרוויח. לכן בזה הקיבוצים לא מיוחדים. הבעיה של הקיבוצים, עד אמצא שנות השמונים, נבעה מפיגור בדיווח על מצב העסקים וגם אז הדיווח לא היה שלם. כך יצא שלפעמים לקח כמה שנים עד שהגיעו הנתונים על האמת לידי החברים. פעל כאן גורם שהפריע להתפתחות האחריות - מוסדות המדינה שטיפלו בכשלונות (באמצעות כספי התקציב או בהשגת אשראי בנקאי) של הקיבוצים והמושבים. חלק מן הכישלונות הללו היו מההתחלה יוזמת המדינה שנהגה אז גם כאמא וגם כאבא. בשנות השמונים המדינה החליטה שהיא לא תהיה יותר אמא ואבא ומאז החלו הדיונים והמשאים ומתנים להסדרי חוב של ההתיישבות (המושבים והקיבוצים בכל חלקי הארץ - כולל אלו ביש''ע). מאז התחילה תקופה שונה בהתיישבות: הקשר בין הוצאות והכנסות הפך לחשוב מאד. אבל נשארו החובות ההיסטוריים שהכבידו על הניהול והפיתוח העסקי. החובות הללו המשיכו לצבור ריבית וריבית על ריבית כמו שחוב עושה בדרך כלל - במיוחד אם לא עומדים בתשלומים. מטרת הסדרי החוב שהחלו להתגבש באמצע שנות השמונים היתה להגיע לפתרון מוחלט של אותם חובות היסטוריים ובמקביל שלא יווצרו חובות חדשים. פרוש הדבר: 1. שהסדר החוב חייב לקחת בחשבון את יכולת ההחזר, 2. ההסדר צריך לאפשר גם מקורות להמשך הפיתוח העסקי. אלו עקרונות שמלווים הסדרים של עסקים שנכשלו וצברו חובות. זה נכון גם לגבי העסקים של מתב, עסקי זאבי, דנקנר, פישמן ואחרים. בעל החוב יודע שלא יגבה את כל החוב והמשא ומתן שמתפתח מחפש את החלק מהחוב שבמצב החדש יהיה סביר להחזירו. לא פעם הסדרים אלו נפתחים מחדש משום שלא העריכו נכונה את יכולת ההחזר על פי אותם העקרונות. היתה לי הזכות להיות, בשנות השמונים ותחילת שנות ה-90, חלק מן המנגנון שטיפל בהסדרי החוב של ההתיישבות. ולא פעם לקח המשא ומתן חודשים ושנים עד שהגיעו להסכמה אבל החוב המשיך לדפוק ריבית ולהצטבר. במקרים הטובים כאשר נחתם ההסדר הוא היה מבוסס על חישובי כושר החזר נכון. במקרים אחרים היה צורך לפתוח הסכמים כאלו מחדש. כמו המושבניק גם הקיבוצניק חי היום במסגרת האמצעים שעומדים לרשותו. כמו בכל עסק, כך אני מניח, יש מידי פעם כשלונות עסקיים חדשים. אבל זה נכון גם לגבי המיגזר הפרטי. פישמן הוא דוגמה לכך שעסק מתמוטט מתקרב להתמוטטות פעם שניה. פעם אחת הוא נפל בעיסקי בורסה לפני כעשרים שנה וכעת עם מעורבותו בחברות הכבלים..... לכן, הסדר של פעם אחרונה שלא קורא את המפה נכון (לא מחשב יכולת החזר אמיתית) יגיע למצב שיפתח לדיון מחודש. זהו שורש הבעיה בהתיישבות הקיבוצית, המושבית והמיגזר הפרטי בכלל. בקיצור: 1. חלק ניכר מהחוב שנזכר במאמר במעריב הוא באמת מריבית דריבית. 2. הקיבוצניק היום חי במסגרת האמצעים שעומדים לרשותו בדיוק כמוך וכמוני רק שכאשר מדובר בקהילה שלמה ההחלטות יותר מורכבות. 3. ישנם קיבוצים בהם נשארו מעט צעירים (גם זה קשור לאותו משבר החובות של שנות השמונים) ולכן בעיית החוב החמורה נהפכה לבעיה קיומית. 4. הסיפור של נסיעות לחו''ל הוא לא נכון לגבי רוב הקיבוצים. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| רפי, התחלת טוב והסתבכת |
|||
|
|||
לסיוון: אני מתלבט מאד איך להגיב לדבריך. בס''ה אישרת את דברי, כך שאיני יודע היכן הסתבכתי?... יש בדבריך שגיאה האופינית לאלו שהתעסקו במיגזר החקלאי כמקשה אחת. המיגזר החקלאי אינו אחיד כמו ובאותה המידה שישראל ואוגנדה שתיהן רפובליקות אך המפריד ביניהן גדול מהמשותף... חובות המושבים אכן הם חובות מעיסוק כושל של החקלאי שלא בהתאם למצב החקלאות הכללי, זהו חוב עסקי. מאידך המושבניק תמיד חי במיסגרת הקשורה חזק לרמת הכנסותיו. איש לא ביקש לשמוט חובות המושבניק בתמורה לאדמת הלאום אותה עיבד. לעומתו הקיבוצניק , חובותיו הם בחלקם מניהול עסקי כושל ובחלקם {הגדול לדעתי} מניהול אורח חיים פרטי וחברתי של הקיבוץ במשך עשרות שנים ללא קשר לרמת ההכנסות ע''פ הסיסמה ''שהחוב לא נכנס בשער המשק''. שלא כחובות המושבים שם יש אחראי {וכמובן אחריות} שהוא בעל המשק, חובות הקיבוצים, אין להם אחראי ישיר אלא הכלל הקיבוצי מה שמביא כרגיל למצב של ''אין אחראים- אין אחריות''. בניגוד למושבים ששם ההסדרים לחיסול החוב הם פיננסיים, בקיבוצים לאחר שאבדה התקווה בחלק המיקרים להסדר פיננסי הלכו על מכירת קרקע הלאום השייכת לכל עם ישראל, המעובדת ע''י הקיבוץ לשם מחיקת החוב. זהו הבדל משמעותי המבדיל בין חושך לאור בין שני המקרים, וצר לי שעשית כמו רבים, משני המקרים חבילה אחת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| רפי, עדין לא תיקנת השגיאות |
|||
|
|||
א. הפרשנות שלך לתחשיב הרווחיות של ענפי הקיבוץ היא שגויה. תחשיבי הרווחיות לא היו בסיס לתקציבי הקיום כפי שניסית לטעון. ב. את חובות המושבניקים שמטו בדיוק כמו ששמטו חובות של קיבוצים ועשו זאת באמצעות אותם מנגנונים וחישובים. ג. מושבניקים שהסתבכו בחובות הסתבכו משתי סיבות. אחת כי ''האגודה'' ניהלה והבטיחה והם האמינו למנהיגי האגודה - בדיוק כמו הקיבוצניקים. הסיבה השניה, וזו שגיאה נוספת שלך, המושבניקים הללו לא חיו במסגרת ההכנסות שלהם אם החוב שלהם המשיך לצמוח. פגשתי לא מעט מושבניקים שהיה להם חוב של מאות אלפים - עשרות אלפי דולרים ויותר - סכומים דימיוניים. אבל לשר האוצר (משה נסים) אמרו שאלו מספרים סתם (מספרי טלפונים). למרות עומס החוב זה לא ניכר כלל על רמת חייהם של המושבניקים. ד. אני מעולם לא טענתי שהמושבים והקיבוצים זה אותו הדבר אבל אמשיך לטעון שמקור החובות האדירים בשני הסקטורים הוא כמעט זהה: ניתוק הקשר בין אמצעי הקיום והישגי המשק, ניתוק הקשר בין החבר (קיבוצניק כמושבניק) מן האחריות - באמצעות הפתק על ''השליחות.''. ה. קרקע לאום. גם בנושא הזה אתה שוגה. לא דובר על מכירת קרקע לאום. הרעיון היה ויתור על הזכות להשתמש בקרקע כחקלאית תמורת זכויות אחרות או פיצוי כדי שיוכלו לפתח יוזמה עסקית אחרת. הבסיס היה שהמדינה נתנה זכויות שימוש בקרקעות המדינה לפרנסה מטרה שכבר לא מושגת. אין זה שונה מהעסקה שהמינהל מנסה לסגור עם חברת המלח של משפחת דנקנר. ---------------- אתה יכול להציג את נושא חובות הקיבוצים איך שתרצה. אבל אינך יכול להתעלם מן העובדות: 1. הסדרי חוב כאלו נחתמים כל הזמן, גם, במגזר הפרטי ולעיתים נפתחים מחדש לאחר כמה שנים. כך שגם בזה הקיבוצים לא ממש מיוחדים (פישמן, זאבי דנקנרים כבר אמרנו, אבל יש עוד). 2. בעיקרון ההסדרים שנחתמו עם המושבים היו מבוססים על אותם עקרונות שעליהם ביססו את הסדרי הקיבוצים. בשני המקרים הלוו, כמו גם במגזר הפרטי היה אלמנט של רמת חיים מעל מה שסיפק החלק העסקי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הסתבכות מורכבת מאד |
|||
|
|||
מדובר בתקופה ארוכה מאד שבתוכה יש פירקי מישנה וגורמים שונים, לא כולם פעלו בו זמנית. מעבר לדברים הנכונים שהועלו כאן יש להוסיף: המשבר הנוכחי החל עם משבר הבנקים וייצוב האינפלציה בשנת 85, ולא ביכדי. מי שבשנות השמונים לא ידע לקרוא את המצב היו הבנקים. זכורים הימים שכל גיזבר קיבוץ היה נידרש להביא 5 ערבויות של קיבוצים אחרים, ואף אחד בבנקים הגדולים לא חשב לחבר את המיספרים, למרות שמדובר היה במיגזר שלפחות החקלאות בו היתה דומה ממשק למשק. דווקא לקיבוצים (באמצעות ה''מרתון'' שהיה מין מאזן קיבוצי משוערך לתנאי האינפלציה דאז היה מושג ברור מאד על מצבם. צריך להוסיף שאז כל עם ישראל חי על זיכרון הלוואות העבר הלא צמודות שנישחקו לחלוטין, והיו רבים, גם בקיבוצים וגם לוקחי משכנתאות בעיר, שחשבו שהעבר יעיד על העתיד, ולא כך היה. העצירה הפתאומית והמוצלחת מאד של האינפלציה הפתיעה גם את בנק ישראל, שלא האמין בהצלחה זו, וכאז כן עתה הריבית הנומינלית שהפכה לריבית ריאלית אדירה (25% לחודש!), הכניסה כל מי שחייב באותו רגע, לסיחרור שלא יכל בשום אופן להיחלץ ממנו. נושא נוסף היה השפעת מהלכי התיעוש על הקיבוצים, והמעמד המישפטי של המיפעלים. מהותה של חברה בע''מ היא שבמידה והעסק ניכשל, לא יורדים לחיים בעלי העסק, המפסידים רק את הונם שהושקע ולא מעבר לכך. בהרבה מאד קיבוצים הוחלט, בגלל יתרונות מיסוי, לפעול באמצעות שותפויות למיניהן. כאשר המיפעל הצליח היה הכל טוב. אך כאשר הוא ניכשל, ספגו השותפים, קרי חברי האגודה, את מלוא המחיר, וזה עוד בטרם הזכרנו את האגודות המרכזיות - מפעלים אזוריים ועוד. יחד עם זה צריך להודות שכשם שהקיבוצים בתחילו הוקמו כשליחות, הרי מאז עלית הליכוד לשילטון ב 77 השתנתה החברה, השתנה האקלים הפוליטי, ומחיי שליחות בקיבוץ שבספר נהפכו הקיבוצים ''פראיירים'' וכך ניראית החברה שלנו. הקיבוץ יכל וצריך להשתנות עם החברה, אך כשם שהחברה היא אחרת, גם הקיבוץ ישרד אולי כיישוב ואפילו כקהילה, אך לא כקומונה שיתופית. גם חלו בקיבוצים ובמושבים תהליכי פחת ברמות המנהיגות (שהלכה לעולמה או עזבה) ותהליכי סלקציה שליליים, וכולם יחד הביאו למצב נוכחי עגום של חלק ניכר מהקיבוצים. יש לציין שיש קיבוצים שהצליחו כלכלית, בעיקר בגלל שהשקיעו במפעל מצליח, ולא בגלל נדל''ן. לדעתי בדיקה מעמיקה תימצא שמרבית הקיבוצים המצליחים היו מלכתחילה בעלי הון אנושי גבוהה מאד - לדוגמא קיבוץ מעגן מיכאל שהיה צמרת בית הספר הריאלי וגימנסיה הרצליה, וקיבוצים אחרים. חבל, כי לא קם תחליף עירוני ראוי לשם קהילה, הנותן לא רק תמיכה אישית או חברתית, אלא גם כלכלית בעת הצורך, והרי המדינה ממילא מסתלקת מחובותיה בתחום | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ברכות, גבי, על הצטרפותך לדיוני הפורום |
|||
|
|||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי