  
  
  
|
 |
|
||
  (ללא נושא) |
|||
|
|||
איני צריכה לקרוא את ספרו של ויזנטל כדי לדעת שלכל תאריך יש שם! ככה היה, ככה לימדו אותנו, עד שכבר שבענו ומאסנו. ומה שמצפים בעצם זה שעם הלמידה יבוא הלקח. אצלנו קורה משהו הפוך. עם הלמידה בא המיאוס, עם המיאוס באה הבריחה ועם הבריחה מטשטשים כל העקבות והאמיתות. אז אמרו תמרור אזהרה. אז אמרו never again. אז אמרו! להשקיט את המצפון, משהו בנוסח מס שפתיים, לוקחים את הנורא הזה מעבירים אותו חיטוי היטב, ומניחים אותו בשטח סטרילי כמו מוזיאון, אנדרטה. עם הזמן גם הזיכרון קצת בוגד, הנפש משהו מתעייפת עד כדי לצמצם לשלוש שעות שבועיות בלבד של לימוד בבתי הספר ודווקא אצל היהודים הישראלים. ובדיוק כפי שכבר ''לא נורא'' להעביר את ערב ט' באב באיזה בר או בית קפה. או מרד בר-כוכבא לסכם באיזה שיר שמתחיל עם ''איש היה ביהודה ...'' ככה אותה שואה ארורה מתחלקת לזירה שבין הספרדי לאשכנזי. וכל כך זקפנו קומה שלא נורא אם ננדב את אותה שואה על זוועותיה לשכנים שלנו. נו מה יש? צריך להמציא שואה כדי שתהיה תקומה. מה, לא? ואפילו במחיר קטן של ללכלך את עצמנו כמו, רמטכ''ל רוצח, חייל ישראלי = יודונאצי. וכמה שזה בא מאצל האינטליגנציה ככה זה מקבל משנה תוקף. ויש שיאמרו שטויות, אנחנו חזקים, יכולים לעמוד בביקורת קטנה כזו או אחרת. אנחנו עם חזק, לא? יש זוועה, יש אסון, יש פשעים ויש שואה. אין האחד דומה לשני. אז אולי שנעשה לנו איזו טבלה עם סיווגים של מה נחשב לסביר, למקובל או לנורא מכל, ומה מכיר ומה כבר פאסה? אותה שואה שארעה לנו, אף עם לא יכול לנכס לו ואפילו פירור ממנה. רבים סבלו בתקופת החושך ההיא באירופה. רבים הובלו לאותם מחנות שהעבודה כביכול, היתה אמורה לשחרר. אף לא אחד מאותם רבים טעם את טעם הזוועה כמו היהודים. ולא, אנחנו לא בתחרות למי רע יותר או פחות. יצר האדם רע מטבעו, ורדיפת יהודים מוכח לנו עד לרגעים אלה, שאין בזה מן הגלותיות או הפראנויה. אם לא נדע לכבד את עצמנו למה שאחרים ינהגו כך כלפינו אם אנחנו מוזילים את עברנו, למה שאחרים לא יעשו כן ------------------------------------------------ ונורית הקשרית היתה ראמבואית...בחוץ ירים והיא חושבת על פיפי? הייייי תעצרו את העולם אני רוצה לרדת (-: | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| על שרות נשים בצבא, מנקודת מבט אמריקאית |
|||
|
|||
הנושא הזה מעורר כאן וויכוחים מזה זמן רב. שורש הבעיה נובע מכך ששכחו למה נועד צבא. צבא זה רע הכרחי שיש לקיים אותו על מנת להבטיח הישרדות כשפורצת מילחמה. לכן צריך לקבוע את המדיניות שתבטיח ביצועים מכסימליים של התפקיד לו הצבא נועד. כאן זה לא כך. האמריקאים רואים בצבא קריירה ותו לא. אם זו קריירה בלבד אז יש חוק Equal Opportunity שמחייב מתן ''היזדמנות שווה'' לכל אחד ללא הבדל גזע דת ומין. השיקול שזה עשוי לפגוע ביכולתו של הגוף לתפקד כמו שצריך הוא משני לחלוטין. אינני פוסק ששרות נשים בצבא חייב לפגוע ברמת הביצועים שלו, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש הבדלים פיסיולוגיים בין גברים ונשים, הבדלים שבהכרח משפיעים על רמת הביצוע, ומי שעוצם עיניים למציאות הזאת הוא, במטותא, טיפש. הדוגמאות שיורם הביא הם רק קצה המזלג. כששרתתי בסדיר, התחילו להעסיק חיילות כנהגות. אני זוכר שבוויכוח עם חברים על הנןשא הבעתי את הדעה ש''הינה דוגמא לתפקיד שאישה יכולה להיות בו לא פחות טובה מגבר''. בעיני אז, נהיגה היתה בסה''כ ''להחליף הילוכים ולסובב את ההגה''. אחד מחברי שהיה נהג של מוביל טנקים, שאל אותי ''מה דעתך על החלפת גלגל של מוביל כזה כשיש לך פנצ'ר ואתה לבד באמצע המידבר?'' אח''כ נזכרתי שגם מסע אלונקות זה לא תמיד תרגיל. לפעמים זה ''על אמת'' תחת אש והכוח הגופני משנה. והאם מי שהוא נתן את הדעת מה צפוי לחיילות שתיפולנה בשבי כשהאוייבים הם מקרב בני דודינו? כאן באמריקה, למרות שהיו להם כמה ניסיונות לא נעימים במילחמת המיפרץ, עדיין מתעלמים מהבעיות וחוק ההיזדמנות השווה הוא הפוסק האחרון, ואין שום בדיקה לגופו של עיניין לגבי ההתאמה. מאחר ותמיד יש מיקרים קיצוניים בהם יחידים מסוגלים להגיע לתוצאות מעל ומעבר, הם מיתייחסים לזה כאילו כל אחד יכול. בספורט אף אחד לא יעלה בדעתו להקים קבוצה מעורבת של גברים ונשים בכדורגל למשל, או לאפשר לגברים ונשים להתחרות ביחד באתלטיקה. בניגוד לצבא, ספורט באמריקה זה נושא שמיתייחסים אליו ברצינות. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מי שיודעת: התעטפות ברחמים עצמיים לא היה |
|||
|
|||
ממש הכוון שהדריך את התנועה הציונית, וזו אולי הסיבה לשתיקה הנוראה שלוותה את נושא השואה בתקופת קום המדינה, כמו גם העיסוק המוגבר בו מאוחר יותר, בהתחלף רוח הזמן (וראי נא דבריו של מר פלד בפתיל זה בנדון). הדבר המרכזי שביקשתי לטעון בטור זה הוא שרצוי שזכרון השואה לא יהיה בבחינת עיסוק פוליטי או פדאגוגי שכל בר בי רב יכול לרתמו כ''נימוק'' לצדקת דרכו הפוליטית לכאורה. זו היא נקודה חשובה, ודומני שמרבית משתתפי פורום זה ירדו לסוף דעתי בנקודה זו. נקודה אחרת היא אתוס הזכרון בכללותו ביהדות, אשר מוצמד במקרה ויזנטל לקורבנות רצח יהודים על פני תקופה של עשרות דורות; האם מחקר זה מציג את פני היהדות במסגרת אימפרטיב הזכרון הלאומי-קולקטיבי? האם זהו הפירוש החילוני לרעיון הדתי של ''זכור את אשר עשה לך עמלק''? האם אין ביהדות צדדים דתיים-אמוניים אחרים המתייחסים לזכרונות חיוביים, ואשר מתוכם נלמדת הכרת ערך ההשגחה וההבדלה לצד הביטחון בנצחון אלו ששמרו את דרכו של האל? אני חושב שהתשובות לשאלות אלו חשובה גם במצבה של מדינת ישראל בימים אלו, שהשאלה המרכזית הניצבת במקרה זה הינה שאלת הזכרון הקולקטיבי פעם נוספת, או השאלה מה בוחרים אזרחיה היהודיים להעדיף לזכור מתוך זכרון קולקטיבי זה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| משואה לתקומה זה לא בדיוק ''רחמים עצמיים'' |
|||
|
|||
הראציו שאתה שמנסה להציג מאחורי כל הזיכרון להיסטוריה היהודית, טוב ויפה לתקופה כשיתגשם חזונו של הנביא יחזקאל: ''וישבו עליה לבטח, ובנו בתים, ונטעו כרמים וישבו לבטח...'' לא הייתי הולכת רחוק כל-כך אילולא המציאות שלנו היתה שונה והמציאות הרצויה רחוקה כל כך להשגה. ראשית, הנחלת ההיסטוריה בהווה כדי לדעת מאין באנו. שנית, כדי להפיק לקחים ממשגי העבר. שלישית, על בסיס הידע והכאב ליצור משהו טוב יותר. (בכל אופן, לגבי ההיסטוריה שלנו). אני מסכימה עמך, שאין לערבב את זיכרון השואה בפוליטיקה. מכאן וודאי תבין את כעסי הרב דווקא על הפרופ' לייבוביץ בהשוותו את חיילינו לקלגסיו של הנאצי. משום מה בזמנו, הוא קיבל צידוקים רבים דווקא מהמחנה שמבקש היום לא לערבב מין שאינו במינו. באמת הדמינו לנאצים? אפשר בכלל להשוות מלחמות בעבר ובהווה לאותה שואה שהתרחשה במלחמת העולם ה-II? (לנו!) חטא אפילו (נדמה לי יורם המזרחי) בהשוותו שואה של עם למכאובים אחרים. אני מסכימה ופסול בעיניי לשרבב את נוראות השואה לויכוחים שבין ספרדים לאשכנזים אצלנו. אתה באמת מאמין שהימין מנכס לו את השואה לניגוחים פוליטיים בעוד השמאל מנכס זאת לויכוחים אידאולוגים? אני מייחסת את ה''ניכוס'' יותר לעובדה שבכלל אין כאן ניכוס אלא פרק שיש לחזור ולהזכיר אותו. לא לצרכי הפחדת המונים. לא כדי לעשות את כל הפעולות השגויות האפשריות. אלא, דווקא, ללמוד מאותה תקופה אפילה כיצד לא לשקוע בשאננות. כיצד לא לסמוך על ''סמוך'', ובטח שלא להתעטף ב''ראש הקטן''. המציאות שעוטפת אותנו כיום לא בהכרח משקיטה מפני זוועות העבר. נהפוך הוא, אצל רבים קיימת התחושה של ''ההיסטוריה חוזרת''. אני לא בטוחה שאנחנו עושים שימוש בשואה כחיפוש אחר יתרון בפני היריב. אנחנו פשוט מחדדים כי ''היו דברים מעולם''. הרי בסך הכל מה שמתבקש לכל השקטת האזור זה ''הערבויות לשלומינו''. וכך בדיוק נהג ויזנטל. להפחיד הוא חיפש? לא! בסך הכל הוכחות לאלה שגורסים כי אנו לוקים בפראנויה. אגב, הייתי מאמצת את הצעתו של מישהו כאן בפתיל להוציא ספר שמראה גם צדדים מחוייכים ויפים בהיסטוריה שלנו. הבאת המון תאריכים לפרעות שביצעו אם באוקראינה או במקום אחר. ובין לבין לא פרחה לה הקהילה היהודית? לא התעסקנו באחר במקום לשקוע בייסורים? בוודאי! אותו הזיכרון של הפרעות, האיבה והאימה הוא בעצם שדחף את כולנו להתארגנות ולהתחדשות. לא עשה בן-גוריון צידוקים בשואה כדי להביא להכרזה ההיא באו''ם? אני מסכימה שיש לעשות שימוש מושכל ובשום שכל בכל הנושא הזה. בהחלט, לא ^רק^ לעטפו בסטריליות בשעות קבועות, ובסיור מודרך. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי