  
  
  
|
 |
|
||
  לאלכס, על השימוש באירועים היסטוריים |
|||
|
|||
ההיסטוריה עברה הרבה מתיחות פנים מאז קבע ריינקה (1856) את הכללים עליהם מתבסס חקר ההיסטוריה המודרני. בעשור האחרון ההיסטוריונים מרבים לעסוק ''בזיכרון הקולקטיבי'' שאינו אלא ביטוי אחר למה שג'ורג' סורל (1906) כינה ''מיתוס''. השאלה אינה מהן העובדות ההיסטוריות אלא כיצד הקולקטיב, העם, מבקש לצבוע אותן ולהתאימן לצרכיו בהווה. בשנות הארבעים של המאה העשרים העברי הגאה חיפש את האתוסים של הגבורה וההקרבה. הסמלים שנמצאו ראויים היו תל חי והמצדה. איזו התכתשות בין חבורת שודדים לבין קבוצת מתיישבים יהודים באזור הדמדומים של העברת שליטה בין קולוניאליסטים אנגלים לצרפתים הפכה לאריה השואג את המשפט האלמותי ''טוב למות בעד ארצנו''. קבוצת מתאבדים פונדמנטליסטים שחיסלה נשים ילדים וכמובן את עצמה קידשה את מצדה כמקום עליה לרגל (ראה ''חרב היונה'' של אניטה שפירא). הערכים של החברה הציונית לאחר קום המדינה השתנו. האתוס שהתפתח לאחר קום המדינה הוא האתוס של השואה (שגב, ב''מיליון השביעי'' והרבה אחרים הרבו לדוש בכך). ההיסטוריה הופקעה לכאורה מידי ההיסטוריונים והפכה כלי פוליטי. תופעה זו נחקרה עם ע''י מדע המדינה בהקשר של קבלת החלטות ע''י הדרג המדיני. במקרים רבים מנהיגים אינם מקבלים החלטות רציונליות אלא נשענים על קודים תרבותיים להצדקת מעשיהם. מי שהפליא לעשות זאת היה בגין. מלחמת לבנון לא פרצה ב- 6 ביוני 1982, אלא שנה קודם לכן עם הפלת שני מסוקי תובלה סוריים בקרבת הר צנין, כעזרה לפלנגות של בשיר ג'ומאייל - ''המיעוט הנוצרי הנרדף'' בארץ הארזים (ראה אריה נאור ''ממשלה במלחמה'' ואריה ארליך שתרגם מסמכים שנתפשו שלל במלחמה). אכן, מי שהכניס את השואה לחיים הפוליטיים היה לא אחר מאשר מנחם בגין. הוא אמנם עשה זאת מתוך אמונה אידיאולוגית עמוקה, אך בכך סלל את הדרך לזילות האתוס. למרות המשתמע מדברי, אין בהם כדי להביע ביקורת. כל חברה מחפשת אתוסים בעברה כדי להתמודד עם קשיי ההווה ולעניק משמעות לעתידה. החברה הדתית בונה אתוסים דתיים והחילונית - אתוסים היסטוריים. מי שעמד על המשמעות העמוקה של הצורך האנושי הבסיסי המוטבע בכל חברה אנושית, היה סורל. הוא תמצת את רעיונו במשפט המפורסם שמי ששולט בעבר שולט בהווה; משפט שאומץ בחום ע''י המשטרים הטוטליטריים ובהצנעה ע''י הדמוקרטיות. אני מסכים עם כל דבריך, אלכס. כל שניסיתי הוא להעניק להם מסגרת רחבה יותר. אינך יכול להתמודד בצורה רציונלית עם צרכים רגשיים. אין זה מונע ממי שמודע לכך לקרוע את המסווה מפניו של מי שמשתמש בצורה צינית בצרכים אלה לקידום מטרותיו הפוליטיות. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| דוד פלד: אדם ללא מיתוס הנו בחזקת דג ללא אופניים |
|||
|
|||
אני מסכים בפירוש על כל מילה שרשמת בתגובה זו, ודומה כי אין לנו חילוקי דיעות בכל הקשור לניתוח מגמת המחקר ההיסטורי. מעניין אולי לציין שבדיוק לפני כמה ימים כתבתי תשובה על במת פורום זה למר אליצור סגל, מתנחל מהישוב עופרה, בה דיברתי על מיתוס מצדה ואתוס השואה. הדבר שהפליא אותי היתה תגובתו שמעודו לא שמע על מיתוס מצדה, אולם במחשבה שנייה אולי דבר זה אינו אמור להפתיע: האתוסים והמיתוסים הדתיים והחילוניים נחלקים מאוד בפירושיהם השונים את תולדות העם היהודי, וקיים לשיטתי פער קוגנטיבי ורגשי שאינו ניתן כנראה לגישור, ודי לנו אם נראה את בעיית החוגים הדתיים השונים עם נושא השואה ואלוהים, אשר גם בינם לבין עצמם אינם יכולים להגיע להסכמה עליו. נקודה מעניינת בה דנתי במאמרי זה היתה התייחסותי לבלבול ולמבוכה שהיו נחלת יהודי גרמניה וברצונם ''להתבדות לטובה'', על משקל תופעה יהודית-ארכיטיפית מעניינת, אשר מבקשת לעיתים לחזור על עצמה על נסיבות העכשוויות-הנוכחיות בישראל, עת מאמינים טובים ורבים כי המערב יאלץ להחלץ לעזרת מדינת ישראל, בין אם להגנתה בשעת הצורך, או בהפעלת לחץ ועזרה למען פינוי שטחי כיבושי 67. זוהי כמובן אשלייה עצמית מסוכנת, הממחישה את גודל השבר בין הרצוי והמצוי; מדינת ישראל אינה עומדת בראש מעייניהם של ראשי מדינות המערב ככל הנראה, ואם מעלעלים בעיתונים אירופאים הרי שהקו הכללי הבא לידי ביטוי שם היא ההרגשה שישראל אינה מסוגלת טכנית, נפשית ומדינית להיפרד משטחי מריבה אלו, וכי בדיוק כפי שהחזיקה שטחים אלו במשך 35 שנה היא תמשיך ותחזיק בהם שנים רבות נוספות, עד להפיכתה ליישות דו-לאומית פאר אקסלאנס בלתי מוגדרת, עם מיעוט יהודי לצד אפרטהייד כללי, בנוסף לסגרגצייה הקיימת. דוגמא זו אולי באה להמחיש את הרעיון הכללי בתולדות האנושות והאדם כי ערמונים שאינך מסוגל להוציא לבדך מהאש לא יוצאו ככל הנראה גם על ידי ידידיך, אפילו אם תמשיך ותספר לעצמך סיפורים הגיוניים ומשלים בדבר הצורך התועלתני שדבר מסויים יבוצע עבורך. השקט היחסי שנשמע עכשיו, אם כך, הנו השקט של לפני הסופה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לאלכס - מדברי א.ב. יהושוע |
|||
|
|||
כמעט משעמם להסכים. אך כנראה שדעותינו קרובות. מעניין אותי מה תהיה התייחסותך לרעיון שא.ב. יהושוע פיתח לאחרונה בדבר הקשר בין הדת היהודית ללאום היהודי. אביא את תמצית דבריו. המקום היחידי בו מרגישים יהודים טוב, ללא דיסוננס קוגניטיבי הוא הגלות. אברהם יצר דת ייחודית בכך שביסס אותה על המשפחה. הוא ניתק את כל קשריו עם המשפחתיים כדי ליצור משפחה חדשה ודת חדשה. מסיבה זו בעיקר היהדות מעולם לא מכרה את עצמה, למעט בתקופת הורדוס (''קשה מכת גרים לישראל כספחת''). כאשר ישראל יושב על אדמתו לארצו נוצר קונפליקט בין כהן למלך. הקונפליקט הזה, שמוכר גם בכנסיה הנוצרית ונפתר למעשה רק במלחמת שלושים השנה, מעולם לא הגיע לפתרון ביהדות. זוהי הסיבה שהגולה נוחה מאד ליהודים. המלך – נוכרי ואילו הם יכולים לקדש מיתוסים דתיים. לדעתו (ואני מסכים אתו) הקונפליקט מובנה ביהדות (דת? לאום?). אחד הדברים המדהימים שהוא מצביע עליהם הוא הגלות מרצון. אין אף לא המקום אחד הטלת האחריות על השכינה. ''מפני חטאינו גלינו מארצנו'' ולא ''הוגלינו מארצנו''. לאחר חורבן הבית נשארה בארץ קהילה גדולה למדי שעזבה את א''י מרצון. הרעיון של יהושוע מסביר גם את אותה ''התבדות מרצון'' עליה אתה מצביע. יש בו הסבר למשיחיות החדשה מחד ולפער הנפרם בתוך החברה הישראלית בין דתיים לחילוניים. כמאמר אגבי נראה לי שעראפאת עשה לפרימה הזאת רק טוב. כדאי להיזכר מה היה סדר היום הציבורי לפני האינתיפאדה (מיד צצה לי בראש תמונה של מגבעות שחורות, המכסה את רחבת הר הבית מים עד ים בהפגנה נגד בית המשפט העליון). באשר לפתרון אפשרי למצב הנוכחי, הרי כולנו יודעים מהו. הבעיה היא שבהיסטוריה לא היו ולא יהיו קיצורי דרך. כל השלמה עוברת דרך שורה ארוכה של קברים, שאורכה כעומק הפער בין מיתוס לרציונליות. בסוף דבריך אתה מדבר על סופה ולדעתי אתה אופטימי. ניתן לדבר במפורש על סופות כל עוד הפוליטיקאים ימשיכו לפעול לאורה של האוראקל מינה צמח. אתה ביקשת התייחסות פומבית... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| דג בלי אופניים ראיתי. גפילטעפיש בלי אוטו לא ראיתי. |
|||
|
|||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי