  
  
  
|
 |
|
||
  חסרה אהבת האדם - תגובה לאורי מילשטיין |
|||
|
|||
קראתי בענין רב את מאמרך על רחל והשמאל. הצרה מתחילה ברצונם של מנהיגי השמאל ליצור יהודי (אדם) חדש. ואז המנהגים שהובילו אז את החברה ''שכחו'' לגמרי את העבר, מתוך רצון לבנות משהו חדש. אבל אחד-העם שהיה בן דורם קבע במאמרו ''עבר ועתיד'', עם שאין לו עבר אין גם עתיד. ביסוד עברו של העם היהודי תמיד עמדה אהבת האדם במרכז חייו, וכנראה שערך זה נשמט מן האג'נדה החדשה של מנהיגי השמאל אז. אפילו הערבים של היום אומרים, למרות שעם הימין אין בינינו הסכמה, אבל לפחות הם ישרים אתנו, ואיתם אנו יודעים היכן אנו עומדים. כאשר אין אהבת אדם, אין כמובן גם אהבת מולדת. ומכאן אפשר גם להקיש שגם ערך החברות (ה''וו'' מנ וקדת בשורוק} אינו קיים, או שהוא מתאדה. אלכסיס דה-טוקוויל כתב פעם לחבר: ''יש צורך בשנאות עזות ובאהבות יוקדות ובתאוות גדולות בשביל ליתן תנועה ברוח האדם, ועכשיו (הכוונה למאה ה- 19) אין מאמינים בחוזקה בדבר כלשהו, אין אוהבים דבר ואין שונאים דבר, ואין מקווים אלא לרווחים של בורסה בלבד''. הדברים נכתבו באמצע המאה ה- 19, קרוב לקונגרס ווינה 1848, שכונה אז בשם ''קונגרס אביב העמים''. דברים אלה שלא נס ליחם, טובים כאילו נכתבו אתמול על החברה שלנו בישראל. אבל ברשותך אני מבקש להתייחס למשוררת רחל אחרת מכל קודמי. אני אצטט שני שירים שכתבתי, האחד על אשתי ז''ל והשני לאשה באשר היא אשה. כשבועיים לפני שאשתי נפטרה היא בקשה לעבור לבית חולים לחולים סופניים. בקשתה מולאה. כעבור עשרה ימים בבית החולים (שלושה ימים לפני שנפטרה), היא בקשה לחזור הביתה. בית החולים סרבו לשחררה בגלל מצבה. אבל אני התעקשתי למלא את מבוקשה. חמש שנים לאחר שהיא נפטרה כתבתי את השיר הבא (במקור הוא מנוקד, כמובן). שיר הפרידה ----------- לא אשכח איך אורו עינייך בפתח מעוננו עת חזרת מטרמינל המוות. שמחת חיים מתוקה שבשרה את סופם המר. את מלאך המוות פגשתי ששה חדשים לפני שיוצר האדם נזכר בך ושלח להביאך אליו. לא באתי לחטוף, אמר בידי צוו כדי לקחת אשת חיקך אשר אהבת. עם מי דברת, שאלת מלאך גבריאל - - שקרתי ואת ידעת שזה שקר לבן שהיה עטוף בזר שחור. בכל אשר הלכתי, לווני רק מפתן מבצרנו לא חצה בטרם עת, מלחמת התשה ניהל אתך. אפילו היפוקרטס נפלאה ממנו שרייתך עם מלאך המוות, ואני השליתי עצמי להאמין אולי... זה מלאך גבריאל. -------------------------------------- והשיר השני לכבוד האשה באשר היא אשה: לימדונו כי האשה מצלע האדם נבראה אבל בטבע הגבר הוא יילוד אשה. לימדונו כי האשה נמנית עם המין החלש אך במציאות היא חזקה כאיתני הטבע. לימדונו כי העולם מורכב מעפר ואוויר, אש ומים אבל בטבע האשה היא אש החיים. ואנו למדנו כי האשה היא כור היתוך המטמיע גבר באשה לחיים חדשים. לכן אנו נצמדים אליה כפרפרים. ולכן אורי יקירי, חבריה של רחל לא רק נטשוה, אלא מנעו ממנה את חיוך האחרון שיכלה להעלות על פניה בטרם תיפרד מאתנו. בקשה אחרונה שכל נידון למוות מקבל בטרם תלייתו. כנגד זה אנו יכולים להתנחם בעובדה שרחל היא כאש החיים היא מאירה כל בית של זוג מאושר. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| מהו המשורר? |
|||
|
|||
שמעון, כל מלה בתגובתך מרגשת וכל מלה בשיריך מרגשת פי שבעה. אוסיף על התובנות שלך משל של הפילוסוף הדני סרן קירקגור: ''המשורר הוא אדם חסר מנוח, שבלבו ענות כעוגן יצוקה. אבל שפתיו כך הן עשויות שהאנחות והאנקות המתפרצות מהן נשמעות כמוסיקה רוויה בקסם. גורל המשורר דומה לגורל קרבנותיו של הרודן פלאריס מאגריגנטום. כלואים היו בצינוק עשוי פליז, ואט אט עונו באש מתמדת. זעקותיהם לא הגיעו לאוזניו של הרודן ולא עוררו בו פלצות, וכאשר באו נשמעו לו כמוסיקה ערבה. ''בני אדם מתגודדים סביב המשורר ודוחקים בו: ולוואי שסבל ועינויים יהיו מנת חלקך ושפתיך תהיינה עשויות כמקודם. זעקות מייגעות אותנו אבל המוסיקה, המוסיקה היא משהו נפלא. והביקרת קופצת בראש ומכריזה: זה עשוי להפליא, כמו שראוי, על-פי עקרונות האסתטיקה'' | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי