  
  
  
|
 |
|
||
  איך לעשות דברים עם מילים? או האם הכוח מקבע זאת? |
|||
|
|||
משנות ה- 20 עד ימינו מציגים זרמים מרכזיים בפילוסופיה את היכולת לברוא מציאות בעזרת מילים: אסכולת פרנקפורט, הזרם הלינגוויסטי בפילוסופיה שמקורו בוויטגנשטיין, ג'והן אוסטין ואייר (למשל הצגת המושג speech acts) וכן היידגר, במידה מסויימת, וכמובן, הפוסט מודרניזם היונק מהיידגר ומניטשה. מולם עומדים אנשים בודדים כקרל פופר הנתלים בכוחה של המציאות האוביקטיבית, באקטים מושכלים השואפים להכירה כפי שהיא, ובמטפיזיקות שאנו יוצרים בהתמודדותנו עם המציאות. מי הם ''אנו''? פופר הוא אינדיוידוליסט. ''אנו'' פרושו בראש וראשונה מאבק אינדיוידואלי הכרתי. האסכולות האחרות הן במידה רבה קולקטיביסטיות, ועוסקות בכינון המציאות באמצעות הכוח הקולקטיבי.כך, בעוד על פי מרקס הכלכלה ומגמת גורמי היצור קובעים באופן דטרמיניסטי מי בעל הכוח, דבר המכונן את ההכרה, הרי המגמה המודרנית מתרכזת בכוח לבדו כגורם ראשוני, וטוענת שזה מכונן את המילים כדרך לכינון ההכרה התואמת להווית הכוח. משיג הכוח הוא זה שבכוחו גם לכונן את ההכרה באופן חד סיתרי באמצעות המילים. אנו אכן רואים זאת בביטויים פרדוקסליים כגון ''קורבנות השלום'' (דבר והיפוכו) או ''חלון הזדמנויות'' (בו ישראל נדחקת לבצע את ''מה שמצופה ממנה'', ואיפוא כאן אקט הבחירה בהזדמנויות שונות?). שאלה אחרת היא אם הכוח הזה אכן מוליך למצב טוב או גרוע. והנה, שוב חוזרת אלינו ''המציאות'' או בוחן המציאות של פופר בחלון האחורי (אך המרכזי מבחינה קיומית). אכן, בשאלה מהי המציאות ניצב הפרט לבדו עם תבונתו, בעוד חשיבה קולקטיבית ומניפולציות מילוליות יכולות לדחוף אותו רק עוד כברת דרך בכוון התהום, כפי שאנו מכירים מהתופעה הפסיכולוגית של group think העשוייה להטות את השיפוט התקין לכוון כשלים הרי אסונות. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| ובשורה התחתונה |
|||
|
|||
אנו, פשוטי העם, שסומכים על האנשים ממגדל השן עד אשר המציאות העגומה טופחת על פנינו, ומתינו מוטלים לפנינו, ואותה נקמה שהשטן לא בראה, בה נתכבדה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לישראלי פ': שאלת נקמת העולם הערבי ומושג ההיבריס |
|||
|
|||
שאלת נקמת העולם הערבי על הפלישה לאדמתו ריחפה גם לפני מלחמת ששת הימים, נוכח האיומים המצריים המוצהרים להכחידנו, והיתה, ניתן לסבור, מניע לפיתוח יכולת גרעינית (בפרט לאחר השואה). החרדה לגורל העם היהודי בישראל איפיינה את בן גוריון, שסבר, בפרט לפני מלחמת ששת הימים, כשנשאל לעצתו, שאל לה לישראל למצוא עצמה מבודדת ללא תמיכת מעצמת על. כך, יש הסוברים שגישה זאת של בן גוריון הביאה להתמוטטותו הקצרה של רבין, לאחר ימים רבים של שינה חטופה, וריבוי ניקוטין, ככל הנראה, שנועד להחזיקו בערנות. הוא אמר אז שעקב העניין עם סוריה (שמצרים נחלצה לעזרתה) סחף הוא את עם ישראל לאסון. גם דיין, תלמידו של בן גוריון נקלע לרגעים לחרדה אחראית זאת, בשלבים קריטיים של מלחמת אוקטובר. דר' נחום גולדמן, מנהיג ההסתדרות הציונית, נודע לשמצה על ידי מנהיגים ציונים וישראלים משום שהקצין חרדה עמוקה זאת. זאת עד כדי משהו בדומה לגישה שעלינו לסגת במידת מה לדרישות העולם הערבי, אולי עד כדי קבלת חסותו או קבלת חסות הקהילייה העולמית, שאם לא כן, נקלע למעין היבריס - חטא החוצפה, חריגה מגבולות, שסופו שימיט עלינו אסון נורא. זו היתה ואולי עודנה גם עמדת כמה חוגים חרדים -התרסת הציונות בפני אומות העולם, העשוייה להביא לנקמה ולשפיכת דם יהודי רב. כך, השאלה שהועמדה למבחן בעת האחרונה היא אם אכן העולם הערבי ישלים עם גבולות מצומצמים. התשובה דומה למה שהפילוסוף הסקוטי דיויד יום (במאה ה- 18 ) אמר על המוות ''קפיצה לעבר הבלתי נודע''. כך, יש הגורסים ששלום מתוך עמדת חולשה לאחר האנטיפדה הראשונה או כיום, אינו מאפשר ''שלום של נדיבים''. הנלחץ מחמת התנגדות יריבו והקורבנות שהוא מקריב, אינו תמיד נתפס ככזה שיש להעניק לו שלום של בטחה וכבוד. יש הגורסים את הגישה הבריטית כי ראוי קודם לנצח, ורק אחר כך לעשות שלום בר-קיימא, שיתפס כאקט אמיתי של בחירה בשלום, ולכן יביא ליתר הערכה מצד הערבים על נכונותנו זאת. העניין מכל מקום, מבחינת היותו נושא קיומי ראשוני, ראוי שיהיה כפוף לשיקול דעת אינדיוידואלי ותבוני של כל אדם עם עצמו, ולא לחשיבה קולקטיבית. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי