  
  
  
|
 |
|
||
  לכל המגיבים שלום |
|||
|
|||
הבאתי בפניכם סיפור שאינו על אחד מבניי. לא כתבתי בשום מקום שאני היא האם ולא כתבתי שמדובר בבני. בפעמים קודמות, כאשר היה מדובר בי או בילדיי - זה היה ברור ומפורש וכך יהיה גם בהמשך. גם השפה בה נקטתי בניגוד לסגנון כתיבה אחר בו השתמשתי אמור לרמז על כך שמדובר בסיפור בדיוני. כמורה בבית הספר אני מתקלת יום יום במקרים של אלימות בין ילדים. גם כאם לשלושה בנים אני חשופה לסיפורים. הסיפור נכתב לאור חוויות אלה. לצערי הרב כמורה בתיכון וגם בבית ספר יסודי, אני עדה להתעללות ילדים זה בזה גם כאשר המבוגר נמצא בסביבה. ההבדל בין צלקת הנשיכה אותה רואים לבין הצלקת הנפשית אותה לא רואים הוא גדול מאוד מבחינת התייחסות המערכת המטפלת, השופטת המענישה ושלא בצדק. שימו לב, אמו של הילד בסיפור - נמצאת בהתלבטות - ועל כן היא שותקת. היא שמחה שילדה יודע להגן על עצמו כי בהעדר מבוגר שיבוא ויפשר ויגשר ויעשה צדק - בנה יצטרך להתמודד ועדיף כי לא יהיה למטרה ולקורבן. בכל אופן היא לא אומרת לו דבר לכאן או לכאן. אינני מכירה אב או אם שישמחו בסתר לבם שילדם הוא קורבן! מנסיון אישי נטול אידאולוגיות אני יכולה לקבוע חד משמעית כי ילד הנתפס כחלש, בהעדר הגנת המבוגר סביבו - יסבול מהתעללות ילדים בין אם זה בתוך כתלי בית הספר ובין אם לאו. ועכשיו סיפור אמיתי: בשבוע בו ראה ספרי ''כלה ונחרצה'' אור, התפרסמה כתבת ענק במוסף 7 ימים של ידיעות. (ב-12 לספטמבר 2003). אספתי את הילדים אליי ושאלתי אותם מה יעשו אם ביום ראשון בבוקר, לכשיבואו לבית הספר יצחקו עליהם הילדים וישאלו שאלות מציקות... בני הבכור אמר: ''מי שיגיד לי משהו אני מרביץ לו''. הנחתי אותו לעשות אחרת ולומר: ''נכון, אימא שלי הייתה אישה מוכה, אבל היא שמה לזה סוף, היא עשתה את הדבר הנכון והצילה את עצמה''. במקביל, התקשרתי לבית הספר ויזמתי פגישה עם מנהלת בית הספר, היועצת והמחנכת. המערכת כולה התגייסה כדי למנוע בעיות ואכן ההתערבות המניעתית הייתה מוצלחת. אינני יודעת מה היה קורה לו לא הייתי יוזמת את הדבר. לא תמיד יכול ההורה להיות נביא. שבת שלום לכולכם. טל. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| בעשר השנים האחרונות גברה האלימות בבתי הספר |
|||
|
|||
בישראל, ורק כדי להרגיע את שמאלננו היקרים בבוקר נעים זה, זה לא ''בגלל הכיבוש''. החברה הישראלית היא חברה דינמית, בה הפילוגים האורכיים גוברים על החלוקה המעמדית הרוחבית, כדומה לחברת מהגרים דינמית. הפילוגים האורכיים יוצרים פילוכים בחברה באופן שיוצרים מתחים ואלימות חבויה ומתפרצת. העליה הרוסית של העשור האחרון הביאה לצד ברכה ותקווה גם ספחים דפקטיביים של שיכרות, אלימות, ניהיליזם וכתיות. אלא מייצרים מתחים במפגשים האין סופיים בין פילגי החברה, ומכניסים מימד חדש של אלימות שלא היתה ידועה במקומותינו לפני כן. אותה אלימות מלווה בשיכרות. אל מול זה אנחנו צריכים להתמודד ולהגן על ילדינו. במרבית המקרים אלימויות הדדיות לא חורגות את קו האלימות המסוכן, זה מטבע החיים. ילדים מאיימים, משפילים, מציקים, כמעשי ילדות והאחרים יכולים להתמודד מול התופעות הרגילות האלה ולאסוף כוח לאחר שהצליחו להתמודד בהצלחה עם מעשים אלה המופעלים נגדם. במקרים קיצוניים, שהם בכל זאת מיעוט המיקרים, יש פעמים שילדים מתגוננים חייבים להחזיר באלימות סבירה ושוות תגובה רק כדי להגן על עצמם או להעביר מסר לתוקפן שאין דרכו תצליח. זה סביר והגיוני. בכל מקרה המורים וביה''ס צריכים לטפל בתופעה, כללית ונקודתית, כדי לכופף את גב האלימות שנולדת עם המתחים הסוציולוגיים שמחוץ לכותלי ביה''ס. לכן צריך לבחון למה כוונתינו כשאנחנו אומרים שבעבור אלימות המופעלת נגדנו אנחנו צריכים להתגונן באלימות סבירה שיש עימה צורך והגיון. המגן על עצמו בכח אינו אלים. ומאחר שמרבית בני האנוש אינם אלימים מטיבעם, אני חושב שיש להישאר עם נוסחה זאת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| בעשר השנים האחרונות גברה האלימות בבתי הספר |
|||
|
|||
הדרישה מילד קטן שמציקים לו להגיב בהסתייגות במיוחד כשהוא בודד במערכה נגד ציבור ילדים גדול - והדרישה מאותו ילד קטן להבדיל בין הצקה שסופה ''רק'' צחוק, עלבון, ופגיעה בנפש לבין הצקה שסופה עד אונס או רצח - והרי ברור שהמקרים האלה הם קיצוניים וחריגים, אך בהם מדובר - היא דרישה שאין אפשרות לילד הקטן לקיימה. גם גדולים וחכמים, למודי ניסיון חיים, טועים בזה. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי