  
  
  
|
 |
|
||
  אכן הסכנה ממשית ואמנם ''כבר מעבר לפניה'' אבל... |
|||
|
|||
חבר יקר שנה טובה! כשגדלתי בירושלים, בבית הספר ''בית-החנוך לילדי עובדים ע''ש חיים ארלוזרוב'' לא אהבתי את ''התקווה'' ונהניתי יותר לשיר את...''האינטרנציונל''.... כל כך מפני שראיתי ''בהתקווה'' סוג של ''בכיינרא'' המדברת על מה שכבר הושג.... ''ובאינטרנציונל'' מצאתי מעוף קריאה למרד ולתעוזה... מורי היו לוחמי המחתרות לסוגיהן וותיקי מלחמת העצמאות. מורשתם עוררה קנאה.... ההם לחמו ואנו עודנו דרדקים של ערב בר-מצווה.... אותה עת לא הזדהינו בעוונותינו, אפילו עם זכר השואה.... לא מבחינת נכרת האימה והזוועה הגלומה במילה הקשה - אלא שופ''ע ''כגיבורים בפוטנציה'' לא הבנו איך היה אפשר להוליך מיליוני כבשים יהודיות, לטבח הנורא.... אחר כך, בבית ספר חקלאי, בגדנ''ע ובלילות שישי מקשיבים לסיפורי ירמי ברדנוב, או שלוימה באום ז''ל ואחרים, אפילו....כן... בעל כנפי הצנחן האדומות גדעון ספירו.... החלטנו ''שלנו זה לא יקרה''..... ההמנון הלאומי? נשמע נקרא והיה בעיני אז ובהמשך המיידי- שיר רופס ומתרפס... ככלות הכל חונכנו להיות גיבורים... ובנפש הומיה חלמנו על הרינות הדניאלות והרות'ות... לא על מדינה שהוקמה לנגד עינינו.... התהליך נמשך גם בצבא.... שם לא חינכו לאהבת הדגל וההמנון (אינני זוכר אף טקס הנפת דגל למשל...) אלא לסוג של ''אאל'אן'' המתאים למסתערים, צעירים וטיפשים, שהיו מוכנים, פשוטו כמשמעו ''למות למען המדינה''...... וכשלא היתה סיבה למות למענה חיפשו סיבות כמו פעולות גמול עצמאיות, סיורים לפטרה ושיפולי החרמון ועוד.... הדברים השתנו מקצה לקצה כשהבנו את המחיר, כשראינו חברים משלמים בחייהם, כשאחדים מאיתנו שילמו בבריאותם כשהבנו.... שלעם ישראל לא נותרו הרבה חלומות לחלום ויעדים להגשים..... אז,פתאום, הבנתי באופן סובייקטיוי משמעות ''נפש הומיה'' ואפילו את ''ארץ ציון ירושלים'' שעוד יותר מאוחר, לחמתי בסמטאותיה עד הכתל, ושוב הבנתי את המחיר.... אלא מה? אחרי מלחמת 1967 נגוז בבת אחת החלום על ''בורות המים השוק והכיכר'' ונעלמה אחדות העם. הכיבוש, שבפי אחרים כונה שחרור, לא הוכיח את עצמו... פשוטו כמשמעו והיום, מכרח המציאות הבלתי ניתנת לערעור , אומרים לנו שגם הכתל המערבי עומד ח''ו להתמוטט..... הערב כתבתי בתגובה לחבר פורום אחר, על העדר ''חלום ישראלי'' או יעד שישתף את כולנו, יהודי ישראל והתפוצות שההמנון... ''התקווה'' של אימבר נחשב בעיניהם לקו-מחבר.... שבע משנות חיי עשיתי אצל האינדיאנים מאומת האו'גיב'וואה. אנשים פשוטים, קשי יום מוכי רעות חולות שהמיט עליהם הקולוניאליזם הלבן האירופאי והנה דווקא שם.... מצאתי ''חלום'' וכשאני סוקר את הפלסתינאים ''אויבי דמי- כלשון הבורים האפריקנערים שהתייחסו לזולו'' אני מוצא שלהם יש את...יתרון ''החלום''.... אינני יודע מה קורה, איך מתחלפות ''הפוזות'' הלאומיות.... איך יורדים גיבורים.... אך ברור לי שאם כך ימשך תהליך הכירסום, אכן נאלץ לשיר ובקול גדול ''עוד לא אבדה תקוותנו''....אלוהים ישמור! | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| דבריך העבירו בי צמרמורת, יורם |
|||
|
|||
ואספר כאן מדוע: לפני כשנתיים וחצי הלכתי לפגישה באיזור התעשייה עתידים. הרבה מלקוחותי החזיקו שם משרדים. אנשי היי-טק, שכל אחד מהם כתב עלונים שביטאו את אמונתו המלאה שהוא-הוא יהיה הצ'ק-פוינט הבא (אגב, אווירת יוהרה זו לא מילאה את משרדי צ'ק פוינט, לפני הנסיקה הגדולה שלהם -- כשכל החברה מנתה שלושה אנשים בשני חדרונים צמודים, ברמת-גן). הגעתי מוקדם ומשום כך הלכתי אל בית הקפה, לשבת על הפוך במשך כחצי שעה ולהסתכל על האנשים שם. יורם, האנשים בבית הקפה היו טרודים ומיואשים ונטולי חלום, עד האחרון שבהם. זה היה לפני תחילת אינטיפאדה ב', הנאסדאק עמד בגובה כפול מגובהו היום. הדאו-ג'ונס הסתובב סביב ה- 11 אלף. בבית הקפה היו גברים מהודרים בנעליים מבריקות, עם שעוני זהב (אלפי דולרים השעון) וביגוד מהודר ולא מתבלט. טעם טוב (של קפה ושל רוכשי הבגדים) נישא באוויר. המלצריות היו נאות, דקיקות, לבושות בצורה שהבליטה את נשיותן ההתחלתית. ואף אחד מהגברים לא שלח מבט או יד אליהן. יורם, בישראל מקובל שעם המעמד עולה הזכות ''להושיט יד ולקטוף נשים'' -- וגברים ממעמד גבוה כמעט תמיד מפגינים את מעמדם באמצעות היחס שלהם אל נשים -- ברור להם שכל אשה תרצה אותם, והם מפגינים זאת, משדרים זאת בבירור. הגברים סביבי היו עשירים, מצליחנים -- אבל אף אחד מהם לא ניסה בשום צורה לרמוז, אפילו, לנשים סביבו, על רצון כלשהו בפגישה, על אינטאקציה כלשהי במישור המיני, הציידי. זה היה כמו לראות מכונות שותות קפה, במקום לראות אנשים. זה לא היה רק קור או ניכור -- את אלה אפשר היה להסביר במונחים של הבדלי רמה חברתית (''אני מצליחן, לא נאה לי להתחיל עם מלצרית''). עיניהם של הגברים המהודרים לא היו כבויות. היה שם ניצוץ של חיים, אך רק עצבנות ניכרה באותן עיניים מתרוצצות וחוסר-שקט באצבעות המתופפות. של כולם -- כל מי שהיה בבית הקפה, חוץ ממני. ואף אחד מהם לא נראה כמו איש-עם-חלום. תמונה זו של בית הקפה לא הרפתה ממני. כשחזרתי הביתה אמרתי לדניאל -- זהו, חייבים לעזוב *עכשיו*. המעמד הגבוה, המצליחנים המצליחים ביותר, ויתרו על שלוות הנפש וכל העם הולך אחריהם תוך שנה-שנתיים. אינטיפאדה ב' החלה תוך חצי שנה. לדעתי, יש קשר בין הדברים. אך לעולם לא אשכח את התחושה האיומה של להיות בין אנשים שאין להם שום חלום ושום תקווה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לדינה - את כל כך צודקת עד שממש.... |
|||
|
|||
......כואב הלב לראות לאיזה מסקנות שגויות הגעת. בני אדם המבססים את ''אושרם'' ב''עושרם'' יפלו לדיכאון ברגע שהעושר יחמוק מידיהם. יהודים שארץ ישראל היא עבורם רק מקום להתפרנס בו, יעזבו ברגע שפרנסתם תפגע.יהודי שאינו יודע מה משמעות ארץ הקודש לעם ישראל,יארוז את המזוודות ברגע שיחוש שהאדמה מתחילה לבעור תחתיו. אדם המיואש משום ש-''אין לו שום חלום ושום תקווה'' כניראה חולם את החלומות הלא נכונים ותקוותו מכויילת על הסקלה הלא נכונה. אחזור על מה שאמרתי במאמרים קודמים-מי שבונה בית על יסודות רעועים אל יתפלא אם הבית יתמוטט יום אחד. דבר אחד אני מבטיחך,יהודים יראי שמיים תמיד יהיו בארץ ישראל! מי שעיניו בראשו יכול לראות בבירור את הכוון אליו צועד (או יותר נכון-רץ) איזורנו והנבונים ימהרו להצטייד בגלגל הצלה (ואין הכוונה לצורך שחיה בים). שבת שלום. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי