|
|
|
מגן דאוד אדום
גדעון ספירו
יום חמישי 23 בינואר 2003
טורו האישי של בר ניר הוא הוכחה ברמת דיוק של מעבדה פיסיקלית, כי מוח המתעקם ימינה גורם לעוויתות ועיוותים המסרסים את יכולת החשיבה, מקשה על איתור עובדות, טועה ותועה כחללית שאיבדה כיוון ושליטה ומסיק מסקנות שגויות בהתאם.
תחילה תיקון עובדה, שאמנם כבר עמדתי עליה בפורום, אבל נראה שצריך לחזור עליה, כל עוד בר ניר חוזר על בדיותיו.
אם כן חברים, רישמו נא לפניכם, כי אורי אבנרי מעולם לא היה מורי ורבי, מן הטעם הפשוט שמאז עמדתי על דעתי (לאחר מלחמת העצמאות, כי בשעתה הייתי בשלב המעבר בין ילד לנער), הייתי חלוק על אורי אבנרי בנושאים רבים.
מספר דוגמאות: אורי אבנרי בפעילותו הציבורית והפרלמנטרית, דאג להדגיש את העובדה שהוא איננו סוציאליסט ואיננו איש שמאל, ואילו אנוכי, כאז כן היום, הגדרתי עצמי כסוציאליסט (בגירסה אנטי סובייטית, חייבים להדגיש).
אורי אבנרי, גם היום דומני, מעדיף חברה קפיטליסטית, בדגם רך ולא אכזרי המשליך את העניים לאשפתות, ואילו אני רוצה לראות בחברה סוציאליסטית דמוקרטית ושוויונית בעיקרה, שבה החברה היא בעלת השליטה על ענקי הכלכלה ולא הברונים ובעלי ההון.
אבנרי תומך בנשק גרעיני ישראלי, אני מתנגד.
אבנרי תמך במלחמת ששת הימים בעלייה על דמשק, (כותרת בעיתון שהוציא אז), אני התנגדתי.
שעה שאבנרי היה עורך ''העולם הזה'', חלקתי על לא מעט עמדות שהביע, והדברים קיבלו פה ושם גם ביטוי בהערות ביקורתיות שפורסמו בעיתון (כאשר הסכים לפרסמן, וזה לא היה לעתים קרובות מדיי).
באשר למלחמת העצמאות, דומני כי גישתי למלחמה זו ביקורתית הרבה יותר מזו של אבנרי, ועל כן עושה בר ניר (רק מחמת הבורות ולא חס ושלום מרצון רע) עוול לאבנרי כאשר הוא מלביש עליו עמדות שכלל אינן שלו.
לעומת המחלוקות, היו ויש בינינו גם הסכמות בעיקר בכל הקשור למדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים מאז תום מלחמת יוני 1967.
בר ניר מסתבך בתוך קוריו הימניים עד כדי הצגתו כשוטה גדול בהרבה ממה שהוא באמת.
מה ההגיון להלביש על אבנרי עמדות השוללות את מלחמת העצמאות, רק מפני שהוא חולק על חוכמת הממשל הישראלי בכל הקשור לשטחים הכבושים? אבנרי אינו בודד בעמדה, ששותפים לה מאות אלפים, כולל רבים מאלה שהיו גם לוחמים ב- 1948, שמלחמת 1948 היתה בעיקרה צודקת משום שהיא קבעה אם המדינה תקום אם לאו, בעוד את מלחמת יוני 1967, ובעיקר את אשר התרחש אחריה, הם רואים באור ביקורתי משום שלדעתם אינה מלחמת קיום לאומית אלא מלחמת כיבוש קולניאלית. גם אם חולקים על עמדה זו, היא לגיטימית, ויש להתמודד עימה לגופה מבלי לעוותה כפי שעושה בר ניר.
אנוכי למשל, שייך לאלה המתייחסים גם למלחמת העצמאות בביקורתיות רבה, משום שבוצעו בה פשעי מלחמה לרוב, כולל רציחות המוניות של אזרחים, גירוש המוני של אוכלוסיה אזרחית, ויחד עם זאת אינני פוסל את המטרה שהיתה מונחת ביסודה, הקמת מדינת ישראל.
עתה, הבה ניכנס רגע לתוך הגיונו של בר ניר, ונלביש על מלחמת העצמאות את כל הסופרלטיבים השליליים שהוא מדביק לה וללוחמיה, כמו אלו שכולם היו קלגסים וכנופיות רצח ציוניות. ההגיון העקום של בר ניר אומר, כי מאחר והמעשים הקשים בוצעו אז ב- 1948, יש היתר עיסקה להמשיך בפשעים אלה לעולם ועד. ההגיון העקום הזה הוא אותו הגיון של אותו ניאו נאצי דהיום, שיאמר, כי מאחר והיטלר התחיל בהשמדת מיליוני בני אדם שהוגדרו כגזע נחות, אין מניעה להמשיך בכך גם היום.
ואילו הגיונו של שוחר זכויות האדם אומר אחרת. אם ב- 1948 או במלחמת העולם השניה בוצעו פשעי מלממה, אין בכך היתר עיסקה להמשיך בהם, אלא בדיוק להיפך: יש להפיק את הלקחים ולעשות הכל שפשעים אלה לא יחזרו. את הלקח הזה הפיקה גרמניה, אבל לא ישראל.
בר ניר הופך את אבנרי לשק החבטות שלו ללא כל הצדקה, גם כאשר הוא מזכיר את ההיסטוריונים ד''ר אילן פפה וד''ר אבי שליים. הם כתבו מחקרים על מלחמת העצמאות, אינני יודע אם בר ניר קרא אותם, שמגלים על מלחמה זו פרטים רבים שראשי המדינה ביקשו להסתיר. זה תפקידו של ההיסטוריון, ללכת למקורות, לארכיונים, למסמכים ולנסות לשרטט תמונה שונה משטיפת המוח שהשלטון מעונין להקנות לאזרחים ולתלמידים. במקום להתווכח עם המימצאים של פפה ושל שליים, מדביק עליהם בר ניר תוויות של גידופים כמיטב המסורת המקרתיסטית, ואחר כך מעביר את הגידופים האלה על ראשו של אבנרי, מבלי שבר ניר עשה ולו נסיון אחד, לבדוק מה חושב אבנרי על ספרים אלה.
בקיצור, בר ניר הוא רדוף הזיות שמביאות אותו לזהם גם את מה שבעיניו אמור היה להיות קדוש, כמו מלחמת 1948, אבל זה מה ששנאה בלתי מבוקרת כלפיי השמאל עושה לבעליה.
|
|
|
מגן דאוד אדום / טור אישי
