|
|
|
על שמאל ועל ימין
זאב בן-יוסף
יש בלבול ענק בישראל סביב ההגדרה של שמאל וימין.
וכגודל הבילבול והמבוכה, בעיקר בימינו אלה, בהם נראה כאילו הימין מאמץ את עמדות השמאל, למרות שהימין זכה בניצחון פוליטי כביר בבחירות על חשבון השמאל שכמעט נעלם - כך גם מתערערות הסטיגמות שדבקו מאז ומעולם בימין ובשמאל, לאמור:
* השמאל הומני, הימין ברוטלי;
* השמאל רודף שלום, הימין רודף מלחמה;
* השמאל דואג לערבים ומבין לרוחם, הימין מתעב אותם ודואג רק ליהודים;
* השמאל רוצה פשרה, הימין עיקש וקשה עורף;
* השמאל בעד פשרה טריטוריאלית, הימין דבק ב''אף שעל'';
* השמאל רוצה לצאת מהשטחים, הימין רוצה ארץ ישראל שלמה.
ואלה העובדות ההיסטוריות (אם מנתחים בקפדנות את האירועים כפי שאירעו ולא על פי ספרי ''היסטוריה'' שעיוותו את המציאות כדי לטהר את השמאל ולהשחיר את הימין) :
השמאל ה''הומאני'' רקם שלוש עלילות דם על הימין, שקרעו את העם ופילגו אותו במשך תקופת שלטונו של בן-גוריון בהסתדרות, בהנהלה הציונית ובממשלת ישראל, מסוף שנות העשרים עד אמצע שנות הששים - כשלושים וחמש שנה, למעלה משנות דור.
העלילה הראשונה היתה האשמת הימין ברצח ארלוזורוב.
השניה היתה האשמתו כ''מורד'' כאשר החליט האצ''ל להילחם בכובש הבריטי.
העלילה השלישית היתה כאשר טענו שהבאת אניית הנשק אלטלנה נועדה לבצע הפיכה בישראל.
התנהגות הימין והשמאל בעקבות העלילות הללו הוכיחה:
השמאל רך מול האוייב (הערבי והבריטי) ונוקשה כלפי אחיו היהודים.
הימין רך כלפי אחיו ונוקשה לעומת האוייבים.
בשום מקרה לא התיר ראש הימין מנחם בגין לפעול נגד אחים, אפילו לא כאשר היכו ואף הרגו באנשי האצ''ל, כפי שאירע בזמן הסיזון, כשהשמאל הסגיר לוחמי האצ''ל לידי האוייב הבריטי.
ובאשר ליחס כלפי הערבים:
הימין בראשות ז'בוטינסקי ובגין גילה תמיד הבנה רבה לעמדתם העויינת של הערבים, וגרס תמיד מתן זכויות הומניות למיעוטים בארץ ישראל, ובלבד שישלימו עם השלטון היהודי על ארצו ומולדתו הזעירה והיחידה של עם ישראל, מול 24 ארצות ערביות ענקיות.
הגדיל לעשות ז'בוטינסקי שהבטיח לא רק זכויות שוות לערבים ויהודים, אלא אף סגן ראש ממשלה ערבי ושפה ערבית שווה במעמדה לעברית.
וזכור לטוב מנחם בגין שהיה הראשון לתבוע בשנות החמישים ביטול המימשל הצבאי על הערבים.
והסטיגמה העקבית ביותר, הטענה שהימין מעולם לא ויתר על אף שעל מארץ ישראל ה''שלמה''...
והעובדות:
הימין בראשות בגין ויתר על ארץ ישראל השלמה כבר בשנת 1949.
כבר מנחם בגין, עם קום המדינה, ויתר על האידיאולוגיה של ''שתי גדות לירדן'' של זאב ז'בוטינסקי, דיבר רק על החזרת יהודה ושומרון לידינו ובכך ויתר למעשה על החלק המזרחי של ארץ ישראל.
אותו מנחם בגין, בהיותו ראש ממשלה, קבע תקדים של ''שטחים תמורת שלום'', העביר חלק משטחי ארץ ישראל בדרום לידי מצרים, חתם על מסמך בבינלאומי המכיל הכרה של ישראל ב''זכויות הלגיטימיות של הפלשתינים'' ואף התחייב להעניק להם אוטונומיה על שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה.
יתרה מזו:
כבר מזה קרוב לעשור נטש הימין כליל את רעיון ''ארץ ישראל השלמה'' (כשמדובר רק על חלקה ה''שלם'' של הגדה המערבית של הירדן).
היה זה מנהיג הימין בנימין נתניהו, עוד בבחירות 1996אשר הבטיח לקיים את הסכמי אוסלו. הוא עמד בהבטחתו בהיותו ראש ממשלה, ואף הסכים לתוכנית וואיי והסגיר לידי הפלשתינים את רוב העיר חברון.
הגדיל לעשות מנהיג הימין אריאל שרון (ולמרות ההתבטאויות שלו הוא עדיין מנהיג הימין), אדריכל ההתיישבות ביש''ע, אשר הבטיח לפני הבחירות האחרונות לבצע ''ויתורים כואבים'' תמורת שלום, והודיע (במרכז הליכוד) כי הוא מצדד בהקמת מדינה פלשתינית.
מכאן שהימין, מאז 1948 ועד היום, נוקט במדיניות פרגמטית בכל הנוגע בשליטה על שטחי ארץ ישראל, ומאז ועד היום אין הוא מצדד במדיניות של ''ארץ ישראל השלמה'' או ''אף שעל'' כפי שמאשים אותו השמאל.
שרון ממשיך למעשה במדיניות ימנית פרגמטית זו, הזוכה לתמיכה של רוב העם, כפי שהוכיחו הבחירות האחרונות ומשאלי דעת קהל.
ואם ישאל מישהו - במה שונה מדיניות זו מזו של השמאל, ניתן להשיב על כך כהאי לישנא:
הימין שוחה לקראת הסדרים מדיניים באורח מדוד וזהיר, בעוד שהשמאל נוטה לקפוץ בצהלה למיים הסוערים ללא מחשבה תחילה, דבר שעלול להטביע אותנו.
בקיצור:
לימין יש סיכוי לוותר פחות ולקבל יותר.
הוא איננו מגלה מראש את קלפיו ומתמקח בתבונה רבה יותר.
זהו ההבדל האמיתי בין ימין ושמאל.
כל הייתר הן סטיגמות ודימויים שאבד עליהם הכלח.
|
|
|
על שמאל ועל ימין
