כל כך טוב, כל כך רע

גירסה קודמת של המאמר פורסמה ב''הארץ''.

מעולם לא היה מצב השמאל יותר טוב. מעולם לא היה מצב השמאל יותר גרוע.

בשדה-הקרב המכריע – התודעה הלאומית – אנחנו הולכים מחיל אל חיל. רק בקרב הימין מבינים את גודל ניצחוננו.

רק להזכיר: למחרת מלחמת 1948,כשאמרנו שיש עם פלסטיני ושאיתו אנחנו צריכים לעשות שלום – לא היו בארץ ובעולם כולו מאה אנשים שהסכימו לכך. נחשבנו לעוכרי-ישראל כשאמרנו שצריכה לקום מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. כשהתעקשנו שחיוני לדבר עם אש''ף, כינו אותנו בוגדים, וארבעה שרים תבעו להעמיד אותי לדין באשמת בגידה על שנפגשתי עם ערפאת ב-‏1982 בביירות הנצורה. לא היה גבול לגינויים כשהבהרנו שמזרח ירושלים צריכה להיות בירת פלסטין. איימו על חיינו כשאמרנו שההתנחלות היא סרטן בגוף האומה, וכך כאשר אמרנו שצריכים לדבר עם חמאס.

כל העמדות האלה התקבלו בינתיים על-ידי הרוב הגדול של הציבור הישראלי. קונסנזוס עולמי נוצר סביב ''פיתרון שתי המדינות'', שהוא הפיתרון המעשי היחידי. גם הפוליטיקאים המתנגדים לו בסתר לבם נאלצים להעמיד פנים כאילו הם תומכים בו.

אם כל-כך טוב, אז למה כל-כך רע?

ניצחנו בתודעה הלאומית, אך ניצחון זה אינו מלווה בניצחון בזירה הפוליטית. להפך, בשטח הולכים הדברים מדחי אל דחי.

ההתנחלויות צומחות בקצב מבהיל, למרות שהמתנחלים מבודדים בציבור הרחב. הכיבוש מתבסס מיום ליום. המתנחלים מסתננים לפיקוד של צה''ל. שלוש המפלגות הגדולות משלמות מס-שפתיים לשלום ועושות את ההפך. בבחירות הקרובות מתמודדות שלוש מפלגות גדולות, עייפות ומיושנות, שכולן כבר היו בשלטון וכבר הוכיחו את אי-יכולתן ו/או אי-רצונן לחולל שינוי. אין סיכוי שתקום ממשלה שתהיה מוכנה או מסוגלת להתמודד עם המתנחלים בגדה ובגולן ולנהל משא-ומתן אמיתי לשלום.

אפשר להאשים בכך גורמים רבים. הנשיאים האחרונים של ארצות-הברית הוליכו שולל את מחנה-השלום ותמכו בחסידי ההתנחלות והסיפוח. אהוד ברק השמיט את הקרקע מתחת לרגלי מחנה-השלום כאשר חזר מקמפ-דייוויד והפיץ את המנטרה השקרית ''הפכתי כל אבן בדרך לשלום / הצעתי לפלסטינים הצעות נדיבות מאין כמותן / הם סירבו לכל / אין לנו שותף לשלום''.

אך אל נכה רק על חזם של אחרים. האם מחנה-השלום הישראלי, על כל פלגיו ופלגי-פלגיו, מילא את חובתו?

פוליטיקה היא עניין של כוח. ''ארץ ישראל העובדת'' ידעה זאת בשעתו והקימה עמדות-כוח בכל התחומים. על כן שלטה ביישוב במשך שני דורות. היו לכך הרבה תופעות-לוואי שליליות, אך בזכות הכוח הזה ניצחה על הקמת המדינה. מאז הגיע השמאל מקצה לקצה – עד לחידלון פוליטי מוחלט. היה נדמה לו שדי בניסוח המסר הנכון, השאר יתבצע מעצמו.

השמאל התפרק מכל נכסיו הפוליטיים. הוא התפרק כמעט מכל נכסיו התקשורתיים. הוא דיבר בשפה שהיא זרה לחלקים גדולים של הציבור. הוא איבד את המגע עם מגזרים שלמים – הפריפריה, הציבור המזרחי, הציבור הרוסי. הוא סירס את עצמו כאשר הסכים להוצאת המגזר הערבי אל מחוץ לזירה הקואליציונית. התוצאה – הוא נכשל בשכנוע הציבור שהשלום אפשרי, שיש שותף לשלום.

קולו של החלק הפעיל, הנחוש והמסור של מחנה-השלום נשמע רפה בהעדר גישה לאמצעי-התקשורת שטופת-המוח.

רבים התייאשו. אחדים מוותרים על המדינה ומחפשים פתרונות הזויים, כגון ''פיתרון המדינה האחת''. סיסמאות כגון ''אין מה לעשות'', ''זה כבר אבוד'', ''גנבו לנו את המדינה'' משמשות ללא-מעטים תירוץ לפסימיות, שאינה מחייבת לכלום.

הופעת ברק אובמה, האיש שבא מן האין, הקים קואליציה לאומית חדשה וחולל מהפכה היסטורית, מוכיחה שהכול אפשרי. אנשים בעלי חזון מלהיב, חשיבה יצירתית, אומץ ונחישות, שבפיהם מסר צלול, יכולים לחולל נס. לפני שנתיים, איש לא האמין שזה אפשרי. עכשיו זה קרה.

אובמה לקח לידיו מפלגה מוכה, שכבר נחשבה לפגר, והפיח בה חיים. הוא גייס דור שלם חדש, שהבין כי כל שינוי חייב להיות פוליטי, ושההתגייסות הפוליטית היא חובת כל אדם הרוצה לתקן את העולם.

בשבת האחרונה התכנסו שוחרי-השלום בכיכר רבין, הקשיבו בנימוס להרבה קלישאות של פוליטיקאים שכבר נכשלו ולשירים נוגים. במשך כל הערב לא הוזכרה אף פעם המילה ''פלסטינים''. אווירה של דכדוך שקט ריחפה מעל לראשים. אבל אולי נמצא בתוך קהל הרבבות אובמה שלנו, המחכה לשעתו.

השעה הזאת קרבה בהתמדה, מפני שניצחנו כבר בתודעה הלאומית. התנאים העולמיים גם הם משתנים בכיוון שלנו.

אני מאמין שאובמה ישראלי ימצא קרקע פורייה להבאת השלום. הייתי רוצה מאוד להיות בעצרת-הניצחון שלו בכיכר רבין.

---