הזעקה שהושבקה

גירסה קודמת של המאמר בשם התרוששותו של מידע חוזר ונשנההופיעה באייל הקורא.

כיצד קרה שבעלות הברית לא פעלו בשום שלב כנגד מכונת השמד הנאצית? האם לא ידעו על הרצח? האם לא האמינו לידיעות עליו? ואולי פשוט היו אטומים לזעקת הנרצחים?
בראותי את הסרט המשובח ''מסע הארורים'', איני יכול שלא לחשוב על מצב, בו אתה במצוקה איומה עם אופקים של אי תקווה הולכת וגוברת, ופשוט אין לאן ללכת - אנשים סבירים מחווים למול נואשותך מחווה ציני של משיכת כתף; ויש גם אלה שתוכל להשבע שראית אותם בהבזק מחייכים חיוך דק וכמעט בלתי נראה.

---

ב-‏20 ינואר 1942 התקבלה, בוועידת ואנזה בגרמניה הנאצית, החלטה ברמה המוסדית על השמדה מסיבית של היהודים והקצאת משאבים רבים לכך חרף, לפעמים אף בניגוד מובהק, למאמץ המלחמה (למעשה, היידריך, מפקד ה.ס.ס שלח את ההזמנות לוועידה זו כבר ב-‏29 נובמבר 1941 , והיטלר היכריז רשמית על החלטתו בפני 50 חברי החוג העליון של המפלגה הנאציונל סוציאליסטית ב-12 דצמבר 1941).

זאת לאחר שפעולות חיסול התבצעו כבר זה למעלה משנה - פעולות שהתעצמו עם פתיחת החזית הגרמנית מול ברית המועצות, כשהיהודים נרצחו על-ידי יחידות ''מיוחדות' ' (האיינזאצ'גרופן) , אך גם על-ידי יחידות סדירות של הצבא בתורת ''פרטיזנים''.

טענה מקובלת היא כי בנות הברית ''החרישו''.

אך השאלה אינה מה ניתן היה לעשות בשלבים המוקדמים, כאשר בריטניה ובריה''מ נלחמו על חייהן והעדויות על היקף הזוועה היו ספורדיות. השאלה היא מדוע לא נעשה דבר כאשר חלה התפנית ב-‏1943 (סטלינגראד, קורסק, פלישת בנות הברית לסיציליה לאחר מיגור רומל בצפון אפריקה), והתרו העדויות על אודות ההשמדה, וגרמניה הנאצית היא שנאבקה עתה על חייה (לא כל שכן לאחר הפלישה בנורמנדי, יוני 1944).

האמנם לא ניתן היה לעשות דבר בשלבים מוקדמים? האם נעשה מספיק בשלבים מאוחרים? מדהים לראות כי השאלה מתמקדת כמעט אך ורק בלחצים ובפעולות צבאיות (כגון המנעות מהפצצת מחנות ההשמדה).

נקודה בולטת לעין שאינה נהנית מהתיחסות רבה היא זו הנוגעת לנעילת שערי רוב מדינות המערב כלפי הגירה יהודית באותה תקופה (או הגבלה למספר פליטים סמלי). זועק לשמים מיעוט האשרות שניתנו כאשר העניין הפך בוער, ומעוררת השתאות זילות החיים היהודיים בקרב האוכלוסיה בכמה מדינות אירופאיות (כגון פרעות ורציחות יהודים ששבו למקומות מגוריהם בפולין, 1946), אפילו זמן מה לאחר המלחמה, חרף רטוריקה רשמית מזועזעת.

האם יש כאן אטימות והתכחשות לרגשות אנושיים פשוטים? אם כן - מה מקורה? האם ''מתן דרור לרגשות אנטישמיים'' מבטא עד תום את ההיבט הרגשי - ''בתשתית הדברים'' - של העובדות הקשות הללו?

גישתי מהווה ניגוד מסויים לגישה המדברת על זחילה הדרגתית של האנטישמיות החסלנית הנאצית: החל מחוקי נירנברג, 1935; גלישה לאיון-באמצעות-פרופוגנדה של משמעות התרומה היהודית לתרבות האנושית (כולל ברבריות תיאטרלית כגון טקסי שריפת ספרים); המשך בסילוקם של היהודים ממקצועות חופשיים ומעמדות מקצועיות משפיעות, תוך מעבר לדילדול כלכלי מאסיבי באמצעות החרמת בתי עסק יהודים ומיסוי כבד; דרך ליל הבדולח, 1938 (''התפתחות'' הכוללת אתנחתא לצרכים הסברתיים בזמן המשחקים האולימפיים בברלין - 1936); וכלה בחתימה הסופית של ''הנושא'' בוועידת ואנזה ( 20 ינואר 1942).

הגישה ההדרגתית מבליטה את ההיבט של הרב-שלביות וההסלמה, ומתווה התפתחות תרחישים-שבדיעבד, כגון:

1. התפתחות הרסנית כביכול בכוח התאוצה, גם אם ''הכוונה הראשונית'' לא היתה חיסול אלא ''סילוק'' והגירה (בבחינת ''במדרון אין לעצור'') - גישה שאדולף אייכמן עצמו דבק בה ברשימותיו בכלאו בישראל (''לאחר שהרשע פצח במחול - אין לעוצרו'' – כפי שכתב אז בספר ששקד עליו).
2. התרגלות מושגית הדרגתית לבלתי-קביל, שלב אחר שלב, מצד כל הגורמים הרלוונטיים - הממשל הנאצי, דעת הקהל הגרמנית, דעת הקהל העולמית, ואולי, מבחינות מסויימות, אף היהודים עצמם, שראו בשלבים שונים של התפתחות האנטישמיות ה-''דוחקנית'' (בניגוד ל-''חיסולית'') בגרמניה בבחינת ''הרע מכל כבר מאחורינו'', והבליגו.

פרדוקסאלית, הבלגתם הייתה מובהקת לאין ערוך בעירור דעת הקהל במערב ובמחאה אפקטיבית בשנת 1938 - בעת ארועי ליל הבדולח - מאשר בשלב המוקדם של 1935 (חוקי נירנברג), כאשר בארה''ב, לפחות, למשל בנמל ניו-יורק, נאכף חרם מוגבל על סחורה גרמנית.

אלא שבניגוד לגישה ההדרגתית, ניתן לראות בהשתלשלות ההרסנית הזו גם היבט נוסף, משלים: זה של שני שלבים - שלב ה-''הכשרה'' (או ההתקרנפות), ושלב הביצוע של שאינו-עולה-על-הדעת. גם אם לא נניח כאן בהכרח תכנון חובק-כל בשלב מוקדם, הרי שבכל זאת, בדיעבד, ניתן לראות כאן מבנה דו-שלבי לכיד שכאילו נוצק מראש, בתשתית הדברים.

מה איפשר את התחוללות הבלתי-קביל? מהו הדבר שהקל את ההתעלמות ממה שלמעשה התרחש שם? והרי יש היבטים שונים לאותה התעלמות. ''התעלמות'' שהנה מונח המאחד תחת גג אחד תופעות שונות:

1. דחיית מידע אודות הזוועה המתרחשת תוך הבלטת נקודות הפוגמות באמינות המידע (למשל, מניעים ואינטרסים אישיים או כלליים יותר, אך ''שנויים-במחלוקת'' של מוסרי המידע). גם אקטים טוטאליים, כגון התאבדות מנהיג יהודי רם-דרג מפולין בלונדון, לא הביאו לשכנוע דעת הקהל כי אכן מדובר במידע תקף.
2. סלקטיביות בקבילות-מידע - לכאורה, המידע אודות השמדה המונית בגז, רצח-עם המלווה בתאורים אודות ''הפלנטה האחרת'', מצד אלה שברחו - עצם המוזרות שבו פגם באמינותו: ''זה חייב בוודאי להיות מוגזם, לכל הפחות - אין דברים כאלה''.

אך אותה דעת-קהל עצמה ראתה כתקפים הן גילויים בוטים אודות טבח מיליון וחצי הארמנים (מתוך 2.5 מיליון) על ידי הטורקים ב-‏1915-1916 והן גילויי אכזריות ורציחות המוניות בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה; כן נראו אמינים תיאורים של שימוש בגז נגד אוכלוסיה חסרת ישע על ידי האטלקים במלחמתם באתיופיה זה מכבר, שלא לדבר על חיסולי אוכלוסייה המוניים, עקירת והגליית אוכלוסיות שלמות לסיביר תוך סבל רב ותמותה נרחבת; ו-- כן - מחנות הריכוז של סטלין, שתוארו בפרוטרוט בעיתונים ובפירסומים שונים במערב כבר אז.

''אך זה לא יתכן בהקשר של מדינה מערבית מודרנית, ארצם של קאנט, גתה ושילר''. ברם, ב-‏1942 כבר הגיעו תיאורים בוטים של אכזריות הנאצים בארצות הכבושות, ובפרט בבריה''מ, ודעת הקהל במערב ראתה את תאורי הזוועות שבוצעו בארצו של בן הברית הנאמן והאבהי, ''הדוד ג'ו'', כקבלים למדי.

''אך המתה מתועשת בגז? נו, באמת...''.

והנה, כבר ב-‏1941 התפרסמה איגרת מחאה של פון גאלן, הבישוף של מינסטר שבגרמניה (השלישי במעלה בהירארכיה של הכנסייה הקתולית) כנגד חוסר האנושיות המחריד של ההמתות הנרחבות בגז - הממוסדות על ידי המדינה עצמה - של מפגרים וחולי רוח בגרמניה גופה.

כך הוא גם מחה כנגד עצם העיוות שבמושגים מסוג ''ברירה מכוונת של אוכלוסיה'' ו-''המתה מתוך רחמים (יוטנזייה)'' - מחאה שהכנסיה נתנה לה תהודה גם מחוץ לגרמניה.

ובכן, גם גז הנו אפוא ''בגדר הדברים המתרחשים שם''. ורק בעניינם של היהודים ''חייבת להיות כאן איזו הגזמה''?

הבעיה כאן הנה, אפוא, זו של התיחסות למידע; ליתר דיוק - צמצום הקשב כלפיו חרף זמינותו, סבירותו וחשיבותו. חשיבותו, אף לבעלי רגשות אנטישמיים, ואף בהקשר מאמץ המלחמה הכולל, שכן מדובר במעשים בקנה מידה נרחב הנוגדים את עקרונות פעולתה של כל חברה מסודרת מודרנית.

סביר כי מתן לגיטימיציה למידע זה מצד בנות הברית חרף חריגותו היה ממקם אותו ב''סדר יום'' כלשהו בגרמניה עצמה ובולם במידה זו או אחרת את היקף ההשמדה. הדבר לא הועלה במלוא משמעותו אף על-ידי חוגי האופוזיציה בגרמניה, גם לא במרד ה-‏20 ביולי 1944, שעשוי היה לפרוץ קוד לכן ובהיקף ותושייה נרחבים יותר אילו אכן ניתנה, ובזמן, הלגיטימיציה לאותו מידע חריג.

ברם, עקב מסרים חוזרים ונישנים על רדיפת יהודים מאז 1933, באותו שלב ''הכשרה'' והתקרנפות הקודם להשמדה-בפועל, התרחש מעין ''פיחות'' בקשב כלפי הנושא: בהירותו, מורכבותו וחיוניותו נתדלדלו תודעתית, דווקא כאשר התחייבה העלאתו על ''סדר היום'' על מלוא השלכותיו. הבלתי קביל לא נבלם, התרחש אפוא בפועל עד כלות.

האם העובדה כי דבר מסוג זה אכן קרה בפועל, ובהקשר של חברה מפותחת, והלגיטימציה למידע/זעקה של המתריעים לא ניתנה - האם עובדה זו נותנת כיום פתח לנאראטיבים משניים (סיפורי-מעשה העוברים בהסתר מפה לאוזן) המאפשרים זוועות טבח עם נוסח רואנדה, קמבודיה של החמר-רוז' או בוסנייה? הלקח, מכל מקום, ברור.

כתב המשורר הוולשי הנפלא דילן תומס:

אל תלך מעדנות אל תוך הלילה ההוא
זעם, השתולל כנגד מות האור (Rage, rage against the dying of the light).

קישור:
בחלום בלהה של חשכה, 1939. וו.י. אודן. תרגם מיכאל שרון.

---