תוואי ללא מוצא

סטירת הלחי המצלצלת שספגה מדינת ישראל ע''י החלטת בית הדין הבינלאומי אינה דבר של מה בכך, גם אם החלטתם של שופטי האג נחשבת בישראל כדבר בטל ומבוטל. זוהי כנראה גם הפעם הראשונה שבאירופה של פוסט שנת 45 ושנת 89 נרשם קונצנזוס מקיף בפוליטיקה, אמנות, תרבות ותקשורת נגד חומה/גדר זו ונגד הפוליטיקה הישראלית המניעה אותה. קו ההסברה הישראלי חוזר ונשמע באירופה כנסיון שכנוע ישראלי-פנימי, בחזקת נסיון להסביר את שאינו ניתן להסבר.

---

החלטתו של בית הדין הבינלאומי בהאג בנושא גדר ההפרדה ממחישה אולי פעם נוספת את הפתגם העתיק הגורס כי אין לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. טיעוניה של ישראל שחומה/גדר זו נבנתה בגין הטרור המשתולל היו בוודאי מתקבלים לו היתה חומה/גדר זו נבנית על קווי 67, ותעיד על כך העובדה שבית הדין בהאג כלל לא דן בקטעים שנבנו לאורך הקו הירוק. פרט פיקנטי זה, מכל מקום, לא עניין את הישראלים לרגע קט, היות ועצם העמדת סימן השאלה על תוואי הגדר פורש משום מה כהעמדת סימן שאלה על זכותה של ישראל לבנות גדר מסוג זה, שפירושו להגן על עצמה מפני התקפות טרור רצחניות.

העלבון הישראלי העמוק למשמע החלטת שופטי האג כמו גם ביטולו הרשמי של פסק דינם, מהווים אולי פן אחד בסיפור מקאברי זה, אולם במבט מהצד נראה כי קו ההסברה הישראלי מלכתחילה עמד ועודנו עומד על כרעי תרנגולת, גם כשהוא בא להשתמש במשפטי במה שנראה כמשפטים לוגיים ברורים: הטיעון ''מדוע נבנתה החומה? החומה נבנתה בגלל הטרור, שפירושו: הפלסטינאים הביאו זאת על עצמם'' נכון בערך כמו הטיעון ''מדוע יש טרור? על מנת לגרום למדינת ישראל להסתלק מן השטחים הכבושים במלחמת ששת הימים, שפירושו: הישראלים הביאו זאת על עצמם''. מתבונן חד עין מהצד יבחין במהרה בעליבותם של שני נימוקים אלו, כמו גם בטיעון המוזר לכשעצמו שחומה זו הינה למעשה גדר בלבד, אשר לכאורה תתוקן תוזז בהתאם למצב המו''מ הפוליטי העתידי במסגרת התקדמות ''תהליך השלום'' בין ישראל לפלסטינאים.

האמנם תתוקן גדר זו ביום מן הימים?
האמנם תבקש ישראל להזיז ביום מן הימים את תוואי גדר זו? האם כלל תוכל להזיז תוכל לתקן תוואי זה, גם אם תרצה בכך? האם מוכנה מדינת ישראל לטמון כספים כה רבים בעפר על מנת לבנות חומה/גדר, שבעצם אמורה להיות פרוביזורית בלבד? האם לא ברור שהקו שנקבע ונמתח בשלב זה אינו אלא קו פוליטי מהמעלה הראשונה, ששום דיון פוליטי רציני עוד לא התקיים בו? האם עלה התאנה שסיפקו שופטי בית המשפט העליון בישראל, שהכירו בצורך הביטחוני לבניית החומה/גדר, אך בו-זמנית הביעו מעין תרעומת על התוואי שבו היא נמתחה לאורך כמה עשרות קילומטרים – אינו אמור להביא ליקיצה מתרדמת הדובים שבה מצוייה ישראל בכל האמור לקביעת גבולה המזרחי?

התשובות לשאלות לאקוניות אלו אינה כה פשוטה, בהתחשב בסכומים האדירים המוצאים על הפרוייקט. מתיחת קו תוואי חדש כל זמן קצר תחייב הוצאת כספים נוספים באופן שעלול לייקר חומה/גדר זו אף מחומת ברלין עליה השלום. גם הכלל הקובע כי במזרח התיכון פיתרון זמני עלול להתגלות כפיתרון קבע משחק תפקיד לא קטן במערכת שיקולים זו, שיכולה לבסס עצמה בקו החדש באופן שממנו לא יהיה ניתן לסגת בעתיד למען כל אפשרות של פשרת מו''מ. התחושה הכללית העולה בחו''ל למראה גדר/חומה זו, היא שישראל בונה אותה באופן חד צדדי ואף ללא כל דיון פנימי פרלמנטרי של התוואי הרצוי למכשול זה.

כך או כך, קו ההסברה הנוכחי שבו נקטה ישראל אינו עושה עימה חסד גדול, ועל כך יעידו המאמרים הרבים בעיתוני סוף השבוע באירופה, אשר מסבירים היטב מהו הפגם הבלתי ניתן לכיסוי ולטשטוש בגדר זו; אפשר אולי לומר בפרפרזה מסויימת כי אירופה מצאה בפעם הראשונה את נקודת התורפה הישראלית, בבחינת עקב אכילס משפטי שאינו ניתן לטמינה בחול. מבט מדוקדק מגלה למרבה הצער כי גם ידידיה המובהקים ביותר של ישראל מתקשים להסביר גדר וחומה זו, אפילו כשהם מנמקים זאת בטרור הרצחני והבלתי-אנושי שפקד ופוקד את ישראל: הצורך הביטחוני נראה כסיבה יחסית רעועה להסברת עמדת ישראל, שכן הדרישה הכוללת מישראל היא להקים קו זה על גבולות הקו הירוק של שנת 1967. האקסיומה לפיה חומת/גדר ההפרדה וקווי 67 (בתיקונים מתבקשים) חייבים לחפוף, היא מאבני התפישה האירופאית, שבאופן די פדאדוקסלי אינה מתנגדת לקיומה של חומה/גדר מסוג זה, לו רק היתה נבנית על הקווים הנכונים.

שינוי קו התוואי והפקעת אדמות פלסטינאיות שונות למען חומה/גדר זו חרצו זה מכבר את גורלה של מפלצת-מוכתרת זו בעיני התקשורת המערבית, ודומה כי דבר לא יוכל לשנות מגמה זו. התחושה שישראל מבקשת לספח דה-פאקטו שטחים רבים על ידי מתיחת חומה/גדר מסוג זה נשמעת במקומות רבים באירופה כציון עובדה מוגמרת ותו לא. כך גם ההרגשה שקריאותיה הנזעמות של ישראל למשמע החלטת האג אינן אלא זעקותיו של הקוזאק הנגזל – כך לפחות בקונצנזוס אירופאי רחב שצריך לעניין ואולי אף להדאיג את המעטים בישראל שמעוניינים לשמור על מערכת יחסים סבירה עם יבשת זו. על ציבור הרוב בישראל אין טעם להתעכב בשאלה זו; דומה כי מערכת היחסים עם יבשת זו מעניינת אותו כקליפת השום, במקרה הטוב.

האם היתה ישראל יכולה לנקוט בקו הסברה אחר, מעט כנה יותר בגישתו?

התשובה לכך כנראה חיובית; ישראל היתה יכולה לנקוט בקו הסברה טכני מעיקרו, במקום להיצמד לקו הסברה אומלל מסוג זה, אשר בו היא נמצאת במגננה תמידית ובנימוקים פולמיים די בינוניים; ככל הנראה היתה צריכה להדגיש את הנקודה שהיא מתנהגת בדיוק כפי שמדינות אחרות היו מתנהגות בסיטואציות דומות, שפירושו הוא שלא היו מכירות בסמכותו של בית הדין הבינלאומי בהאג להתערב בענייניהן הפנימיים.
קו הסברה מסוג זה היה מבהיר שישראל שוללת את מה שמדינות מערב אירופה, חבר העמים הבריטי, ארה''ב, רוסיה, סין ומדינות נוספות היו גם הן שוללות, ולא היו מוכנות שבית דין זה יכתיב להן פסק דין משפטי על עניין שהוא פוליטי מבחינתן. במילים אחרות: יש לשער שקו נימוק טכני-פורמאלי לגבי סמכותו של בית הדין בהאג היה אולי יעיל יותר בקרב אלו שמבינים בדיוק במה הדברים אמורים, ואולי אף כלפי אלו שפתוחים לשמיעת הסברים מסוג זה. זהו אולי קו הסברה אפור ויבש שאינו בנוי לקהל הרחב, ובוודאי לא היה מפייס את מערכות העיתונים, הטלוויזיה והרדיו ברחבי יבשת זו, אך הוא עדיף בהרבה על הסברים ונימוקים שאיש אינו מוכן לקבלם.

נקודה נוספת שישראל היתה יכולה להעלות בפורום הבינלאומי, היתה אולי פילוסופית ומוראלית יותר: ישראל היתה מודיעה על פרישתה לאלתר ממספר אמנות בינלאומיות עליהן היא חתומה, אולי מכיוון שהחוק הבינלאומי הולך ומתגלה בסיטואציות מסויימות כבלתי רלוונטי למלחמה בטרור בינלאומי, ואף בטרור פנימי. ככל שהדבר נשמע מוזר הרי שדווקא נקודה אחרונה זו מועלית ביתר שאת על ידי שרי פנים שונים באירופה, אשר מטבע התפקיד בו הם נושאים ערים למתח הקיים בין זכויות אזרח בסיסיות לבין מלחמה יעילה יותר בטרור. גם בזירה הבינלאומית המצב אינו בדיוק ברור, ודי לקרוא את נימוקיהם של שופטי האג ובג''ץ כדי להבין את האבסורד שבו לעיתים שבוייה מערכת הנימוקים המוסריים בארצות המערב, בכל האמור להתמודדותה הערכית עם אלו שאינם מכירים בה ובערכיה.

מאחר שבישראל ניצח האינסטינקט הראשוני את ההגיון הקר, הרי שזו העדיפה במישור הרשמי והבלתי-רשמי את קו ההסברה הישן והטוב, כשהוא מפוצל לכמה צירים מרכזיים:

1. הטענה כי חומה/גדר זו נבנתה בגלל הטרור הפלסטינאי (ועל כן הפלסטינאים אשמים בבנייתה)
2. חומה/גדר זו הינה זמנית, ותשונה בהתאם לקווי המו''מ העתידיים (אי שם בעתיד)
3. אלו המתנגדים לחומה/גדר הינם אנטי ישראלים במהותם, ככתוב בספר דברי הימים לשנאת ישראל (מזה 2000 שנה)
4. ישראל בין כה וכה לא מכירה בפסק הדין של שופטי האג (אך אם היה זה פסק לטובתה ניתן לשער שהיתה מכירה בו)
5. בג''ץ אישר את הלגיטימיות של הקמת חומה לצורכי ביטחון (גם אם פסל כ-‏30 קילומטרים מתוואי החומה/גדר הנוכחי)

ההרגשה המתקבלת למשמע נימוקים אלו היא שבכל מקרה ישראל מבקשת להימנע מדיון חוזר בשאלת השטחים, ובבעיות השונות הנלוות לכך לשיטת פרשנות משפטני מערב אירופה ומוסדות האו''ם. הרעיון שהפריץ האמריקאי כבר יוציא את הערמונים מהאש בסיבוב ההתגוששות במועצת הביטחון, כמו גם העלאתה מחדש של מה שנראה ונתפש כמנטרת ''העולם כולו נגדנו'' – אינם נעלמים מעיתונאים רבים שמסקרים אירוע זה, אשר בו ישראל יוצאת כשידה על התחתונה בכל האמור להסברת העניין שאינו ניתן להסברה, שפירושו הוא התוואי, התוואי ועוד פעם התוואי של חומה/גדר זו.
דומה כי דווקא בנקודה זו היו שופטי האג ובג''ץ מעט תמימי דעים לגבי תוואי החומה; בעוד שבית הדין בהאג כלל לא התעסק בקטעי החומה/גדר שנבנו על הקו הירוק, הרי שגם שופטיה העליונים של ישראל הביעו בסופו של דבר חוסר שביעות רצון עקיף מתוואי הגדר או לפחות מחלקים ממנה, כשהם מבקשים לתקן תוואי מסויים לטובת האוכלוסייה הפלסטינאית ולטובת הצרכים ההומניטריים האלמנטרים שלה. האם יתכן שדעותיהם של שופטי האג ושופטי בג''ץ אינן כה מרוחקות האחת מרעותה בשאלה זו?

האם היה הדיון בהאג כלל מתקיים לו היתה החומה/גדר נבנית על תוואי 67 בלוויית תיקונים מתבקשים?

קשה לומר, אך הדיעה הרווחת שכל דיון תיאורטי מסוג זה היה נראה אחרת לגמרי, כיוון שישראל לא היתה מצוייה במצב של כיבוש צבאי וכל הנגזר ממנו. העולם היה מקבל לימס ישראלי מסוג זה, אולי כפי שהעולם המערבי מקבל את הפיקוח ההדוק בגבולותיו השונים, מסיבות ומטעמים שונים. מובן שגם על קווי 67 היו אי אלו אנשים שהיו מקטרים על קיומה של הפרדה זו, אולם ברור שדעתם היתה נמוגה ובטלה בששים לעומת הברכה שמביא מכשול חוסם טרוריזם זה.

זהו כאמור הצד התיאורטי; דיון פראקטי ועכשווי בנושא החומה/גדר, לעומת זאת, מעלה בעצם שאלה מעניינת לנפש הציבור בישראל: האם דעת הקהל האירופאית בכלל חשובה למקבלי ההחלטות במדינת ישראל? האם דעתם של משפטנים מהשוק המשותף וממקומות נוספים בעולם משחקת איזשהו תפקיד בדעת הקהל הישראלית? ואולי פשוט לא איכפת בכלל ממה שחושבים וגורסים פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל שונים ביבשת זו?

התשובה הדי ברורה מסידרת שאלות אלו כאילו חותמת פרק נוסף ביחסים עכורים בין אירופה לישראל: ישראל תמשיך ותשים את מבטחה בתיאום עמדות עם מקבלי ההחלטות בוושינגטון, שפירושו ששאלת הרלוונטיות האירופאית תלך ותצטמצם באופן הדרגתי. תלותה של ישראל באירופה בכל האמור לעסקים מסוגים שונים נראית בשלב זה כבלתי רלוונטית ואף תמשיך להיות כזו; הסחר עם אירופה אמנם חשוב, אולם הסחר עם מדינות אחרות שאינן באירופה חשוב לא פחות – כך שהכירסום המתמשך ביחסי אירופה-ישראל נראה כבלתי נמנע, ומצוי למעשה בעיצומו.

קשת הדעות האירופאית הרחבה ששללה ועדיין שוללת את תוואי החומה הראתה פעם נוספת עד כמה ישראל עם שטחיה הכבושים לא תוכל להתנחל בלבבות האירופאים, אולי גם בגלל מערכת היחסים הסבוכה המתקיימת בין שתי ישויות אלו מאז קום מדינת היהודים, שלא לדבר על התקופה של לפני.
הפער העמוק בין עמדת הפרשנים המדיניים באירופה לבין ישראל ומערכת המשפט שלה, מגלה אולי את הדברים שכולם מבקשים להדחיק ולשכוח בשני הצדדים: שאלת השטחים, שאלת יחסי יהודים ונוצרים באירופה בעבר ובהווה, שאלת הגדרת הבעייה עם מיעוטים שוטמי יהודים באירופה, שאלת האנטי ישראליות שמתגלה במקרים לא מעטים כאנטישמיות לשמה, שאלת המלחמה כסוג של פיתרון מדיני ועוד. בפעם הראשונה ניצבת ישראל מחוץ לכל קונצנזוס אירופאי במשחק זה, וזאת לאחר ש-‏14 שופטים חרצו את גורלה בפסק דין אחד, כשהם שמים את האצבע על הדופק שממנו מנסים הפוליטיקאים להתחמק.

הווטו האמריקאי הצפוי לא יקהה פער זה, אשר הולך ונבנה במסלולים שכאילו נתוו מראש עבורו; אין מנוס מן המסקנה כי יחסי ישראל עם הודו, סין וארה''ב יהיו לטווח רחוק חשובים הרבה יותר מיחסי ישראל-אירופה, שקיבלה למעשה אור ירוק נוסף להתנערות רבתי מהמדיניות הישראלית של 37 השנים האחרונות. ימים יגידו כיצד יפול דבר בסיפור בלתי גמור זה.