פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
יצחק קצנלסון – מקונן השואה
עגל הזהב / דוד סיון (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 7:13)


יצחק קצנלסון – מקונן השואה

ד''ר דוד סיון



יצחק קצנלסון, שנולד בשנת 1885 בקארליץ שברוסיה הלבנה, הוא נצר למשפחת רבנים וגדולים בתורה. אביו התפרסם כעילוי, משכיל וסופר עברי וגם הוסמך לרבנות ואמו היתה אישה חכמה ובת למשפחת רבנים. כבר בגיל צעיר בלט יצחק קצנלסון בכשרונותיו הדרמתיים, הספרותיים והפדגוגיים. קצנלסון עסק בחינוך והוראה והקים מוסדות חינוך בעלי שם, אבל בראש ובראשונה הוא היה סופר, משורר. יצירותיו נכתבו בעברית ובאידיש לפי העניין.

במהלך חייו חלם לעלות לארץ וקשר קשרים אמיצים עם תנועת ארץ ישראל העובדת. תנועת העבודה. הוא ביקר בארץ לראשונה בשנת 1925 (כאשר היה בן 40) ופעם שניה בשנת 1934. את ביקוריו ניצל לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ ולביקור בקיבוצים שונים. בין השאר הקדיש זמן לבקר את מכריו דוד שמעונוביץ ואת קרובי משפחתו בתנועה הקיבוצית – בן דודו1, עמ' ב יצחק טבנקין וברל כצנלסון.4, עמ' 434 בשתי הפעמים חזר לחו''ל גדוש רשמים וכמה שירים עבריים חדשים.2, עמ' 3, 4 בין השירים הללו ישנם גם 'חמש שנים על מיכאל', 'מה יפים הלילות בכנען' ועוד (קצנלסון וארץ־ישראל).

יצחק קצנלסון
יצחק קצנלסון
כאשר עם פרוץ המלחמה הופקע מידיו בית הספר שהקים וניהל בלודז' ברח עם משפחתו לוארשה. בגטו וארשה הוא סובל מבדידות ואולי גם דכאון. אבל המפגש עם אנשי ''החלוץ'', כמו יצחק צוקרמן, ממפקדי גטו וארשה, וצביה לובטקין, ''... הציל אותו, כאדם, כמשורר מציפרני היאוש והשיב אותו לחיים''.2, עמ' 4 קצנלסון חוזר לעסוק בחינוך וביצירה.

הוא מאבד את אישתו ושני בניו הקטנים שהובלו אל מותם על ידי הנאצים. במועד סמוך מתארגנת המחתרת החלוצית למלחמה מזויינת במרצחים. הוקם אי''ל (אירגון יהודי לוחם) של 'החלוץ' ותנועות הנוער 'השומר הצעיר', 'דרור' ו'עקיבא'. בהמשך הצטרפו אירגונים אחרים חוץ מבית''ר והגופים הקרובים לה שהקימו את ה'אגוד צבאי יהודי' - אצ''י (מרד גטו וארשה). הבן הבכור, צבי קצנלסון, מצטרף לשורות אי''ל והאב שנחשב לזקן מידי כדי להשתתף בהכנות למרד מעודד את העושים במלאכה.

באפריל 1943 פרץ המרד הגדול בגטו וקצנלסון שמע את קול הקרבות וגם ראה את האש שאחזה בגטו מסביב. בשוך האש מוקירי המשורר משיגים עבורו תעודה של אזרח חוץ שאמורה היתה לאפשר את יציאתו מהתופת. אלא שהוא מגיע, כמו אלפי יהודים אחרים, למחנה המעצר ויטל במזרח צרפת. עד אפריל 1944, כאשר הועבר לאושוויץ, המשיך קצנלסון ליצור ולכתוב.



במהלך שהותו במחנה ויטל בצרפת (דצמבר 1943-ינואר 1944), כתב קצנלסון את הפואמה „השיר על העם היהודי שנהרג”. מעיון בין בתי הפואמה ניתן לראות היטב למי מבין בני העם היהודי נתונה אהדתו ואת מי הוא מאשים באסון ההשמדה.

הָעָם כֻּלּוֹ, הַיְּהוּדִי, הוּא־הוּא הַנֶּאֱחָז בְּ„כַאן”, אֲשֶׁר יָשַׁב פֹּה וּבָטַח,
שְׁלוּמֵי־הַבּוּנְד, „הָאֲגוּדָה” - יִרְאֵי־שָׁמַיִם כְּבַיָכוֹל, צִיּוֹנִים דוֹבְרֵי־רָמות -
רוֹכְלִים תְּלוּשִׁים - כֻּלָּם פִּתְאֹם הֵקִיצוּ - פָּקַע הַפֶּצַע וְנִפְתַּח!
לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, לְהִמָּלֵט... מַלְּטוּ־הוֹשִׁיעוּ! אַךְ אֵחֲרוּ, כְּבָר אֵחֲרוּ מאד
ג. מְאֻחָר, 2, עמ' 35

הָיָה זֶה הִיטְלֶר, הִימְלֶר, אַלְפְרֶד רוֹזֶנְבֶּרְג, הַגֶרְמַנִים כֻּלָּם, זֶה בְּלִיל־שִׁמְצָה,
הָעָם כֻּלּוֹ לִפְנֵי עֵינֵינוּ שָׁם נִצַּב, הרע, חֲסַר־הַלֵּב שֶׁבָּעַמִים,
הוֹי, לוּ יָרִיתִי בּוֹ, לוּ הֲרַגְתִּיו בְּרֶגַע זֶה, לוּ בְּיָדִי אָז מַשֶׁהוּ נִמְצָא,
וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי, נַפְשֵׁךְ וְגַם נַפְשִׁי, וְנֶפֶשׁ יְלָדֵינוּ הַתַּמִּים...
י. בְּרֵאשִׁית הַסּוֹף, 2, עמ' 45

וּמִקֵּץ שָׁבוּע - שׁוּב לַגֵּיטוֹ אֶתְגַּנֵּב... הֵן צוּקֶרְמַן לִי שָׁם!
שָׁם צוּקֶרְמַן יִצְחָק לִי, וְצִבְיָה שָׁם - הַטּוֹב וְהַיָפֶה עַל פְּנֵי הֶאֲדָמָה!
חֲלוּצִים! אָכֵן! וּמִי אָמַר: אָבַד הַכֹּל בָּאָרֶץ לָנוּ? חֲלוּצִים יֶשְׁנָם!
עוֹד תֹּכֶן אֶחֶזֶה, עוֹד אֲחִיזָה... לֹא, לֹא בּוֹכֶה אֲנִי, עֵינִי רַק מַשֶּׁהוּ דוֹמְעָה.
יג. ''עִם חֲלוּצִים'', 2, עמ' 56

וְקוֹמוּנִיסְטִים, נִלְהֲבֵי־מֹחוֹת, לֹא עוֹד יִתְפַּלְמְסוּ־יָרִיבוּ עִם בּוּנְדָאי־הַהֲמוֹנִים,
וְאֵלֶּה יַחַד עִם בְּנֵי־חורַי, נֶאֱמָנַי וּטְהוֹרַי, אֲשֶׁר נָשְׁאוּ בְּכָל הָעֹל עַד תֹּם -
החלוצים בְּיִשְׂרָאֵל! נַפְשָם הֶעֱנִיקוּ לָעוֹלָם וְלֹא זָנְחוּ הַפֶּצַע מִבִּפְנִים,
כִּי הִתְבּוֹנַנְתִּי לַמְּרִיבוֹת הָהֵן, דָּאַב לִבִּי... אַךְ מִי יִתֵּן וְרַבְתֶּם עוֹד, לוּ בַּחַיִים עוֹד הֱיִיתֶם כַּיּוֹם!
טו. כִּכְלוֹת הַכֹּל, 2, עמ' 66


הוא מעלה על נס את הימצאותם בגטו של אמנים וסופרים כמו הלל ציטלין, ישראל שטרן, גילברט ועוד. במיוחד בולטת זיקתו לחברתם של אנשי התנועות החלוציות, יצחק צוקרמן וצביה לובטקין,2, עמ' 57 שאחרי המלחמה היו בין מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי. על רקע פעולות ההשמדה הוא מעלה על נס את העובדה שישנם בארץ חלוצים (ציונים) שהיא הבסיס לתקווה להתחדשות העם היהודי.

יחד עם זאת, הוא מבקר קשות את התנהלות הגופים הלא (אנטי) ציוניים כמו הבונד (סוציאל דמוקרטים) והאגודה החרדית. למרות הכאב שהסבו לו המריבות הפוליטיות בין הגופים הפוליטיים הוא בהחלט היה מעדיף לראות אותם חיים, אפילו רבים ומתפלמסים – מריבות ופולמוס עדיפים על מוות ודממה. יותר מהצגת המחלוקת בעם ותוצאותיה בעיניו של המשורר, הפואמה היא כתב אישום חריף נגד העם הגרמני.

במחנה ויטל כתב קצנלסון גם יומן, פנקס ויטל.1, עמ' 138-197 קטעים מהיומן הוצגו בפורום כביסוס כביכול לטענה שהוא מבקר קשות את הציונות ובמיוחד את הציונות הסוציאליסטית (הציונל-סוציאליזם – חלק ב'). אבל כאשר קוראים את היומן כולל הקטעים הללו מתבררת תמונה שונה בתכלית מזו שטענה המחברת של המאמר.

היומן גם הוא מהווה כתב אישום נוקב נגד העם הגרמני ונגד שאר העמים שלא ממש נקפו אצבע למנוע את תהליך ההשמדה. ''אלה פריצי־החיות הגרמנים אינם פריצי־חיות בעיני העמים הרוצים בזה ועומדים מנגד, ...''.שם, עמ' 148 קצנלסון מוצא לנחוץ לגייס את כינויי הגנאי החריפים ביותר שאפשר כדי לתאר את חטאו של העם הגרמני. הוא גם לא חושש יותר מידי לגנות את המעצמות האחרות שלא נקפו אצבע. אלא שמבחינתנו מעניין יותר החשבון שיש ליצחק קצנלסון עם בני עמו היהודים. הראשונים שעולים בחכת הביקורת הנוקבת שלו הם אותם יהודים שהתכחשו ללאומיותם – המתבוללים והמשכילים מן הזן הגרוע. ''לא ריבּיתם, לא טיפּחתם את הגחלת הלוחשת תמיד בלב המוני־ישראל,... את הנקודה היהודית... חפצתם לגנוז את האוצר הבלום הזה...'' הוא מאשים אותם בכך שגררו אחריהם את המוני ישראל. הוא מוסיף:
לולא הנחתם את אבני־הנגף, המכשולים על דרך חיי המונים מישראל, לולא שפכתם מי־שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לו היינו שם, בארץ אבות במליונינו, לא רק שלא היה מחננו הרב, במקום שרשה וחיותה לפליטה, אלא גם בארצות הגלות לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנוּ, העם הפחדן לא היה נוגע ביהודים אזרחי ממשלת פועלים בארצם. לא האנגלים ולא עמים קטנים ורעים מהם, הפריעו בעדנו,... לא הסנחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם,... אתם, הבוגדים בעם,... אתם, הרוח הרעה הממרה,... התנחמתם שבבוא הרגע תנָצלו, תמָלטו, תוכלו להמלט על נפשכם,... את העם אי־אפשר „להוציא” מן המהפכה בו ברגע שהחֵמה, חמת החיה, כבר ניתכת...
שם, עמ' 149
זהו, כמובן, כתב אישום חריף ביותר כלפי חלק ניכר מן המנהיגות היהודית באותם ימים. כאן הוא כבר מתאר גם את האלטרנטיבה העדיפה בעיניו – להיות בהמונינו אזרחי ממשלת פועלים בארץ־ישראל בעוד מועד. קצנלסון מדגיש שלא מדובר במלכות ישראל גרידא, כי אם בממשלת עבודה ויגיעת כפים שתפעל לחיי יושר, שוויון וצדק סוציאלי כלפי פנים. הוא מציין מי הם הנאמנים, היפים ואצילי הרוח נושאי העול האמיתי – חלוצים קדושים סוציאליסטים יהודים אמיתיים ילדי רוחו של ישעיהו הנביא.שם, עמ' 170

בהמשך הוא מציין שבמקום לשנוא את הנבזה שהעטה עלינו את אות הקלון (הטלאי הצהוב), הביעו ההמונים את שנאתם למגן־הדוד דוקא. בזה הוא אומר אשמים אנחנו והוא מפרט ומדרג. ראשון האשמים היא מפלגת הבוּנד והשני היא „האגודה” החוטאת ''שהתנכּרה לרוח ישראל, ושחרדתה המזוּייפת לדת רק מסוה היה על פניהַ, ...''.שם, עמ' 155-156 אבל בעיני קצנלסון אשמים גם כל השאר שלא נלחמו, אפילו בכוח הזרוע, נגד אותם מתנכרים מבפנים.


הסופר-משורר יצחק קצנלסון קרוב משפחתם של ברל כצנלסון ויצחק טבנקין ממנהיגי הדורות הראשונים של תנועת העבודה הציונית מציג כתב אישום נגד חטאי תקופת השואה. ראשון החוטאים, ועל כך ודאי אין מחלוקת הם העם הגרמני והעמים האחרים שבלשון המעטה לא עשו מספיק למנוע את אסון ההשמדה. אבל הוא לא חוסך שבטו ממנהיגות העם שחלקה שיתפה פעולה עם הגרמנים „השוטרים־היהודים”, הבוּנד ו„האגודה”.

הציונות הסוציאליסטית מבית מדרשם של ברל כצנלסון ויצחק טבנקין ממייסדי תנועת העבודה בארץ, קרובי המשפחה של הסופר-משורר זוכה לשבחים. היא גם הבסיס לאופטימיות שהוא מציג לעתידו של העם היהודי.



מקורות:
  1. יצחק קצנלסון, כתבים אחרונים תש''ג-תש''ד, ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, התש''ז, 1947.
  2. יצחק קצנלסון, השיר על העם היהודי שנהרג, בית לוחמי הגיטאות ע''ש יצחק קצנלסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ''ד, 1964.
  3. יצחק קצנלסון, השיר על הרבי מֵרַדְזִין, בית לוחמי הגיטאות ע''ש יצחק קצנלסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל''ב, 1971.
  4. אניטה שפירא, בֶּרל ביוגראפיה, חלק ב, המכון לחקר הציונות, בית הספר למדעי היהדות, אוניברסיטת תל-אביב, הוצאת עם עובד, 1980.






חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


אני שמחה שאני תורמת כאן להרחבת הידע הכללי.
חנה אייזנמן (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 8:54) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

עצה - לקרוא באופן עצמאי ספרים ולא להתרשם רק מן הניתוח הנעשה על ידי מי שקראו ומביעים את דעתם.
ועוד - נכון שכצנלסון הטיל אשמה על השמאל בכללו, ולאו דווקא על הציונל סוציאליזם. כשכצנלסון מדבר על הסוקולוב'ים, הוא מדבר על הציונל סוציאליסטים, שהציונות שלהם הסתכמה באיסוף תרומות לקידום הציונל סוציאליזם. גם פרופסור קלואוזנר מציין, שהמימסד הציוני רואה את עיקר תפקידו באיסוף כספים (כידוע, אלו חולקו רק לאנשי שלומנו, למרות, שבדרך כלל, התורמים היו שלומי אמוני ישראל).
נכון גם שההבדל היחיד ביניהם היה - הבונד ודומיהם עדיין הסתירו את האמת מן ההמונים, ולא הבהירו להם שחובה לברוח, השמאל שהתגדר בציונות הבין שצריך לברוח, אבל את זאת צריכים לעשות רק אנשי ה''מעלה'', שינכסו להם את ארץ ישראל ויבנו את המקלט הסוציאליסטי שלהם. וגם על זה צריך לקרוא.
ואם עוסקים במשפחולוגיה, הרי אלה הדברים שאמר ברל כצנלסון, וזה לא נאמר לאנשי הבונד: ''היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש של הערצה והתמכרות?. . . וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו. . . עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח''.

ובאמת עמדתי להעלות את ענין מרד גיטו וורשה. כדרכו, מנגנון התעמולה העלה על נס את צוקרמן ולובטקין, כאשר קדמו להם, במשך שנים רבות מחתרות בית''ר שסייעו לעלובי החיים היהודים בגיטו וסיכלו מעשי הנאצים.
_new_ הוספת תגובה



קידוש שם שמים איננו מסירת הארץ לנאצים אלא מלחמה בהם
חנה אייזנמן (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 9:02)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כמו בגיטו ורשה - קידוש ה'

תמצית

על שלושה ייהרג ולא יעבור – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, בין בסתר ובין בפרהסיא.

שאר כל מצוות עשה או לא תעשה, אם בסתר, כמו אכילת טריפות, באין כל מזון אחר, יעבור ולא ייהרג. אם בפרהסיה, בעיקר בעת גזירות שמד, ייהרג ולא יעבור, והוא - כשנדרש על ידי כופי השמד, לעבור על כל מצווה שהיא, קבל עם ועדה, ייהרג על קידוש ה' ולא יעבור, כי כוונתו של הגוי לחלל את כבוד ישראל ואלוקיו (רמב''ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה').

אם משפיל הגוי את כבוד ישראל, בעצם הריגתם, יילחמו על חייהם, גם כאשר אבד כל סיכוי, ויקדשו שם שמים במלחמתם לחיים ולא למוות.

הכללת ''קידוש החיים'' בתחומו של קידוש השם מפורסמת בשמו של הרב יצחק ניסנבוים, הי''ד, מנהיג ה''מזרחי'' בורשה:

''זוהי שעה של קידוש החיים, ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו איבינו את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם; עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו''

(מובא אצל נתן עק, ''המאבק התרבותי בגיטו וארשה'', בתוך ''התועים בדרכי המוות'', עמ'37).

בצורה דומה מתבטא ''קידוש החיים'' אף בדבריו של הרב מנחם זמבה, הי''ד, גדול רבני וארשה וממנהיגי אגודת-ישראל של אותה תקופה:

''לא כדרכי קידוש השם לפנים – דרכי קידוש השם כיום... בשעה שניתנה ליהודי האפשרות לחיות כלא יהודי, די היה לקדש את השם בזה בלבד, שהוא יהודי. כך פוסק הרמב''ם. אך היום, כשאין תועלת בהמרת הדת, אזי הריגתו של יהודי אין בה משום קידוש השם, אלא בשאיפתו לחיים''

(מובא אצל הרבה אבינר [הערה 19] עמ' 64, 10099).

בשנת תש''ב, כאשר התקרבה שעת המרד בגטו ורשה, הוסיף הרב זמבה, שהיה ממנהיגיו של אותו מרד, הרחבה נוספת למצות קידוש השם. לדעתו, לא רק השאיפה לחיים היא דרך של קידוש השם, אלא כל צורה של התנגדות לנאצים הארורים מהווה קיום של מצווה זו, וככל שההתנגדות חריפה יותר - כך קידוש השם גדול ונשגב יותר:

''יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל ע''י השתמדות – כמו בספרד או בשעת גזירת תתנ''ו – היתה מיתתנו, כשלעצמה, בחינת קידוש השם. הרמב''ם אומר שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי – הרי זה בלבד קידוש השם, והלכה כמותו. אך כיום הזה, הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזויינת בפועל''

(מובא ב''יומן גיטו ורשה'', מאת הלל זיידמן, עמ' 221).

(יצחק בארט, דף-קשר, ישיבת אור-עציון)
_new_ הוספת תגובה



קידוש שם שמים איננו מסירת הארץ לנאצים אלא מלחמה בהם
חנה אייזנמן (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 9:16)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הרב שרלו: מעשי המתפרעים בחברון - מרחיקים

נושא התגובה כשיורגן סטרופ דיווח למפקד קריגר

שם הכותב: חנה אייזנמן

זמן: 07:22 22/01/2006

על ימי הקרבות האחרונים בגיטו ורשה, הוא דבר על הצבא הנלחם ב''פורעים'', ב''בריונים'' וב''טרוריסטים'' היהודים.

בגיטו ורשה היו שתי מחתרות מרכזיות. ראשונה הוקמה מחתרת בית''ר-ברית חשמונאים, ולקראת ימי הגיטו האחרונים קממ גם המחתרת של תנועות השמאל בראשות אנילביץ.
שתי המחתרות פעלו בנפרד, אצ''י - ארגון צבאי יהודי (בית''ר) נלחמה כארגון יהודי על כבוד העם היהודי.
מחתרת השמאל, גבורים גם הם, נלחמו בפאשיזם הגרמני אויב הפועלים, אויב הסוציאליזם.
בימי הגיטו האחרונים היה שיתוף פעולה מלא בין שתי המחתרות. הן חילקו ביניהן את גזרות הפעולה, נלחמו בגבורה עצומה, כשהם מפילים בחיה הנאצית לא מעט חללים.
במשך תקופה פעילותם הם אף הוציאו להורג מלשינים יהודים רבים, ששיתפו פעולה עם הנאצים.
כל ה''מורדים'' נפלו כגבורים יהודים על קדוש ה'. בין אם התכוונו לכך ובין אם לאו!
ואת דברי שרלו לא קראתי, הם מוכרים וידועים ונפשעים!

כתוב תגובה ל- חנה אייזנמן
_new_ הוספת תגובה



תרבות ויכוח לא ראויה
דוד סיון (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 12:19)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

חנה את הצגת טענה:
''כצנלסון לא ניקה שום גוי, מרצח העם היהודי, אך קבע את עיקר האשמה בציונים הסוציאליסטים, מנוכרי ישראל, שאילולא תורת השקר שלהם, שבשמה הפקירו את המוני בית ישראל, לא היו רשעי הגויים מעיזים לבצע את זממם במליוני יהודים, קדושים וטהורים, גברים, נשים, טף, עוללים ויונקים על אבן אחת''.

1. עד כה לא ביססת כלל (מעבר לכך שהראית שזו דעתך...) ולכן בשלב זה היא נותרה ממופרכת.
2. הוא במפורש טוען שלו היינו שם במיליונינו, ''העם הפחדן [הגרמנים] לא היה נוגע ביהודים אזרחי ממשלת פועלים בארצם'' (כתבים אחרונים, עמ' 149).''
3. כעת את קצת מתגמשת. אלא שכעת זה כבר לא מספיק. כבר ידוע (לי לפחות) שקצנלסון לא קבע את עיקר האשמה בציונות הסוציאליסטית.
4. גם לטענה שלך על הסוקולובים אין לה כל בסיס בדברים שכתב קצנלסון.

הטענה שלך לגבי יצחק קצנלסון מופרכת מיסודה.
אם כבר אפשר לטעון משהו על יחסו לציונות ולציונות הסוציאליסטית, זה שהמעשה הציוני שכבר הספיקו לעשות היה בסיס לאופטימיות (הלאומית) של האיש. זו היתה סיבה לאופטימיות של קצנלסון נתן שעם ישראל יקום ויתאושש מהמכה, מאסון ההשמדה.

לטעון אחרת כפי שאת ממשיכה לעשות, ביודעין, ביחס לדברים שכתב מישהו זה מעשה לא ראוי ולא מכובד.
זה במיוחד מעשה מאד, מאד לא ראוי ולא מכובד להשתמש כך בדברים שכתב יצחק קצנלסון ז''ל שנרצח על ידי הנאצים.
_new_ הוספת תגובה



אני שמחה שאני תורמת כאן להרחבת הידע הכללי.
סתם אחד (יום שני, 04/05/2009 שעה 23:37)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



אין שום דרך להכחשת העובדה
חנה אייזנמן (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 9:41) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שאת אבני הנגף (פיזיות, לא רק אידיאולוגיות) על דרכם של היהודים לארץ ישראל, שמו מי שהיה להם הכח להניח אותם - המימסד הציוני בראשות ויצמן ובן-גוריון. את ה''אידאולוגיה'' שעמד מאחורי המדיניות הזו, כבר ציטטתי.
_new_ הוספת תגובה



שששששש טויות
עמיש (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 9:45)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

השנאה שלך לעמך וארצך מעבירה אותך על דעתך
_new_ הוספת תגובה



שששששש טויות
חנה אייזנמן (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 11:11)
בתשובה לעמיש
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אני שונאת אותך ואת שכמותך מתהומות הנפש, וגם על זה לא נסלח לכם!
אתם, הזרים, מגרשים אותי ואת עמי מארצנו, אשר על כן, אני מתאמצת להנחיל לילדי ולנכדי את השנאה לרוע המוחלט ולעיוות המוחלט, שאתה ושכמותך מייצגים.
אילו העיזו היהודים, כבר לפני שנים, להודות בפני עצמם, שמנוכרי ישראל מייצגים בעולם את הרע המחטלט, לא היינו שוקעים אל יוון המצולה בו אנו טבועים היום.
שה' ישלם לכם כפעלכם וכמעשה ידיכם! אמן!
_new_ הוספת תגובה



שששששש טויות
חנה אייזנמן (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 11:31)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

פתאם מגלים שיש כמה בין ה''כתומים'' שממש לא מתלהבים מהגשת הלחי השניה, ויודעים להשיב שנאה תחת שנאה. וממש חוטפים זעזוע.
כתב לי פעם גולש באתר מעריב - כמובן, על השנאה שלי, לא שלו - ותמיד שחקתם אותה אוהבים אותנו - הבהרתי לו, שאני מעולם לא שיחתי, שמעולם לא חטאתי בחטא שלא יכופה של אהבת חינם לשונאי חינם. אין שום סיבה בעולם לאהוב את מי שמפעל חייו ותכלית קיומו הוא להתעלל בך. זה אפילו פשע נגד האנושות - משנאיך ה' אשנא!
ושמחנה עמיש לא ישכח להשתתף במצעד הוורודים להכעיס בירושלים. יערב לכם ויבושם לכם. זה מתאים לכם כל כך.
_new_ הוספת תגובה



שששששש טויות
א. פרקש (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 12:53)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

זה בסדר, שניכם בדיוק אותו דבר - בשינאה עזה ובהאשמת האחר. רק שאחת היא ממש לבנה והשני הוא בכלל כחול.
היילכו כחול ולבן יחדיו לתכלת?
_new_ הוספת תגובה



שששששש טויות
Israeli101 (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 7:21)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מה שמשאיר אותי 'פעור פה' ומשתומם, היא יכולתו של
סיון לאנוס מקורות לדפוסי מחשבתו! בדיוק כפי שחיילים
שהיתברברו בשטח לעיתים 'אונסים מַפה על השטח' ולו רק
להתאימה לצורכם!
יתרה מכך? היכולת לקרוא א' ולהכתיב ב'! מדהימה בפני
עצמה, זו יכולת מתאימה לפוליטקאי, לא לכלכלן!

לקחתי מזמני לקרוא את שסיון 'תרגם'(כצנלסון לדוגמא)
והיגעתי למסקנה: או שישנם כפילים לא דומים, או שאחד
מאתנו זקוק לפירוש רש''י? מכיוון שלא יתכן לקרוא את
אותו המקור, ולהגיע למסקנות כה קוטביות!
_new_ הוספת תגובה



שנאה לבדה לא תספיק
אאא (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 18:46)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

נצטרך לטאטא את האשפה הסמולנית הצלבנית בחזרה לאירופה וזה ילך רק בכוח.
_new_ הוספת תגובה



ננננננו בבבבבבבבאמת
א. פרקש (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 12:40)
בתשובה לעמיש
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

למה אתה מאשים אחרים במה שאחרים מאשימים אותך?
_new_ הוספת תגובה



עמך ??
אאא (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 18:45)
בתשובה לעמיש
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הסמולנים הצלבנים הלבנים אינם חלק מהעם שלנו.
אתם לא נראים כמו יהודים,לא חיים כמו יהודים ולא מחוייבים לשום אינטרס יהודי.
רובכם גם תוצר למשפחות שהתבוללו מאות שנים ופשוט דאגו לרשום עצמם כיהודים כדי לשים את הידיים על הכסף שהגיע מגרמניה.
בקיצור,הסמולנים הצלבנים הלבנים יהודים בדיוק כמו עראפאת.
מי יודע,אולי זה מסביר את שיתוף הפעולה ה''פורה'' בינכם לבינו....
_new_ הוספת תגובה



הסמולנים הצלבנים נשלחו לישראל
אאא (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 18:43)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ע''י הנאצים כדי לוודא את המשך הפתרון הסופי כאשר התחוור להנהגה הגרמנית כי המלחמה אבודה.
צריך להודות,הסמול הצלבני הלבן שפלש למזרח התיכון עושה עבודה לא רעה בקשר למשימה שהוטלה עליו.
_new_ הוספת תגובה



קטע קצר מויקיפדיה, ואידך זילו גמרו בספרים, כמו
חנה אייזנמן (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 11:40) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

''מערכות הארגון הצבאי הלאומי'' של דוד ניב, סדרה בת ששה כרכים. מאלף ביותר, מתועד לפרטי פרטים -

ארגון צבאי יהודי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חפש
הארגון הצבאי היהודי, בקצרה אצ''י, הוא שמו העברי של הארגון Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW (ז'.ז.וו, בפולנית) - ארגון מחתרת יהודי חמוש ומצויד שהוקם במהלך מלחמת העולם השנייה ואוייש ברובו על ידי אנשי בית''ר, ברית החייל והתנועה הרוויזיוניסטית בגטו ורשה. לצד אי''ל, נטל האצ''י חלק משמעותי במרד גטו ורשה.

תוכן עניינים [הסתר]
1 רקע
2 הקמת האצ''י
3 תחילת הפעילות
4 כריית המנהרות
5 הקשריות באצ''י
6 לקראת המרד
7 המרד
8 תיעוד וזיכרון
9 לקריאה נוספת
10 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע
ב-‏1 בספטמבר 1939 פלשו גייסותיה של גרמניה הנאצית לפולין דרך גבולה המערבי. צבאה החזק והמחומש היטב של גרמניה מוטט את קווי ההגנה הפולנית על ציודם המיושן. את העיר ורשה, בירת פולין, החלו הגרמנים להפציץ מן האויר. החל מ-‏7 בספטמבר כיתרו הכוחות הגרמניים את העיר. לאחר כשלושה שבועות נכנעה ורשה, והצבא הגרמני נכנס אל העיר במצעד ניצחון.

כחודש לאחר כיבוש העיר הוציא הגסטפו הוראה להקים גטו יהודי בעיר. הגטו עצמו הוקם רק לאחר כשנה, בסביבות חודש אוקטובר 1940. היהודים, שמספרם בתחילת אותה שנה עמד על 380,000 (והיוו 40% מאוכלוסייתה), רוכזו בשטח של 8% משטח העיר. בהמשך נאסר על היהודים לצאת את תחומיו של הגטו. במקום החלו לפשוט רעב ומחלות עקב צפיפות גדולה, עוני, ותנאי מחייה גרועים.

ראו גם:

היסטוריה של פולין: מלחמת העולם השנייה
גטו ורשה

[עריכה] הקמת האצ''י
ההתארגנות להקמת האצ''י החלה כפי הנראה בסביבות חודש נובמבר 1939 והיא נעה בשני מוקדים:

דוד מרדכי אפלבאום ושלושה יהודים נוספים, כולם קצינים לשעבר בצבא הפולני, נפגשו עם הנריק איוונסקי, מפקד המחתרת הפולנית ה-KB, ק.ב, (Państwowy Korpus Bezpieczeństwa), (בפולנית: חיל הביטחון הלאומי, מעין פלוגת מחץ בארמיה קריובה), וביקשו שיעזור בריכוז נשק להתנגדות לגרמנים.
פאוול פרנקל החל לאסוף סביבו צעירים בית''רים, כדי להוות כוח התנגדות לשלטון הנאצי. פרנקל דרש מהם מחויבות מלאה, ניתוק קשרים עם משפחה וחברים ומעבר לחיי צבאיות. בתקופה הראשונה ההיענות לקריאתו הייתה נמוכה.
לקראת תחילת 1940 התגבשו שישה תאים ובהם כמה עשרות מגוייסים. נציגיהם הציגו את ההתארגנות בפני איוונסקי וקיבלו מספר כלי נשק עימם התחילו להתאמן. אז הוחלט רשמית על שם הארגון. עיקר הגיוסים היה מאנשי הארגונים הרוויזיוניסטיים: אנשי ברית החייל, פעילי תנועת הצה''ר וצעירים משורות בית''ר, אשר עוד קודם למלחמה התאמנו בתאים החשאיים של האצ''ל, בעזרת קציני צבא פולניים, לקראת עלייה לארץ ישראל והצטרפות למאבק המחתרתי. עם זאת, לא היה השיוך המפלגתי קריטריון להצטרפות לארגון, ויש עדויות על אנשים שהצטרפו מכל גוני הקשת הפוליטית של יהדות אירופה, מקומוניסטים ועד לחסידים. מעדויות שונות ניתן ללמוד כי הגיוס לתאים היה חשאי וכי נשמר מידור גבוה בין תא אחד לאחר. התקיים קשר עם המחתרת הפולנית ועם גורמים מחוץ לוורשה, גויסו אנשים, ונערכו אימונים בנשק. בפגישות שקיימו חברי הארגון בנושאי ציונות נכחו לייב רודל ופאוול פרנקל שהזדהו בפניהם כאנשי בית''ר ולא כחברי מחתרת.
_new_ הוספת תגובה



אדם גדול האיש הזה
א. פרקש (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 12:31) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

והוא דמות חינוכית שורשית שמתחזקת עם השנים, והוא לא היה מקורב ממש לעניינים פוליטיים.

* מעניין שכצנלסון הביע את רגשותיו בכתביו באופן נחרץ וטוב שאתה מביא ביקורת נאמנה כנגד דבריה של הגברת חנה אייזנמן. אני שמח לראות שכצנלסון תומך, בדיעבר, בהיפכא בלגינה, בטענתי שאילו רבים יותר מבין יהודי אירופה היו עולים לארץ ישראל כי אז השואה לא היתה מתקיימת (מכל מיני הסיבות שאמרתי ונוספות):
''חבל שבגלל אנטי ציונים מימין ומשמאל בכל החצי הראשון של המאה ה-‏20 'נדחתה' הקמת המדינה, בשל העדר תנופת גיוס מינימלית הכרחית של יהודים לרעיון הציוני ויצירת גרעין ראוי למימוש ההקמה של המדינה. הויכוחים הפנימיים, של סאטמר וחרדים מקהילות שונות אל מול סוציאליסטים אנטי לאומיים שראו את הגשמתם האישית והחברתית בהתמזגות אם החברה האירופית, הקשו על הציונות לגייס אנשים שיעלו לארץ ישראל. כמה חבל שתנופה זו באה רק לאחר המכה הגדולה של מלחמת העולם השניה. ואז, גם אם בלית ברירה, עלו חלק מאותם המתנגדים לציונות, דתיים כאנשי שמאל שהצליחו לשרוד, לארץ ישראל. אילו רק ה'ספרטיסטים' האלה היו חכמים יותר, משתלבים בתנועה הציונית, עולים ארצה ומנהלים ויכוח מתוכה על אופיה הראוי, ביחד עם הערכות מתאימה אל מול איומים חיצוניים, הרי שהיום היינו מדינה ענקית עם יותר מ-‏6 מיליוני בני אדם בשנות ה-‏40 (ותחשבי את פוטנציאל הגידול של המספר הזה לאורך 60 שנה). אז לא היינו מתווכחים ביננו אם ''יש לנו זכות לשבת ביו''ש'', אז היינו יושבים וזהו. אולי היה לנו ויכוח על זכותנו לגלעד ולבשן.'' תגובה 85530 .

לכן דבריו של כצנלסון:
''לולא הנחתם את אבני־הנגף, המכשולים על דרך חיי המונים מישראל, לולא שפכתם מי־שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לו היינו שם, בארץ אבות במליונינו, לא רק שלא היה מחננו הרב, במקום שרשה וחיותה לפליטה, אלא גם בארצות הגלות לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנוּ, העם הפחדן לא היה נוגע ביהודים אזרחי ממשלת פועלים בארצם. לא האנגלים ולא עמים קטנים ורעים מהם, הפריעו בעדנו,... לא הסנחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם,... אתם, הבוגדים בעם,... אתם, הרוח הרעה הממרה,... התנחמתם שבבוא הרגע תנָצלו, תמָלטו, תוכלו להמלט על נפשכם,... את העם אי־אפשר „להוציא” מן המהפכה בו ברגע שהחֵמה, חמת החיה, כבר ניתכת... ''
שם, עמ' 149

הם כתב אישום לא רק להנהגה היהודית בגולה, אלא גם הכאה עצמית אישית וחברתית, על חטא שחטאו היהודים ולא נטשו את סיר הבשר לעלות לארץ ישראל. כצנלסון לא מדבר על ''ממשלת עבודה'' או על ''ממשלת פועלים'', אלא על מדינה יהודית המתפרנסת מעבודת כפיה ומתקיימת כאחת המדינות בעולם.

** הופתעתי לשמוע ממך שתנועת בית''ר לא השתתפה בהגנת גטו ורשה, כי לי היה זכור אחרת.
אבל אם אתה טוען כך אני מניח שאתה צודק ושגם בדקת את קביעתך היטב לפני שרשמת אותה.

לפי מה שידוע לי, בגטו ורשה פעלו שתי מחתרות: אי''ל – הארגון היהודי הלוחם - (ZOB) – של קואליציית השמאל, וה''אצ''י'' - (ZZW) - שהוא ארגון צבאי יהודי של בית''ר ושנוהל תחת פיקודם של
אנשי בית''ר פאוול פרנקל, לייב רודאל ומרדכי אפלבאום. כרגיל, קשה ליהודים להתאחד תחת איום משותף בגלל פוליטיקה קטנה..... אבל בסופו של דבר שתי המחתרות כן פעלו יחד.
http://www.knesset.gov.il/shoah/heb/uprising.htm הבעיה היא שרושמי ההיסטוריה וסיפרי הלימוד בישראל היו אנשי שמאל שקיבלו משכורתם מקופת העמלים, והם היו צריכים להיצמד לסיפור ההיסטורי החלקי שהוכתב להם ע''י ההנהגה המפאי''ניקית, שזכור לנו מביה''ס כשגדלנו.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... זוכר את עניין אלטלנה? גם שם התקיים תהליך דומה של השכחה.
*** משפחת כצנלסון היא משפחה גדולה בישראל, מימין ומשמאל. צריך להזכיר גם את העיתונאי קלמן כצנלסון שכתב את הספר ''המהפכה האשכנזית'', בת שבע כצנלסון ח''כית מטעם הציונים הכלליים ובנה יוסף תמיר, לימים שר המשפטים לתקופה קצרה בממשלת בגין. רחל כצנלסון נישאה לזלמן שז''ר, אברהם ניסן (כצלנסון), מראשי הוועד הלאומי, מהחתומים על מגילת העצמאות ומאוחר יותר ציר ישראל בסקנדינביה, יוסף כצנלסון שהיה מראשי ההעפלה הרוויזיוניסטית בפולין.
_new_ הוספת תגובה



שתי טעויות קטנות שלך ואחת שלי
דוד סיון (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 13:07)
בתשובה לא. פרקש
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

1. השם הוא יצחק קצנלסון ולא יצחק כצנלסון.
2. הנושא לא היה המרד הוא מוזכר בגלל הקשר של יצחק קצנלסון לארועים. בכל זאת
לא כתבתי דבר כזה על בית''ר אלא ''חוץ מבית''ר והגופים הקרובים לה שהקימו את
ה'אגוד צבאי יהודי' - אצ''י''.

הטעות שלי היא שלא הזכרתי במאמר את ההודעות כמו התגובה 85530 שלך.
_new_ הוספת תגובה



שתי טעויות קטנות שלך ואחת שלי
א. פרקש (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 13:13)
בתשובה לדוד סיון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

נו, אז בסדר. לא קרה כלום.
_new_ הוספת תגובה



שתי טעויות קטנות שלך ואחת שלי
Israeli101 (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 7:30)
בתשובה לא. פרקש
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

סיון ''יצחק קצנלסון ולא יצחק כצנלסון''.

למרות שהוא צודק, רק סיון ועוד אחד בפורום היו מוצאים לנכון לתקן שכזה!

דרך אגב, השיגוי מקורו בעובדה שהיו כאלא,
וגם כאלא.
_new_ הוספת תגובה



שתי טעויות קטנות שלך ואחת שלי
א. פרקש (שבת, 11/11/2006 שעה 10:22)
בתשובה לIsraeli101
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הייתי מודע להבדלים אבל החלטתי לכתוב ב-''כ'', כי ככה צריכים היו באמת לכתוב גם ה''קצנלסונים''. שהרי מאותה משפחה התפצלו גם כאלה וגם כאלה. אבל ה''ק'' נשתמרה אצל יצחק, ולכן לא היה טעם בכלל להתווכח על זה.
_new_ הוספת תגובה



אינני יודע מאיפה צצו צורות הכתיב השונות
ישראל בר-ניר (שבת, 11/11/2006 שעה 10:27)
בתשובה לא. פרקש
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ה''כצ'' שבכצנלסון, מקורו ב''כוהן צדק''. לא מוכר לי פרוש מסוג כזה ל''קצ''. נראה לי שהכתיב השונה מקורו או בטעות, או שסתם מי שהוא רצה ליצור ייחודיות.
_new_ הוספת תגובה



אינני יודע מאיפה צצו צורות הכתיב השונות
Israeli101 (שבת, 11/11/2006 שעה 23:20)
בתשובה לישראל בר-ניר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אם כך, מאיפה ה''נלסון''? נשמע לועזי לחלוטין!
האם יתכן ש''כץ'' בגלות הוסיף גימורת למען הטמעה!?
_new_ הוספת תגובה



אין לי תשובה ל''נלסון''
ישראל בר-ניר (יום ראשון, 12/11/2006 שעה 3:23)
בתשובה לIsraeli101
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מהמעט שאני יודע על שמות משפחה עבריים כמעט כל הנגזרות והצרופים המכילים ''כץ'' הם משפחות של כוהנים. היום זה כבר לא בהכרח כי המעבר לשמות עבריים במדינת ישראל היה בהרבה מקרים שרירותי לחלוטין ללא כל התייחסות לייחוס המשפחתי.
_new_ הוספת תגובה



אינני יודע מאיפה צצו צורות הכתיב השונות
ע.צופיה (יום ראשון, 12/11/2006 שעה 5:47)
בתשובה לIsraeli101
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הסיומת ''סון''היא ''זון'' בגרמנית או ''סן'' באנגלית והכוונה כמובן לבן. מקור השם הוא בנו של כצ(כהן צדק).
לעיתים השמות הם ''בן-''כאשר התוספת היא שם כגון:דוידזון: בן-דוד. אך כנראה כאשר הכינוי הוא בנו של בעל תפקיד מסוים יש את התוספת ''נל''.
_new_ הוספת תגובה



קצנלסון בעד חיסול האוייב?
א. פרקש (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 13:16) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

''הָיָה זֶה הִיטְלֶר, הִימְלֶר, אַלְפְרֶד רוֹזֶנְבֶּרְג, הַגֶרְמַנִים כֻּלָּם, זֶה בְּלִיל־שִׁמְצָה,
הָעָם כֻּלּוֹ לִפְנֵי עֵינֵינוּ שָׁם נִצַּב, הרע, חֲסַר־הַלֵּב שֶׁבָּעַמִים,
הוֹי, לוּ יָרִיתִי בּוֹ, לוּ הֲרַגְתִּיו בְּרֶגַע זֶה, לוּ בְּיָדִי אָז מַשֶׁהוּ נִמְצָא,
וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי, נַפְשֵׁךְ וְגַם נַפְשִׁי, וְנֶפֶשׁ יְלָדֵינוּ הַתַּמִּים...''

ממש חיסול ממוקד. לעיתים יש מקום להקדים ולהשיב ברעה כנגד איום הרעה.
_new_ הוספת תגובה



חזרנו עכשו מ''ברית'' במערת המכפלה.
חנה אייזנמן (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 18:17) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ראשית, אתה מגיע ומרגיש פתאם חי. אתה פוגש בני אדם, לא זומבים. יהודים חסרי תסביכים. יחודים שלמים עם עצמם, עם זהותם, עם החובות והזכויות שהיא מטילה עליהם. ובקיצור - שפויים.
אנחנו שכנים וחברים טובים ביותר של הסבא וסבתא יוצאי תימן. שני בנים להם בקרית ארבע-חברון. בן אחד חי באלון מורה, לאחר שגורש מכפר דרום.
לראשונה אני מגלה שאלישבע פדרמן היא אחותה של כלתם. אני מתחבקת ומתנשקת עם אלישבע ושואלת אותה מה היא עושה כאן, באירוע הזה. ואז, מסתבר לי, כאמור, שהיא הדודה של הרך היילוד. עוד לפני כן פגשתי אחות שלישית, היא גרה בצפון. הן חמש אחיות ואח אחד, ילדים להורים שהתגיירו. משהו משהו.
זה אירוע שחום-בלונדיני/סקנדינבי-קרם. מקסים!
איזור מערת המכפלה נראה כמחנה צבאי. רכב צבאי, חיילים משוכפצים, בודקים אותך פעם ועוד פעם. וכל זה למה? כי במקום לבנות את הארץ, מדינת ה''שלום'' הזו מחזיקה את ארץ ישראל כפקדון לאימפריאליזם הג'יהאדי.
במקום לבנות ולאזרח, מחזיקים כוחות מזויינים, בעיר האבות, כדי שיוכלו להתבכיין על הכסף שמבזבזים על שמירה על המתנחלים.
לאורך כל הדרך, ועד לרגלי שכונתנו, פוצעים את ההרים ובונים את חומה ברלין. בטונדות לכל האורך, עד שיהיה הקיר הגואל, שמעליו יעופו הטילים. סמוך לגילה מעבר גבול ענק, מרשים ביותר, עושה רושם מאד בילטרלי - גבול בין ישראל לבין כנופיות הנאצים הערבים. מעבר גבול רחב, רב מסלולים, בין בית לחם לירושלים, זוועה.
58 שנים לעצמאות מדינת בן-גוריון המשתרעת ד' על ד' אמות, כשכל מילימטר בה עלול להיות בשניה הבאה מקום פיגוע שטוף דם ואיברי יהודים.
ישראל מביעה צערה על פגיעה בחפים מפשע. ישראל פושעת נגד העם היהודי ונגד האנושות. למעלה ממאה שנה חלאת האדם הזו מנסה להשמידנו, משום שישראל מסרבת להשמידה או לגרשה, וישראל מביעה צער! ישראל מביעה צער!
ישראל מציעה סיוע הומניטארי לרשות הנאצית, שהקימה. סיוע הומניטרי למפלצות חסרות כל הומניות או הומניזם.
וכל זה בגלל שנאת ישראל של מהרסינו ומחריבינו מבית. אך ורק בגללם.
מאה ועשרים שנות טבח יהודים על מזבח ה''שלום'' לנציונל סוציאליזם.
מאה ועשרים שנות כניעה ללא תנאי לגרועים מן הנאצים, אך ורק מתוך שנאת ישראל של מהרסינו ומחריבינו מבית.
ואני לא נסעתי לבית לחם מאז אותו לילה בו חוסל רבין. כשחזרנו מקבר רחל הדליק בעלי את הטלויזיה וראינו את עצרת התועבה, כשכל שונאי ישראל ניצבים על הבמה ושרים שיר ל''שלום''. למי שהחמיץ משמיעים שוב את דבריו של ''ראש ממשלה בישראל'', המצהיר שהוא מביא את השלום לנמצאים כאן ואלה שרצו להיות כאן....
ביקשתי מבעלי לכבות את הטלויזיה. בתי האזינה לרדיו בווליום נמוך, תוך כדי שהיא לומרת. ואני שפכתי את לבי בטלפון לפני חברה, על שזו הפעם האחרונה שאני מבקרת בקבר רחל, כי לאחר מסירתו על ידי רבין לנאצים הערבים, לא אוסיף לבקר שם. אני לא אסע בלב ארצי ברכב ממוגן, איני רוצה לראות את קבר רחל המוקף בבטונדות ובוודאי לא את חיילי הצבא הפלשתינאצי.
פתאם אני שומעת משהו על יריות. בתי מגבירה את הווליום. היו יריות. התגובה הראשונה שלי - פרובוקציה של השמאל. מדליקים שוב את הטלויזיה - אשה אדומת שיער, עומדת ליד המכונית שסביבה מהומה רבה וצועקת - הוא לא נפגע, הוא לא נפגע.
ואז שומעים ברדיו שרבין הגיע לבית החולים. כמה דקות אחר-כך מודיעים, מצבו קשה אבל יציב, אני אומרת - טוב, אפשר ללכת לישון.
ואז הבת צועקת, הוא מת. בשרי נעשה חידודים חידודים. לא, חלילה על מות האיש הרע הזה, אלא, מיד היה ברור לי איזה מחול שדים יתחולל בארצנו, שכבר עתה מובילה עולמית באנטישמיות ובשנאת יהודים.
ואכן, פתאם קבלו כל המסיתים ומתירי הדם ''הכשר'' לשנאתם, שגילה כגיל תופעת המוסרים, המלשינים והרודפים בישראל, המתגלמים זה כמה דורות בשמאל היהודי.
אני מקווה שבשעות הקרובות, או בימים הקרובים יפרסם האתר הזה את מאמרי על רצח רבין, כנוקליאוס להדגמת שנאת ישראל התהומית של השמאל, והוא רק על קצה המזלג. המשך יבוא.
_new_ הוספת תגובה



אישה אולטרה-קיצונית. פחד אלוהים!!!
סתם אחד (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 22:35)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



אישה אולטרה-קיצונית. פחד אלוהים!!!
מיכאל שרון (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 6:23)
בתשובה לסתם אחד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

זוועה. ואלה, ההיסטריים, היבבנים, המכחישנים ובעקר השקרנים בצדקתנות ביבים מחליאה, נותנים יותר ויותר את הטון. השטחיות המחרידה והקומבינה המחשבתית של קצירת הישגים בקלי קלוטו.
_new_ הוספת תגובה



טעיתי מספר שנים בטיבם של היצורים הללו
מיכאל שרון (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 6:47)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הייתי, גם כשכתבתי כמה שנים חומר ''ימני'' מתעורר בלילה ליד חברתי יעל, ימנית, ואומר, אבל אני חש שמבוצעים פשעים, כנראה מסתירים מאיתנו, הרי העם הזה ישב כאן, מה אנו עושים לו? והיא היתה אומרת, מה קרה לך? ניפגשתי בהמשך עם צדקתנות ביבים מחליאה, ראיתי יותר ויותר, עד שהזוועה החלה להצטייר לי במלוא ערוותה הקשה. בשנתיים האחרונות ראיתי כיצד הארץ הזאת נהרסת, קורסת, במידה רבה בשל אנשי הבלע האלה. אסור להחשות. אנשים שמרמס ביבים הוא נר לרגלם, החל מנושאי קניין רוחני וכלה בנדל''ן. אני מתבייש כל כך, איך הדחקתי, איך לא ראיתי את הזוועה. איזה sucker הייתי גם מבחינה אישית, בפרט שפרופסור פאשיסט וחבורת מרעיו ניכסו שנים את פרי עמלי ובנו על זה קריירה יפה, תוך הונאה בשם ''זכות הרמיסה של החזקים לכאורה'' (תוך הערה לי ש''גישותי ה''שמאלניות'' אינן לטובתי'') שאינם אלא אנשים רפי יצירתיות ועקרים עד כלות, המתגודדים בחבורות ביזה. זה הזן העקר והחטפני שמשתלט פה כיום על המשאבים.
_new_ הוספת תגובה



מה לגבי התיאוריה
אאא (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 19:00) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שאומרת שאלמלא השתלטו הסמולנים (הגרמנים בני דת משה) על מרבית עמדות הכוח והמשאבים של גרמניה,היטלר לא היה מגיע לשלטון?
האם ישנם סימוכים בארכיונים בגרמניה למצב המתואר?
_new_ הוספת תגובה



למה לך ארכיונים?
עמיש (יום רביעי, 08/11/2006 שעה 19:42)
בתשובה לאאא
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

תקרא את מיין קאמפף, הכל כתוב שם.
_new_ הוספת תגובה



השואה שבלב, הסאוב שבנשמה וחשיבותו של עמל
מיכאל שרון (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 6:19) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לדוד, מאמר נפלא, חשוב, איזה אדם, איזו טרגדייה איומה. גם את עניין אנשי העבודה והעמל בא''י חשוב לראות באור נכון. כאשר הספקולנטיות, הסאוב, הבוז לעמל ולעמל האינטלקטואלי - לאנשי הרוח - כאשר הבוז הזה והמרמס אוכלים כאן כיום כל חלקה טובה. כאשר הססמא היא - רק חמורים עובדים, כאשר נעשים כאן עסקי לופטגעשעפט במצח נחושה, קרטליזם, רמיסת העובד בכל תחום, שוב מרחפת רוח הבלהות מפניה התריעו אנשי דת העבודה. הם צדקו במידה עצומה. כאשר ניצול העמל הופך לניצול-יתר מסואב תוך הזרמת כספי המדינה לשכבת הון פראזיטית, העושה קומבינות עם אנשי הממשל בהשתלטות על נכסים שניבנו בעמל דורות. כאשר שוטים מבלי דעת משמיעים יבבות צדקתניות של מכחישנות זוועה כלפי פשעי מלחמה, ושואפים לנדל''ן עוד ועוד את אדמות העם שישב כאן, תוך סיבוכינו באיוולת אין חקר של מלחמת נצח (נצח שיהיה קצר מאד) עם מליארד ושלוש מאות מליון מוסלמים. נוכח כל זאת, שבמהות אינה אלא המגמה ''לעבוד עם הפה'' בצדקתנות ועורמת עיוועים, לצבור הישגים באפס עמל, נוכח הקריסה עקב אנשי העוון והשטניות הזאת, קריסה המסתמנת בכל מקום ומקום - שוב ברורה ומצטיירת באור יקרות טרגי עד אימה זעקתו של יצחק כצנלסון כנגד השואה שבלב והסאוב שבנשמה, המסייעות לכל צורר.
_new_ הוספת תגובה



השואה שבלב, הסאוב שבנשמה וחשיבותו של עמל
חנה אייזנמן (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 6:35)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מרשים! אין מה לומר! רק היזהר שלא תיחנק מעוצם רגשותיך. ''העם שישב כאן'' יצטער מאד לאבד אותך, למרות שלא חסרים בארצנו פרקליטי שטן.
_new_ הוספת תגובה



את אישה מטורפת ופנאטית - פאם פאטאל. האצבעות שלי רועדות על המקלדת
סתם אחד (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 22:57)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מבחינתך לא צריכה להיות כאן מדינה או שלטון חוק נורמטיבי אלא חוקי ההלכה במדינת יהודה ושומרון שלכם.

ישמרנו האל ממכם.
_new_ הוספת תגובה



נפשות גודמות
מיכאל שרון (יום שישי, 10/11/2006 שעה 10:04)
בתשובה לסתם אחד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שימו נא לב שהטקסטים של האשה הזאת - הינם צפידים, נוקשים, ומזכירים קצת פורנו קשה בנוקשות מילות השנאה שבהם. ויש בהם רק גלגול מוטיב יחיד, מוטיב של שנאה, איון והסתה שוב ושוב - מוקד יחיד באופן הנראה מאד מניפולטיבי בתועמלנותו השקרית וההיסטרית. דומה שזוהי נהמת נפשה של נפש-פרע גודמת העויינת את החיים. כמה שונה הדבר מטקסטים שהם ההיפוך המוחלט לכך, אוהבים ומחייבים את החיים, ובעלי כמה מוקדים, ולא תוקעים אותנו לפינה קיומית רעה, של רעיון-פרע יחיד שכולו גדימה ופרברסייה. אולי הכותבת השליכה כאן מעצמה, וכנראה לא בכדי אין היא אוהבת דבר המנוגד לחלוטין לתחושת קיום הסטרית וצווחנית הנשענת על פרוורסיות גדימה והטפות שנאה. יש גם עולם מחוץ להרמטיות הנוראה הזאת בה כלאה את עצמה .

חיוב החיים, טיפוחם, ולא זעוות גדימת החיים של הימין המוקצן, מאחורי מיתוסים שיכורי כוח. אפסים קיומיים וננסים רוחניים המלבים בעצמם ותוך התגודדויות מרעים תחושת תעצומות היסטרית ובלתי שפוייה תוך התגודדות בחבורות ביזה ונישול, זן שהתפתח במקומותינו, אך גם בבוסנייה ובעוד מקומות בהם פיתחו תאווה לפשעים נגד האנושות, אנשים כאלה אינם נראים לי אנשים שיש לשעות למילותיהם ומקומם הטבעי הוא מאחורי סורג ובריח. יפה עשו שבבית הדין הבינ''ל בנירנברג, 1946, תלו גם את המסיתים והמדיחים, אנשים כאלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר עד צאת נשמתם.
_new_ הוספת תגובה



נפשות גודמות
צדק (יום שישי, 10/11/2006 שעה 11:45)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שימו נא לב שהטקסטים של האיש הזה - הינם צפידים, נוקשים, ומזכירים קצת פורנו קשה בנוקשות מילות השנאה שבהם. ויש בהם רק גלגול מוטיב יחיד, מוטיב של שנאה, איון והסתה שוב ושוב - מוקד יחיד באופן הנראה מאד מניפולטיבי בתועמלנותו השקרית וההיסטרית. דומה שזוהי נהמת נפשה של נפש-פרע גודמת העויינת את החיים. כמה שונה הדבר מטקסטים שהם ההיפוך המוחלט לכך, אוהבים ומחייבים את החיים, ובעלי כמה מוקדים, ולא תוקעים אותנו לפינה קיומית רעה, של רעיון-פרע יחיד שכולו גדימה ופרברסייה. אולי הכותב השליך כאן מעצמו, וכנראה לא בכדי אין הוא אוהב דבר המנוגד לחלוטין לתחושת קיום הסטרית וצווחנית הנשענת על פרוורסיות גדימה והטפות שנאה. יש גם עולם מחוץ להרמטיות הנוראה הזאת בה כלא את עצמו .

חיוב החיים, טיפוחם, ולא זעוות גדימת החיים של השמאל המוקצן, מאחורי מיתוסים שיכורי כוח. אפסים קיומיים וננסים רוחניים המלבים בעצמם ותוך התגודדויות מרעים תחושת תעצומות היסטרית ובלתי שפוייה תוך התגודדות בחבורות ביזה ונישול, זן שהתפתח במקומותינו, אך גם בבוסנייה ובעוד מקומות בהם פיתחו תאווה לפשעים נגד האנושות, אנשים כאלה אינם נראים לי אנשים שיש לשעות למילותיהם ומקומם הטבעי הוא מאחורי סורג ובריח. יפה עשו שבבית הדין הבינ''ל בנירנברג, 1946, תלו גם את המסיתים והמדיחים, אנשים כאלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר עד צאת נשמתם.
_new_ הוספת תגובה



אלחם ברשע היכן שהוא קיים. לאף צד אין מונופול מוחלט על הרשע
מיכאל שרון (יום שישי, 10/11/2006 שעה 13:28)
בתשובה לצדק
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אלחם ברשע ובתרבות השקרים הנאלחת היכן שהם קיימים. לאף צד אין מונופול מוחלט על הרשע האנושי.

וכך כתבתי בתגובה לכתבה ב''הארץ'': צירוף קטלני (מאת פרופ' זאב שטרנהל)
הכותב טועה: נזילות המערכת הפוליטית ותרבות תעמולתית בישראל

בניגוד להנחות היסוד המובלעות כאן בדבריו של פרופ` שטרנהל, בישראל המערכת הפוליטית היא נזילה וחסרת בסיס מעמדי-כלכלי או אידאי ספציפיים ויציבים, שכן בניגוד לאירופה אין לחבורות הפוליטיות בישראל אינטרס מעמדי המייצג שדרה חברתית כלשהי. מדובר בחבורות פוליטיות יותר מאשר במפלגות, או למעשה, אם לקרוא לילד בשמו, בכנופיות פוליטיות והווצרות קואליציות משונות, ולכן רק בישראל תתכן בתכיפות כזאת חברותא של ימין קיצוני לשמאל. הפוליטיקה הישראלית היא במהותה, יותר מכל דבר אחר, במה של יוזורפאצייה (עושק) והבריתות הפוליטיות הינם חברותות מזדמנות, לצורך הזרמת כספים להגמונייה יוזורפאטיבית ? מיסוי כבד וחסר תמורה, שוד סיוע החוץ, המגבית, הבונדס, ההשקעות הזרות ומילוות חוץ, כשהבנקים מצידם מחזקים מגמה זאת, של הזרמת אשראי לקבוצה צרה. הקפיטליזם בישראל הוא מנוון, רחוק הן מכלכלת שוק והן ממדינת רווחה, ועיקרו תאגידיות חונקת, קרטליזם חסרת הגבלות (שאינן כמעט נאכפות בישראל) שאין להמלט ממנו. תרבות היוזורפאציה אינה מגובה ידי בסיסי אידאולוגיה כלשהם בעלות מאפיינים יציבים, ומסתמכת למעשה על תרבות תעמולתית, למטרת הטיית אנרגיות ההמון הנחמס למטרות חיצוניות, תוך הן דמוניזציה של מטרות אלו, והן ביטוי מגמות איון ודריסה כלפיהם.

ראו בהקשר זה את מאמרי: שתי תצורות היסוד של תרבות תעמולתית
_new_ הוספת תגובה



בבל''ת חסר תקנה
סתם אחד (יום שישי, 10/11/2006 שעה 16:01)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הרי כל הטקסט הזה הוא אנטי הטקסט עצמו. בלגאן נוראי הן במחשבה והן בביצוע. איכסה.

יש מטורפים משני צדי המתרס.
_new_ הוספת תגובה



קצת שולי אבל ראוי לציון
עמיש (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 8:57) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

1. ''השיר על העם היהודי שנהרג'' יצא כבר בשנת תש''ט על ידי ההסתדרות והוצאת הקיבוץ המאוחד (דפוס אחדות). ההדפסה של שנת 1964 היא מאוחרת.
2. המקור היה ביידיש ותורגם על ידי מ.ז. ולפובסקי. לעתים יש הבדל בין מקור לתרגומים, מעניין אם מישהו קרא את זה ביידיש.
3. המבוא לספר נכתב בידי יצחק צוקרמן ומאיר את דמותו של קצנלסון באור מיוחד.

רבות מיצירות קצנלסון הודפסו בעתון דבר, יחסי האהבה וההערצה שבין קצנלסון לתנועת העבודה לזרמיה היא דבר מובהק וברור.
_new_ הוספת תגובה



נכון, ראוי לציון
דוד סיון (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 10:50)
בתשובה לעמיש
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

א. בגירסה משנת 1964 בעמוד הראשון של המבוא כתוב:
''מדברי המשורר ד. שמעוני במבוא ל''כתבים אחרונים של י. ק.''.
בעמוד האחרון של המבוא כתוב:
''על פי דברי הלווי ל„כתבים אחרונים” ו„השיר על העם היהודי שנהרג” שנכתבו בידי: דויד שמעוני, יצחק צוקרמן ושלמה אבן-שושן''.

שתי גרסאות לגבי מי כתב את המבוא היו סיבה מדוע לא הזכרתי את כותבי המבוא. ולפובסקי הוא גם המתרגם של הגירסה היותר מאוחרת.

בכל מקרה ההערה שלך לגבי המתרגם וכותב המבוא היא נכונה ובמקומה. הרי אם יתעוררו חילוקי דעות לגבי התוכן יהיה קל יותר לבחון אם הסיבה היא הבדלי גירסאות.

ב. בספר „כתבים אחרונים תש''ג-תש''ד” אפשר למצוא את הגירסה באידיש של „השיר על העם היהודי שנהרג”.

ג. מי שיחפש את הספרים בספריות לפי השם יצחק כצנלסון עשוי לגלות שהוא אינו קיים בספריה. לעומת זאת חיפוש על פי השם יצחק קצנלסון יעלה מספר ספרים.
_new_ הוספת תגובה



נכון, הוא מופיע כקצנלסון, ואילו ברל מפיע ככצנלסון.
חנה אייזנמן (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 12:04)
בתשובה לדוד סיון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



ההערה לא היתה מכוונת אליך
דוד סיון (יום חמישי, 09/11/2006 שעה 12:25)
בתשובה לחנה אייזנמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

היא היתה מכוונת לאותם אנשים שלא קראו ספרים של
יצחק קצנלסון וירצו לחפשם. את כבר קראת ולכן היה
סביר לחשוב שבמאמר שלך זו טעות מקרית בלבד. מכאן
שבמקרה שלך הערה כזאת יכולה להיחשב כהתגרות מיותרת.
_new_ הוספת תגובה



ההערה לא היתה מכוונת אליך
מומחה (יום ראשון, 12/11/2006 שעה 13:33)
בתשובה לדוד סיון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

דוד סיוון איש רגיש
_new_ הוספת תגובה



סתם אחד (יום שני, 19/11/2007 שעה 19:08) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שירתתי בחברון בשנת 99' ובשבוע שעבר ביקרתי שם פעם ראשונה מאז השירות. אני מתבייש בכל ליבי שתושבי חברון היהודים הינם בני עמי ובני דתי, אני מתבייש בכל ליבי שהמדינה בה אני חי אינה שולטת בציר הרשע שמנווט אותה כיד שטן ואני מתבייש בכל ליבי שאיני עושה מספיק כדי לשנות את המצב (אולי כפי שגרמנים מסויימים התביישו שעה שהנאצים במדינתם טיהרו את היהודים).
_new_ הוספת תגובה



[•] אני מצטער
צדק (יום שלישי, 20/11/2007 שעה 7:04)
בתשובה לסתם אחד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי