חלל בין שני עולמות

יומנו של ילד מפלנטה אחרת, רשמיו של מבוגר – כאן ועכשיו

צבי גיל

ככול שהזמן נוקב ככה מתברר כי העולם, גם בעלות הברית שלחמו בנאצים וגם העמים שנכבשו על ידם יכלו לעשות הרבה יותר כדי לצמצם את מימדי השמדת היהודים. תודעה זאת היא, היא שמכתיבה לעתים את התנהגות האומות ומנהיגיהן. דוגמה אחרונה היא ההודעה של הנשיא אובמה, כי אמריקה לא תוכל לסלוח לעצמה אם תשב בחיבוק ידיים לנוכח הרג אזרחים בלתי חמושים בלוב. סוריה היא סיפור אחר. ויש עוד דוגמאות לא רבות, מהם נגועות בשיקולים פוליטיים. עם זאת, בין אם מדובר בחרטה צרופה ובין אם היא מאולצת, אין כול ספק שברקע, כצל ענק, ניצבת השואה ולקחיה. העם היהודי נתן לעולם לא רק את התנ''ך, אלא, להבדיל, גם את השואה. אבל את כול לקחיה - העולם, כולל המדינה היהודית, טרם הפנימו.

• • •

מתוך הלקחים של האירוע הנורא הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית ישנם כמה שניצבים בתווך כמו אובליסקים שחורים מוארים. הראשון הוא שהשואה היא טרגדיה בל תימחק לעם היהודי בראש וראשונה, ובמידה רבה לעולם הנאור ששתק. השני, אשר משום מה מצוי בצל, הוא בכול מה שקשור לניצולי השואה, אלה ששרדו אותה- כיחידים .לכול אחד מהם שואה משלו. כול אחת ואחד מהם איבד כמעט הכול: את המשפחה, את הילדות והנעורים, את הרכוש, את הקהילות שבהם נולדו וגדלו, את התום, האמון וחלקם גם את האמונה.

רק לפני כעשור הדגישה שולמית אימבר היועצת הפדגוגית של בית הספר ללימודי השואה של ''יד ושם'' את העובדה כי בעיסוק הגדול בשואה, אבד היחיד. ''רק עכשיו התחלנו להוציא את הפרט מן הערֵמה''. התבטאה באחד המפגשים. לאמור ההתייחסות לשואה הייתה הוליסטית. ואמנם אם התייחסו לניצוליה, הרי בדרך כלל בכול הקשור להיבט החומרי כמו שילומים,פיצויים, בריאות, סעד. זאת בשעה שכול שריד שואה הוא ליבה לעולם שלם שחרב, שהיה ואיננו עוד.על כך אין שום פיצוי בעולם והוא גם לא ניתן. זאת צלקת ענקית אשר מסרבת להגליד כמו לוע בהר געש. אותו אוד עשן שנותר מבוסתני היהודים במזרח אירופה בכלל ויהדות פולין בכלל. רובם היו יראיי שמיים, במידה כזאת או אחרת של דתיות. כולם היו חדורי אמונה. רובם היו שייכים לחצרות האדמו''רים לתנועות החסידיות ובראשן חסידות גור, המרכז עולמי של תנועת אגודת ישראל. מכאן שיחד עם חלב האם ינקנו את האמונה.

בין הדברים שלמדנו ב''חדר'', כילדים, על ביאת המשיח, ידענו שלא רק אליהו התשבי הוא שיבשר את בשורת הגאולה, אלא יקדים אותו אירוע נוראי: ''מלחמת גוג ומגוג''. כלומר המלחמה האולטימטיבית בין בני האור, היהודים, לבין בני החושך. במציאות של שנות השלושים את בני החושך ייצגה גרמניה הנאצית. את בני האור, היהודים, יצגו ב-‏1 בספטמבר 1939 בעלות הברית, בריטניה וצרפת שהכריזו מלחמה על האויב הנאצי.

ראוי לציון כי מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמת יבשתית בראשיתה (מטוסי הקרב הופיעו בשלב מאוחר יותר), והדור המבוגר היה מודע לכך שאם הגרמנים יצליחו לפרוץ את הגבול, הם עלולים להגיע למרכז פולין רק תוך כמה שבועות בקרב מול הפרשים הפולניים המהוללים, ואיתם מוראות המלחמה. הם לא הכירו את לוחמת האוויר. אנו למדנו זאת ביום הראשון של מלחמת העולם השנייה כאשר מפציצי ''שטוקה'' גרמניים, שייחדה אותם בין השאר צלילה בקולות אימים מחרישי אוזניים ומורטי עצבים, הופיעו בשמי העיר והפציצו את מרכזה, את כיכר העיר שבה אנו גרמנו. למזלנו הם פגעו בתחנת הדלק כמאה וחמישים מטרים מן הבית שלנו, ואנו היינו במקלט - מרתף גדול מתחת לקומת הקרקע. בכך לא נתנסו אבותינו וסבינו. זה היה בשבילם רעם ביום בהיר.משהו בלתי צפוי לחלוטין. משהו שהמשמעות שלו היא הרבה מעבר לרעמים והרעידות של הפצצות. משהו שמעיד שאם חילותיו של השטן כאן, מרכבות האל לא יאחרו להגיע. משהו אפוקליפטי עומד להתרחש. ומה יכול להיות יום הדין יותר מאשר ''מלחמת גוג ומגוג''.

ריבון עולם!!! אתה רואה, אתה שומע?

זה היה חלק בלתי נפרד מן התודעה של הגלות שאף על פי שיתמהמה, בוא יבוא המשיח ולפניו תתנהל המערכה המכרעת בין הנשגב לבין הרוע המוחלט. זה היה חלק מן האמונה שנטעו בנו הורינו זקנינו ומורינו. באותו ''חדר, קטן צר וחמים שעל הכירה אש'', אנו הילדים היהודיים קבלנו אותו עירוי אדיר של האמונה. משום כך אחד הדברים הראשונים שעשו הנאצים היה חיסול בתי הספר היהודיים, מוקד מרכזי בחיים ובחינוך והתרבות היהודיים מאז ומעולם. זה קרה עוד לפני שהוקמו הגטאות. ובכול זאת בתנאים לא תנאים, בהסתר ובמחשכים, ותוך סכנת נפשות, הצליחו היהודים בתקופה הראשונה לשלוח פה ושם את ילדיהם ללמוד. במרכז הלימוד בערה הלהבה של האמונה. ואותה להבה קטנה שהאירה את פתח המנהרה שסופה המיוחל - ביאת המשיח. עוד האמנו כי כשם שפרעה הקשה את לבו ובכך הביא את הגאולה (נושא שעמדתי עליו בפוסט הקודם) ככה אלוהים יקשיח את לב הצורר הנאצי כדי שבמערכה של ''גוג ומגוג'' הוא יושמד ובמהרה. בכך היינו בטוחים. אולם אינני יודע כמה מבין המבוגרים, למודי תלאות הזמן, היו סבלנים. אנו הילדים לא היינו סבלנים. וככה בבוקר מקפיא בחורף של פולין בבקתה שלנו, ניגשתי לאבי ושאלתי אותו: מדוע? והוא תהה - מדוע מה? כאילו ציפה שאשאל אותו מדוע אנו סובלים. אבל שאלתי אותו שאלה אחרת שהדהימה אותו. שאלתי אותו ''מדוע אין לנו רבי לוי יצחק מברדצ'ב (1740 - 1809), סנגורם של היהודים, שיתבע את אלוהים לדין תורה''. זכרתי את השיר, קדיש לר' לוי-יצחק מברדיצ'ב, שהושר ביידיש, ואף שהילדים לא הרבו לדבר יידיש אלא פולנית ורוב המילים פרחו, זכרתי את הבית הראשון:

גוט מאָרגן דיר, רבונו של עולם!
איך, לוי-יצחק בן-שׂרה מבערדיטשעװ
בין צו דיר געקומען מיט אַ דין תּורה
פֿאַר דיין פֿאָלק

אני מביא קטעים מהתרגום של השיר, שלימים שמעתי את הלחן העממי שלו, בשפת יידיש, בקולו הבריטוני של אחד מגדולי הזמרים בכול הזמנים, פול רובסון האמריקני השחור. התרגום והלחן נשארו מיותמים (לא ידועים):

קדיש לר' לוי-יצחק מברדיצ'ב

שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים
אֲנִי, ר' לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבֶּרְדִיצֶ'ב,
בָּאתִי אֵלֶיךָ בִּטְעָנוֹת:
מַה חֶפְצְךָ מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל?
עַל כָּל דָּבָר ''דַּבֵּר אֶל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל''!
עַל כָּל דָּבָר ''תֹּאמַר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל''!

...

וַאֲנִי, ר' לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבֶּרְדִיצֶ'ב
אוֹמֵר:
''לֹא אָזוּז מִמְּקוֹמִי!
מִמְּקוֹמִי לֹא אָזוּז
עַד שֶׁסּוֹף יִהְיֶה לַדָּבָר
וְקֵץ יִהְיֶה לוֹ!
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא!

אני זוכר שאבי קפא יותר והלבין יותר מאשר הכפור שעל החלון. הוא נדהם. לרגע הוא לא ידע מה הוא ישיב לבן החקרן. ואני ניצלתי את הדממה לשאול אותו: מה בדבר ''מלחמת גוג ומגוג''. במקרה זה, אמרתי, לא יהיה צורך להביא את אלוהים לדין תורה. הוא ענה לי משהו כמו: צריך להאמין בקדוש ברוך הוא שיעשה מה שצריך לעשות. ואני לא הסתפקתי בתשובה הזאת. לא שאלתי אותו מדוע אלוהים לא עשה דבר כאשר בדרכו מבית אביו בעיר פאביאניצה הסמוכה לבית, תפסו אותו אנשי ה-ס.ס. וריסקו את עצמותיו. הוא הופיע בבית מוכה וחבול, ומרוט זקנו השחור. בקושי בלענו את זה, ואז יום אחד הופיע סבי כאשר הזקן הלבן היפה שלו גולח, ולא זו בלבד שהמראה הדהים אותנו ומלא אותנו פלצות, אלא נשבעתי בקרבי שאני לא אשתוק על זה. איך יכלו להוריד זקן יפה והדור כול כך. מה זה נתן להם. כול זאת אנו הילדים לא יכולנו לבלוע. אלוהים היה תקוע כמו עצם גדולה בגרון.

עפה לה האמונה, כמו עורב שחור

באדיבות ארגון יוצאי זדונסקה וולהככה נקבו להם הימים, השבועות, החדשים והשנתיים. והיה רק גוג. הצורר הנאצי, ואלוהים עמד מנגד ואנו הילדים, שגדלנו באווירה של חום ושפע, לאט לאטו נתגלתה לעינינו המציאות הערומה הסופנית. המשפחה המרוסקת, הסבא המגולח ועצוב העיניים, ללא מעיל השרד ללא המקל ללא הסיגר הקובני המתמיד, ואבא נודד ואימא בבית חולים מסייעת למטופליה לעמוד על הרגליים. שכן אם תבוא ביקורת של הגרמנים וישימו לב שיש חולים שלא מסוגלים לעמוד על הרגליים, אלה יוצאו מבית החולים,מן הגטו ישר לגיא ההריגה בחֶלמנו הקרובה. וסבתה שלא הגיעה לבית החולים. היא שכבה בחדרה מתפתלת מייסוריה, מסרטן הרחם שכרסם בה עד שהמית אותה ואז, ורק אז, סיפרו לילדים שסבתם הייתה חולה מאוד. להלוויה לא הורשינו לבוא. רק סופר לנו שהדוד טוביה ספד לאימו במשפט אחד נוקב. ''אימא'' – אמר - אנו עוד נקנא בך''.

מועד הקנאה, הגיע קרוב יותר מן הצפוי. ויחד איתו פג תוקפה של ''מלחמת ''גוג ומגוג''. במהלך שהותנו שנתיים ומעלה בגטו שלנו הזדקנו אנו הילדים, לא בשנים אלא בהתנסות, של מצוקה ורעב,ואקציות של מגורשים למחנות, מרדפים, יריות, תליות עד שהגיעה המכה הלפני האחרונה, כשהאחרונה הייתה חיסול הגטו ואתו חיסול אחיי, אבי, סבי דודי ואחייני, רובה של המשפחה.

הנאצים בחרו בפורים, שבו חגגו היהודים את ניצחונם ועשרת בני המן נתלו על עץ. עשרה יהודים נאספו בצורה שרירותית, וביניהם, ידיד נפש של אבי, של משפחתנו, יפה התואר, יפה הנשמה, יפה הקול – שלמה ז'ליכובסקי. את מלאכת כריכת הלולאות סביב הצוואר של הנתלים עשו השומרים היהודיים, תוך איום שמי שיתרשל יירה במקום. הגרמנים נמנעו ממגע אישי מחשש שיידבקו. בלחש התפללו השומרים היהודיים עם הקרבנות. אחרי שכרכו את הלולאה על צווארו של שלמה ז'ליכובסקי. הוא הרים את היד. השומר היהודי הרפה. באורח פלא הכול נדם. רחש הקהל, יריות ההפחדה ואפילו נביחת הכלבים שלוותה באורח מתמיד את אנשי ה-ס.ס. בכול מגע עם היהודים. הָס. ואז, בקול הטנור האדיר שלו החל לשיר את ''שמע ישראל אדוניי אלוהנו אדוניי אחד...'' ובסיימו את השיר ולפני שהידק בעצמו את הלולאה, עוד אמר שהקרבנות מתים על קידוש השם וכי השם ינקום דמם. ורק אז, כאשר הגרמנים הבינו ששלמה ז'ליכובסקי סיים, הם שחררו את המשטח והעשרה נשארו תלויים באוויר כמו בובות מתנופפות ברוח.

זה היה הרגע שבו זרעי האמונה שאבותיי זרעו בי, טיפחו בי, גידלו בי, עפו כמוץ ברוח. אני לא שרתי לשלמה. רק בלבי אמרתי שהוא העלה את דרגת האדם למעלה העליונה ובו בזמן אלוהים הוריד את עצמו לדרגת שפל תחתונה. כעבור ארבעה חדשים תשעת אלפים מתוך עשרת אלפים יהודי העיר שלי, זדונסקה וולה, ביניהם אבי,שני אחיי ורוב משפחתי הומתו בגז בעודם במשאיות סגורות, הובלו לחלמנו, עיירה לא רחוקה ושם הוטלו לבור והועלו באש.

אולי אילו הכרתי אז את שירו של נתן אלתרמן, משורר נערץ, ''מכול העמים'', שאותו הוא כתב סמוך לחיסול הגטו, מן הסתם הייתי מצטט אותו באוזני אבי. כאילו המשורר האהוב עלי בחושיו החדים ראה אותי עומד ליד הגרדום ובוכה, חונק את הדמעות ולא מצליח. וככה כתב אלתרמן בפתיחת השיר:

בבכות ילדינו בצל גרדומים -את חמת העולם לא שמענו
כי אתה בחרתנו מכול העמים-אהבת אותנו ורצית בנו
ובסיום:
שאתה בחרתנו מכול העמים-ליהרג מול כיסא כבודך
ואתה את דמנו אוסף בכדים כי אין לו אוסף מלבדך.
ואתה מריחו כמו ריח פרחים- ואתה מלקטו במטפחת
ואתה תבקשו מידי הרוצחים- ומידי השותקים גם יחד.

מתוך ''הטור השבועי'' הוצאת ''עם עובד'' תל אביב תש''ה

כאן ועכשיו

מאז עברו 72 שנים מראשית המלחמה ו- 66 שנים מאז בואי לארץ. לאחר תשע שנות ילדות בחממה משפחתית יהודית דתית, וכמעט 6 שנות מדורי הגיהינום - את רוב שנות חיי המתבגרים, הבוגרים ובמרומם - חייתי כאן בארץ הזאת. באתי אליה מתוך בחירה מוחלטת בין עשרות ארצות מקלט שיכולתי להגר אליהן. אבל לא זו בלבד שאין בי הרהורי חרטה, ולו לרגע אחד, אלא יותר ויותר אני מגיע למסקנה שכמוני וכמו עוד חצי מיליון שרידי שואה בקירוב עשו את הדבר הנכון בבואם לארץ. מהם לפני מלחמת העצמאות, מהם במהלכה - שלקחו חלק במערכה ונפלו בה, ומהם שבאו לאחר מכן והשתתפו בצורה נחושה ונמרצת בכול מערכות ישראל ובבניית המדינה בכול התחומים.

וכי יכול להיות לקח עליון אחר לשואה מאשר הקמת בית לעם היהודי - מדינה. וכי יכול להיות סיפוק גדול מזה שאני וכמוני מאות אלפים הם שותפים מלאים לכול מה שעבר על המדינה ערב יסודה לאחר מכן. וכי תתיכן גאווה גדולה יותר של ניצחון על הנאציזם מאשר שיקום המשפחות שנספו והקמת משפחות לתפארת. בנים, נכדים, שגם הם עשו ועושים למען המדינה הזאת.

אבל לא רק זאת רואות עיני בהשקיפי ממרום שנותיי על המציאות העכשווית. בפסיפס הצבעוני הזה שנשקף ממרום יש צבע וורוד, וארגמן, וכחול, אבל יש גם אפור ושחור. במישור הקולקטיבי דעתי היא שאנו כאן בארץ היהודים, לא הפקנו את מלוא לקחי השואה, לאחר שהקימונו מדינה יהודית. בן גוריון דיבר על עם סגולה, אך גם אילו היינו עם סגולה, ואיננו כאלה, זאת לא אומרת שאנו מדינת סגולה - רחוקים מזה. אנו יודעים להטיף לעולם על שהוא לא הפנים את לקחי השואה, וזאת אמת. גם כאשר המדינות הנאורות ובראשם אמריקה שנחלצים לעמים במצוקה, משיקול זה או אחר, כפי שהזכרתי במבוא. אבל בהטיחנו את האשמה הזאת באחרים - מצפוננו לא נקי. אנו לא נוהגים בכול בני אדם שבקרבנו ולידינו כבני אדם שנולדו בצלם, בני אדם שזכותם לחיות בכבוד, ברווחה, בחופש,ולא תוך קיפוח כלכלי וחברתי בפנים, ולא באמצעות כיבוש בחוץ - נאור ככול שהיה. אין ''כיבוש נאור'', כפי שפעם התבטאתי, כשם שאין ''נשק טהור''.

על התקומה

גם במישור האישי, דעתי אינה נוחה.ניצולי השואה שהתקבלו בבואם מתוך צרוף של ניכור וחמלה וכל מה שעשו- עשו בעיקר לבדם, עדיין לא מוכָרים לא כציבור ולא כיחידים שעשייתם למען המדינה היא אדירה. את הפנים האלה, לא פני היגון והמצוקה אלא הפנים של תקווה, של בשורה של תקומה, של אותם שרידי השואה וניצוליה, ממאנים להכיר- לא הממסד ולא הציבור הרחב. לא בזירה הכללית ולא במערכת החינוכית. לא די שמשרד הגמלאים יערוך אירוע בשם ''אומרים תודה'' שיוקרן בטלוויזיה. כלל לא מפריעה לי העובדה ש''הצדעה'' כזאת מקדמת את המשרד המארגן שהנה הוא עושה משהו. אדרבא. אילו בצד המצגת הייתה עשייה, כמו הכרה ותמיכה בנו כמבשרי התקומה,ערכית וחומרית, תמיכה שלא זכינו בה עד כה משום גורם ממשלתי או ציבורי, הייתי אומר - תודה. זאת סינתזה מקובלת. אבל לצערי לא בקהילתנו.

יתרה מזאת עדיין משתמשים בשואה לצרכים נלוזים, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, עדיין ישנם אנשים שמוצאים ביטוי בטוקבקים של בלוגים שגם בכול הקשור בשואה ובניצוליה בפיהם לא פעם כמות ניכרת של סחי. אני ניזכר שלפני כמה שנים, בהיותי תושב ירושלים, הערתי לנהג טנדר שהוא נוסע נגד הכוון ברחוב ''הגדוד העברי'' (שהיה פעם חד סטרי). הוא עצר את הרכב, גלגל את החלון למטה ואמר ככה: ''חבל שהגרמנים לא גמרו אתכם''. שאלתי אותו: ''איך אתה יודע שאני הייתי שם? והוא נבוך לרגע, פתח עיניים והעיר: ''מה, לא היית?'' כאילו שהוא עשה את טעות חייו ומגיעה לי התנצלות. אבל מהר מאוד החזרתי לו את השלווה הנפשית ואמרתי לו: ''הייתי שם''.

לעניות דעתי הוא לא ייצג אף אחד זולת הבריונות שלו (ולבריונות אקדיש פוסט נפרד). אבל לעומת זאת כאשר שר הביטחון בכבודו ובעצמו אומר שמי שחושב לחיות בשלווה שיסע לפינלנד - זאת התבטאות בוטה אם לא עזת מצח וגסת רוח. פינלנד היא ארץ יפה, מתקדמת, אמיצה ויכולתי להגר גם אליה. אבל באתי לכאן, אדוני שר הביטחון ואני לא שבע נחת מן המציאות שלנו, שאתה בין השאר, אחראי לה. איש לא נתן לך סמכות לקבוע מי צריך לחיות כאן ומי לא. בוודאי לא לי ולמאות אלפים כמוני שהם כואבים ומתוסכלים ממה שקורה במדינה היהודית. בנותיי כאן. הן שרתו בצה''ל. נכדיי הם כאן, החמישית מביניהם משרתת בצה''ל. ואני אביהם וסבם, שלחם במלחמת העצמאות, מאוד גאה. אני מכיר מנהיגים לאומניים, לאומיים ודתיים, שבניהם לא כאן, והם עצמם במעשיהם ובמחדליהם פוגעים בדמותה של המדינה ובשמה. אשר לשרידים, שר הביטחון, בקבלת פנים שערך בגינת משרד הביטחון במלאת 60 למדינה, בקושי הזכיר את לוחמי תש''ח, שרידי השואה שמָנו קרוב למחצית מן הכוח הלוחם בראשית המערכה, מחצית מכוח הפלמ''ח, ושבעים וחמישה אחוזים בסופה.

יחד עם זאת, מר ברק, ממרום שנותיי, לאחר כול המסע הארוך - אומר בכנות ובגילוי לב, שמדינה יהודית לבד, בשם ובתואר הזה, בלא קשר לאופייה, בלא תוכן של ערכי יסוד אנושיים וקהילתיים שאותם מחדירים לנוער ולציבור כולו כשם שהחדירו בי את האמונה באלוהים - לא מספקת אותי. רחוק מזה. בילדותי, כמסופר, לא החדירו בי את האמונה באדם, אלא באלוהים. האדם בדמותו של שלמה ז'ליכובסקי הדהים בעומדו במעלה הגרדום. אלוהים, אם היה, ירד למחתרת, הסתתר בבונקר המבוצר שלו. עכשיו אנו כאן. הייתי מייחל לעצמי ולכולנו שזאת תהיה מדינה יהודית ערכית, צודקת, כזאת שעליה חלמתי ולמענה לחמתי.

הצגת המאמר בלבד

[•] צבי גיל, אתה צריך ללמוד דבר פשוט...

ההפקרות בבתי-המשפט (יום שני, 02/05/2011 שעה 10:34)