סיפור של בגידה (א')

קיים בית משפט עליון בכל מדינה ומדינה. הוא מוסד ומושג שבקונצנזוס העממי מקביל למוסד המדינה או למוסד האבהות... מוסד כזה לא יתערער ולא יבגוד לעולם. אב או שופט עלולים לצאת מתחום הקונצנזוס ולבגוד אך לא המוסד, לא הערכאה.

• • •

המציאות ולא פעם מהתלת בנו וסותרת בעליל את הערכים הכי מוחשיים בחיינו. למשל כולנו יודעים כי המשטרה היא מוסד של הגנה, של מחסה, אני הולך למשטרה בשביל לחסות בה, בשביל שתגן עלי מפני פושעים שמבקשים לפגוע בי, התחושה הזו היא מוחשית בכל מקום בעולם, ואומנם אפשר פה ושם להתקל בשוטר מושחת או פושע אבל אין הדבר מערער את עצם הערך המוחשי שנטמע בתוכינו אודות מוסד המשטרה. קיימים גם ערכים מושרשים ועמוקים אודות מוסדות קונבנציונלים אחרים כמו מוסד המדינה: המדינה ולעולם לא תבגוד בי. מוסד האבהות לא יתערער לעולם, לא יבגוד לעולם. כלומר יתכן ואב אחד או שניים יבגדו בילדיהם אך לא מוסד האבהות; לעולם לא.

ישנו גם קונצנזוס ערכי ומוסכם אודות מוסד בית משפט העליון, המוסד הזה קיים בכל המדינות הדמוקרטיות וכן, הוא מייצג ערך מוחשי בעיני כל אדם שחי בזמן המודרני שלנו. אין מדינה דמוקרטית שבית משפט העליון אינו עומד בראש כל מוסדותיה הכפופים לו ובצדק. הבעיה היא כאשר אחד הערכים המוחשיים האלה מתערער, כדוגמת הערך המוחשי של מוסד בית משפט העליון. לפני מספר שנים נקלעתי, ממש במקרה, לפרשייה אחת שממנה השקפתי על הערך המוחשי הזה – כיצד הוא קורס לנגד עיני, ואני מדבר על מוסד בית משפט העליון בארץ.

אל הקריסה המוחשית הזו חזרתי אתמול כאשר נתקלתי במאמר מאת זאב גלילי, שכתב לפני ארבע שנים על ה''זובור'' שעשו שופטי בית המשפט העליון לעמיתם השופט סולברג – ''המתנחל'' שהתנגדו למינוייו. מאמר זה החזיר אותי למקרה מימים עברו בו נתפר תיק ע''י בית משפט העליון לשופט המחוזי ''הדתי'' משה דרורי, שהיה מועמד באותה תקופה למלא את המשבצת הדתית בעליון, אך באג'נדת העליון דחו את השופט דרורי וסיבותיהם עימם, אולם לא יכלו לדחות את מועמדותו באופן רשמי דווקא בשל היותו מועמד מקצועי וראוי, ועל-כן הם הלכו לחצר האחורית של העליון והטילו את עבודת ''הנקיון'' על אחד החברים, שידאג להוריד את דרורי באופן נקי ואלגנטי מהמועמדות. ''החצר האחורית'' הינה מעין זרוע ''המוסד'' שבידי הממשלה – כל ממשלה המבקשת לעשות עבודה ''נקייה'' ורחוקה מעיני הציבור.

המשימה הוטלה איפא על אחד החברים הוותיקים והמנוסים של המערכת בזמן ההוא - שופט העליון אדמונד לוי ז''ל, והוא עשה את עבודתו המקצועית נאמנה ולא פישל: הוציא את דרורי מזירת המשחק במבצע אלגנטי ונחרץ. לוי ווידא הריגה ולדרורי לא היה סיכוי להשיב מלחמה ולקום על רגליו; הוא חוסל סופית והמבצע הוכתר בהצלחה.

וכמו בכל פעולה מבצעית נופלים קורבנות שכל אשמתם היתה שהזדמנו לזירה, וגם הפעם הגורל גבה את הקורבן התורן, איתמר ביטון, אברך צעיר שנקלע, בתזמון לגמרי מקרי אל תוך הזירה בשעה שפעולת החיסול היתה בשיאה. זה קרה ב-‏2006 וממש במקרה נקלעתי אל האירוע ותיעדתי אותו, וגם הבנתי כי מקורו אינו בערכאה שיפוטית מורכבת ובלתי שקולה, כי אם במבצע של זרוע חיסולית לכל דבר ועיקר.

וזה הסיפור. בינואר 2006 אירע מקרה שזיעזע את המדינה ואת התקשורת. אברך צעיר הלך לערוך קניות בסופר, נכנס לחניון בירושלים, החנה קנה וחזר למכוניתו שבחניון אך סירב לשלם לקופאית (ממוצא אתיופי) שבחניון בטענה ששכח את תיקו בבית ואין עליו כסף. הקופאית התעקשה על התשלום והוא התעקש על אי התשלום והצליח להצמיד את רכבו למכונית אחרת ולהתפלח. הקופאית לא וויתרה, התיישבה על מכסה המנוע שלו במטרה למנוע ממנו את היציאה, אך האברך המשיך להתקדם עם רכבו ותוך כדי פנייה הפיל את הקופאית מעל מכסה המנוע אל הכביש והמשיך בנסיעתו וכאילו כלום קרה. הוגשה נגדו תלונה והתיק הפלילי נפל אצל השופט המחוזי משה דרורי שהיה מועמד באותה תקופה לעליון. ודווקא בתקופה הזאת עשה השופט את טעות חייו וזיכה את האברך הדתי! וכאמור המדינה רעשה והזדעזעה מהזיכוי והתיק חזר אל הערכאה העליונה שביטלה את הזיכוי, האשימה את האברך, וגם שלחה אל השופט המחוזי ביקורת נוקבת מקצועית ומוסרית – ביקורת שקטלה באחת את סיכוייו לעליון. את האינפורמציה הזאת שאבתי מכלי התקשורת שצעקו בוז לשופט המחוזי על פסיקתו התמוהה, ובירכו על המוגמר עם צאת פסיקת העליון המתקנת, שעימה יצא דרורי ממשחק השיפוט בבושת פנים לעיני כל ישראל. התיק הזה, כאמור, חיסל את את סיכויו לעליון.

בפרק הבא ניכנס לעובי הקורה ונעמוד מקרוב על תיק האברך, שנקלע לזירת-חיסול ונפל קורבן בקרב לא לו.

---