  
  
  
|
 |
|
||
  סביבתך בולעת את נשמתך, כפי שאומרים שהחתול |
|||
|
|||
יונק את נשמתו של תינוק. אבל אל תשמעי להם: חתול היא חיה נהדרת, וגם היא מחוברת למה שנכון. האם את מסוגלת להשתחרר מזה? נשמתי ניזונה מאהבה, והטרפז מחבר אותי ליקום. אני יודעת דברים, רק ברגע הנכון, כשיחפץ. האם את יכולה להתחבר אלי? האם איבדת כמעט הכל, כל מה שנכון? הלחמי בזה. הלחמו בזה. אל תתנו להם לשרוף את הדבר היקר והכמוס ביותר. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| לנערת הטרפז |
|||
|
|||
יקירתי, הדהמת והפעמת את רוחי ביכולתייך. המעוף באוויר, חסרת משקל, נטולת פחדים ומשקולות אנוש, אין אור, אין חושך ויש הכל. לא, אין צורך להילחם ולחסום את מה שעתיד לבוא (את זה גם החתול מבין), והכל הרי יתבהר כשהפאזל יושלם (?) | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| יש מאבק להכחדת נישמתך. אל תתני להם. הטרפז הוא |
|||
|
|||
עמל ומאבק קשה. לקלות הנראית לעין וחיוכי קדמו אמונים מפרכים. ה''קלות'' הינה פיתויו של המכחיד. את היא שיוצרת את הפאזל. הדטרמיניזם הוא נסיונו של המכחיד ליאש את רצונך. אל תכנעי לחול המנסה לכסות אותך. הלחמי בזה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| המאבק קירות יבנה, |
|||
|
|||
המלחמה - כלי נשק. הניחי לזרימה להניע טרפזך. הוא ימצא את דרכו, וכך גם נשמתך - כנשמת חתול - חזקה מכל המנסים להחריבה. הרפי מהשדים הכלואים בתוכך. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| את הקירות בונים הרוח והחול. להט הנשמה, רכות החתול |
|||
|
|||
וכוכבי השמים מתווים את הדרך שבשתיקה ובאהבה. עת למאבק ועת לשלום, אמר קוהלת. כל שכל מבין את המילה מאבק בהתאמה לאורחותיו. הטרפז גם נע קדימה, בכוח התמזגות עם גופי המיומן ונשמתי. ואת, את, משנה את נקודות הראות עם תנועת אור נוכחותך. והיקום כולו נע עם נערת הטרפז בטרפזה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מסקנות הן חומות המגינות על מבצר. |
|||
|
|||
שם ידורו מאבק ואימה. ושם, בחלון הקטן, כלואה הנשמה. הקירות שנבנו בחול ובדם יתפוררו לאיטם, ברוח התקווה הגדולה, שגם אם תתמהמהה, היא כבר כאן. ועכשיו טרפזית יקרה, ננוע הלאה, כי כבר בא הזמן. עמידה במקום היא צעידה לאחור - אמר חכם אחר (אולי סיני, אולי סתם חכמולוג). וברכה אחרונה לדרך: מי יתן ופאזל החיים לא יגמר לעולם. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי