מבט אפור

אלכסנדר מאן

לפני שלושה ימים ביקר נשיא ישראל בעיר וופרטל לקראת פתיחתו וחניכתו של בית כנסת חדש. אירוע זה סומן על ידי הממשל הגרמני ונציגו הנשיאותי כאירוע חשוב במיוחד, אשר - כמו תמיד - אמור לשפר את תדמיתה של גרמניה בעיני העולם כמדינה ליברלית ושוחרת שלום, שבה חיים יהודים בביטחה וללא כל חשש. ללא כל חשש? דומה כי סידורי הביטחון לקראת אירוע זה שברו בעצמם מספר שיאים גרמנים בפרופורציות כלליות שבין הרצוי למצוי. בעוד שבטקס עצמו עמדו נשיאי ישראל וגרמניה וחייכו אל התקשורת ואל הקהל המצומצם שהורשה להשתתף באירוע, הרי שכל מרכז העיר עצמו נסגר לחלוטין בפני עוברים ושבים, כמו כדי להעניק לאירוע את אווירת הרפאים הראוייה לו, במעין חיבור מוזר וגרוטסקי בין בטחון לאמונה דתית, בין נרדפות להסתגרות. אירוע, אשר באופן תיאורטי היה יכול להיות פתוח גם עבור הציבור והקהל הרחב קיבל את המשמעות וביטוי הגטו העמוק ביותר. וכמו להדגיש את הסוריאליזם הכללי, נבחרו 300 ילדי בית ספר כדי לשאת שני ספרי תורה דרך מרכזה של העיר, אשר לרגע נדמה כי כל תושביה נחטפו על ידי חיזרים מהחלל החיצון. הילדים הצעירים נראו מבוהלים עצמם בצעדה זו בתוך מרכז העיר הריק מאדם ומנפש חיה, במסגרת ''דרגת ביטחון 1'', כפי שכינו זאת הגרמנים.

האם מצליח האזרח הגרמני הממוצע להזדהות עם טקס זה? האם נגרמת למליוני צופי הטלוויזיה קורת רוח בראותם את מרכז העיר ריק ושומם מבני אדם לצורך הבטחת סטריליות הביטחון באיזור האירוע? מסופקני. בשיחות שונות שקיימתי עם חברים וידידים בנושא זה התברר לי כי הללו, במידה שצפו בחדשות ו/או עקבו אחר עניין זה, לא בדיוק התפעלו, בלשון ההמעטה, מאירוע בומבסטי זה.

כך או כך, מסתבר כי נשיא המדינה קצב עושה עבודתו באופן מכובד וסביר, ומצליח לעורר סימפטיה; הנ''ל ככלל נמנע מהטפות ארוכות מדיי על מחוייבותה ההיסטורית של גרמניה, והתרכז בצורך להלחם נגד תופעות אנטישמיות בהווה. כמו כן הביע באופן רשמי צער על וביקש סליחה על כך שחיילים ישראלים פוגעים בחפים מפשע במסגרת המלחמה נגד הטרור, וכמו חזר על מחוייבותה המוסרית של מדינת ישראל לחיפוש ולחתירה לשלום. אם משווים את ביקורו החייכני של קצב לביקורו החמוץ משהו של וייצמן בשעתו, הרי שקצב הצליח באופן ראשוני ואנושי להתחבר הרבה יותר טוב אל גרמניה ונציגיה הרשמיים, ואין לזלזל בכך. אישית קיבלתי את הרושם כי אם הדברים היו תלויים בו לא היה מבצע פינוי מרכז עיר רבתי שכזה, ואולי אף היה מבקש לתמוך בפתיחת האירוע גם כלפי כלל הציבור, כמובן בהתחשב באילוצי ביטחון מתבקשים.

מיהו מישל הולבק (Michel Houllebecq)? עוד יהודי צרפתי? לא ולא. המדובר בסופר צרפתי אופנתי בן 44, אשר הצליח בחודשים האחרונים להיכנס ולהתייחצן היטב בדעת הקהל בארצות צרפת, גרמניה ובנלוקס.

בספרו החדש ''פלטפורמה'' (Plateforme) הצליח הולבק לעורר עליו את זעמם של הפמיניסטיות, אנשים הלוחמים בתופעת הזנות, מוסלמים שונים באירופה, כמו גם בעלי משרדי נסיעות. סגנונו הסרקסטי והציני המיוחד והפורנוגראפי-משהו של הולבק קנה לו מייד קהל מעריצים מיידי, וגם כמה יריבים שסירבו לסלוח לו על בחירתו בסגנון זה. בספרו זה שם לדוגמא הולבק משפטים ניהילסטים בפי הגיבור הראשי, אשר שמו מישל גם כן, אשר בין השאר טוען כי בסופו של דבר פטן היה עבורו הרבה יותר סימפטי מדה-גול, או למשל בהתייחסותו לקורבנות הסכסוכים בעולם השלישי, אשר שם האנשים נהנים לשסע אחד לשני את הבטן, וכי צריך פשוט לתת להם לעשות את זה. וכמו כדי למתוח את היריעה, מגן הולבק בו זמנית על תופעת הזנות ותיירות המין בספר זה, לא לפני קטילת אירופה כמקום בו יש מכל טוב חוץ מסקס טוב.

הולבק מבקש בספר זה לגיבורו המשועמם מישל את החיים הטובים, שמורכבים משמש, חוף, ים וסקס ובמסגרת זו מגיע הנ''ל לתאילנד, שם הוא חווה חוויות מין שונות, ובהמשך מכיר את ואלרי ממולדתו, עימה הוא מגיע למערכת יחסים הנקטעת עקב פיגוע מוסלמי גדול במתקני הנופש בהם הם מתארחים, אשר בו ואלרי נרצחת - דבר אשר נותן לגבור הסיפור את ההזדמנות להשתלח באיסלם באופן ארסי במיוחד, לפיו מישל, גיבור הסיפור, מבקש בתגובה לאלימות האיסלם ללמוד לשנוא את האיסלם, וככל הנראה עושה בכך חיל: דבריו בנדון קשים, בלשון ההמעטה.

מסתבר שאם ספרו זה של הולבק בתחילה נמכר באופן צולע, הרי שלאחר אירועי ספטמבר 2001 בניו יורק, לא כל שכן לאחר הפיגוע בבאלי, הפך הולבק למעין נביא זעם בתחפושת הדוניסטית, דבר שככל הנראה הביאו לומר בראיון כי דת האיסלם היא 'הדת האידיוטית ביותר בעולם'. נציגיו הרשמיים של האיסלם מיהרו לתבוע את הולבק על הטפה וקריאה לשנאה, גזענות, עלבון והפצת שקרים על דת האיסלם. הולבק מצידו פנה אל חופש הביטוי השמור לכל אמן מכוח החוק והחוקה הצרפתית, ובימים אלו זוכה על ידי בית משפט צרפתי מכל סעיפי ההאשמה נגדו. חופש הביטוי חזק מכל דבר אחר במקרה זה, קבעו השופטים, ונימקו פסיקתם בכל שהולבק לא תקף מוסלמים באופן אישי כי אם את דת האיסלם בלבד, שאינה בחזקת דבר האמור להיעלב מאמירות שונות מטוב ועד רע. בעייה לא פשוטה. בהתחשב ברקע המגוון של הולבק ובחומר המצוי בספריו, הרי שהולבק נהנה הנאה של ממש מעצם ההליכה בין הטיפות, ודברים אלו נרשמו היטב במדינות אירופה השכנות. ספרו זה שתורגם לגרמנית לפני מספר חודשים זכה לתפוצה גדולה, ויש לשער כי הרבה גרמנים מחבבים סופר פרובוקטור זה.

אישית אינני יודע אם דוברי קהילות יהודיות בצרפת כבר התייחסו לדבריו אלו של הולבק, שאם היו נאמרים נגד היהדות היו מחוללים סערה של ממש, ובצדק. מסתבר כי המאבק המשותף נגד גילויי גזענות באירופה אינו תמיד פשוט; מאז ההפגנות הסוערות והפגיעות במוסדות יהודיים ברחבי צרפת, מסרבים ארגונים יהודיים שונים להשתתף בהפגנות נגד גזענות ונגד לה-פן ביחד עם מוסלמים, היות והללו לעיתים נושאים גם כרזות נגד שרון וישראל.

לא נותר אלא להמתין ולראות באילו נושאים יעסוק ספרו הבא של הולבק.

(מצ''ב קישורים בגרמנית ובאנגלית לסיפור זה)

הקרן הקיימת לישראל מעוניינת לגייס כספים עבור פרוייקט מיוחד הכרוך בסלע ענק המיועד להרפתקאות שונות ביער עמינדב, בין היתר לזכר הילדים והילדות, הנערים והנערות שנרצחו בפיגועים פלסטינאים בישראל. מטרת המבצע לכשעצמו הנה בוודאי חיובית, ולצורך העניין הקדישה הקק''ל חוברת שלמה בשפה הגרמנית לזכר קורבנות אלו. המדובר בחוברת מס. 7 של מהדורת סתיו 2002, אשר בה נמצאות תמונותיהם של מרבית הילדים הנרצחים. החוברת נעשתה ונערכה במחשבה רבה, והתמונות של הנרצחים הן מסמך קורע לב, ומבחינה זו משיגה החוברת את מטרתה: התצלומים והסיפורים מחלחלים עמוק ביותר לתת המודע של המעלעל בחוברת, אך קיים גם אפקט מצטבר: ישראל הולכת ונתפסת לפי פרסום זה כמדינת השכול והכאב, האבל והאובדן, כמקום הטורף את ילדיו הוא. הראיתי חוברת זו למספר אנשים בנסיון לקבל את תגובתם בנדון, תגובה שהיתה על פי רוב אמוציונאלית וחזקה במיוחד, אשר לוותה בזעזוע קשה. האם זוהי הדרך הרצוייה לגיוס כספים בחו''ל? האם יש טעם להציג את אזרחי ישראל בדמות הקורבן היהודי המתרצה? מבחינתי התשובה לשאלה זו חיובית באופן כללי; במקרה זה אין המדובר בהסברה ישראלית רשמית מטעם משרד החוץ, כי אם בפרוייקט הקק''ל, אשר מיועד להנציח זכר נרצחים אלו. זוהי דרך לגיטימית לשיטתי לגיוס כספים עבור פרוייקט זה, היות שאין שימוש לא הולם בזכר הקורבנות לצורך איסוף כספים למטרות אחרות. אלו כספים המיועדים עבור הנצחתם.

יחד עם זאת קשה לדעת אם חוברת מסוג זה יכולה להועיל לטווח ארוך, גם אם מטרת החוברת היא חיובית וכל מה שהיא מבקשת הוא לאסוף כספים עבור הנצחת נפשות אלו שנרצחו ונקטפו באיבן. המסר העובר דרך פרסום זה נחרט כה עמוק בנימי נפשו של הצופה, עד כי ישראל אינה יכולה להופיע יותר כמדינה נורמלית בתודעתו, כי אם כסוג של מדינת-קורבן. במילים אחרות: גם אם צילומים אלו משיגים את מטרתם ומראים לעולם הרחב את רצחנותם הנפשעת של הארגוני הטרור הפלסטינאים נגד ילדים ומתבגרים כמטרה לגיטימית לשיטתם, הרי שהאפקט המצטבר מחוברת שכזו דומה ברובו להלם קרב המונחת ללא כל אזהרה על הצופה הנייטרלי בחו''ל, אשר אינו יכול להישאר אדיש לנוכח תמונות אלו. החיבור בין ישראל-יהודים-קורבנות הוא חיבור לא תמיד קל לשיטתי, ויש לחשוב היטב באיזה צורה יש לעשות בו שימוש סביר ובלתי מוגזם, במידת האפשר, במיוחד בכל הקשור לאיסוף כספים, גם אם כספים אלו מיועדים ישירות ובלבד להנצחת זכר הקורבנות עצמם.

מדוע לא ניתן לאזרחים ישראלים המתגוררים דרך קבע בחו''ל להצביע ממקום מושבם בבחירות הכלליות בישראל?

הרי הדבר גובל באבסורד. אדם בעל דרכון ישראלי כשר וחוקי מנוע מלהצביע מחו''ל, ורק אם יגיע ביום הבחירות רצה יוכל ללכת למקום בו התפקד שמו ברשימת הבוחרים. למיטב ידיעתי מתירות מדינות אחרות לאזרחיהן להצביע מכל מקום בעולם, על פי רוב משגרירותן במקום.

נימוקי המתנגדים לצעד זה רבים, אך הדבר הבולט ביותר בעצם התנגדותם זו היא העובדה כי הללו מעודם לא הפנימו את רעיון מושג ומושא האזרחות, וממשיכים להתנהג ולנמק את העניין בטענות גטואיות טיפוסיות: הרבה אזרחי ישראל לא גרים במדינתם, יותר מדיי אנשים מתרוצצים בחו''ל עם דרכון ישראלי, הרוב יצביע באופן חסר כל אחריות לימין הקיצוני ועוד. האם אלו נימוקים רציניים, או שמא אלו תירוצים מעגליים חסרי כל הסבר הגיוני? אני נוטה כמובן לראות בשלילת זכותם של ישראלים להצביע ממקום מגוריהם בחו''ל עוול של ממש, היות שזכות זו חייבת להיות מוקנית להם מעצם היותם אזרחים. הנימוק כי אזרחים אלו יצביעו באופן 'בלתי אחראי' הוא נימוק פאטרנליסטי שמקומו לא יכירנו בדמוקרטיה. אזרחים יכולים להצביע ככל העולה על רוחם, ואין כל 'טעם טוב' של בחירה רצוייה ומתבקשת בבחירות. גם הנימוק ש'יותר מדיי אזרחים ישראלים גרים בחו''ל' ואין הדיעה סובלת שהם יוכלו להשפיע מבחוץ אינה תקף לשיטתי. המדינה בחרה להעניק דרכונים ואזרחות לאנשים שונים, בין אם על ידי לידה אל תוך מצב זה או על ידי התאזרחות מתוקף חוק השבות. המדינה אינה רשאית לפיכך, לדעתי, לאסור על אזרחיה אשר גרים מחוץ לטריטוריה המוכרת של מדינה זו, להצביע בבחירות ממקום מושבם.

לפני שנים קיימתי שיחה בנושא זה עם אישיות ישראלית בכירה המתמצאת בעניין, ואשר הפנתה אותי לסכנות הטמונות בדבר, לכאורה: ''אנשים יצביעו בחו''ל כולם לימין הקיצוני. זה יהיה סופה של המדינה''. האמנם? בשיחות שונות שקיימתי בשנים האחרונות עם יורדים ישראלים במקומות שונים בעולם גיליתי כי אין כל רגליים ובסיס לטענה זו. קיימים צבורי אנשים גדולים שיצביעו בחדווה עבור השמאל הישראל, מסתבר.

האדם היחידי שהעלה אפשרות זו כגימיק ככל הנראה, אם אינני טועה, היה בנימין נתניהו בזמן היותו רה''מ. אינני נמנה על תומכיו של האיש, אך אם באמת נכון הדבר, הרי שבנקודה זו צדק נתניהו לכל אורך הדרך. אפשרות בחירתם של ישראלים מחו''ל תועיל לדמוקרטיה הישראלית ואף תפתח את הדרך ליצירת קונצנזוס ברור של מרבית נושאי הדרכון הישראלי לכוונים הפוליטיים הדרושים. אפשרות זו תעמוד במסורת הדמוקרטיות השונות, אשר ככל הידוע לי אפשרות הצבעה משגרירויותיהם במדינות השונות בהן אזרחיהן מתגוררים.

קישורים:
ביקורת בעיתון ''די צייט'' הגרמני על ספרו של הולבק
דווח ה-BBC על ההדים לספרו של הולבק

הצגת המאמר בלבד

לדעתי יש לנסות מבית לשנות את החוק

סוריא (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 22:06)