מה שלום פרס נובל לשלום?

פרס נובל לשלום הוא היותר בעייתי מכל פרסי נובל.

כאשר מדובר במדעים המדויקים, כמו כימיה, פיסיקה או רפואה, יכולות להיות מחלוקות באשר לדירוג החשיבות של הישגים וגילויים מדעיים. אולם משהוחלט על הזוכה אין קושי למקד במדויק את הישגיו המדעיים שמזכים אותו בפרס.

פרס נובל לשלום הוא הפחות מדעי, וההחלטה על הזוכה כרוכה לא אחת בשיקולים פוליטיים. לצד זוכים שלא עוררו מחלוקת כמו מרטין לותר קינג, אמנסטי אינטרנשיונל, רופאים ללא גבולות, נלסון מנדלה, רופאים נגד נשק גרעיני, פרופ' ג'וזף רוטבלט, מריד מגוויאר מצפון אירלנד ועוד רבים אחים, היו לאורך השנים חתני פרס שזכייתם עוררה לפחות הרמת גבה.

למשל, הנובל לשלום שהוענק להנרי קיסינג'ר זכה לביקורת נוקבת, לנוכח מעורבותו המאד פעילה בכמה מפשעי המלחמה הקשים שביצעו האמריקנים במלחמת ויטנאם, שעה שכיהן כשר החוץ של ארה''ב והיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון.

חתן פרס אחר, אלי ויזל, שעשה הון מהיותו ניצול שואה, מהווה עד היום עבור רבים חידה, על מה ולמה זכה בפרס? איזו פעילות למען השלום ציינה את האיש? נאדה. ידוע שמאחורי הקלעים פעל במסדרונות הוועדה לובי שואה נמרץ במטרה לתת את הפרס לויזל, והלחץ עזר. גם אחרי זכייתו בפרס לא הצדיק אותו. כאשר נדרש אלי ויזל (גם על ידי כותב שורות אלו) לצאת בגינוי ההפצצות של ישראל במלחמת לבנון על יעדים אזרחיים שהביאו לאלפי נפגעים, בהם ילדים, נשים וזקנים, סירב, בנימוק הסחטני והציני שכניצול שואה אינו רשאי לבקר את ישראל.

היום כמעט ואין מחלוקת על כך ששמעון פרס, יצחק רבין ויאסר ערפאת, לא היו זכאים לפרס. ועדת נובל התרשמה יתר על המידה מהטקסים בבית הלבן, ולא שעתה לאלה שכבר אז הזהירו כי הסכמי אוסלו אינם מבשרי שלום אלא מהווים מתכון להמשך הסכסוך משום שעקפו את הנושאים העיקריים.

נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין המנוחים, היו בהחלט ראויים לפרס לנוכח הסכם השלום בין שתי המדינות, אולם בגין השחית את המוניטין שלו כחתן הפרס כאשר יזם את מלחמת לבנון. אילו היה הליך לשלילת הפרס בעקבות פעילות מלחמתית ובצוע פשעי מלחמה, אין ספק שבגין היה מועמד ודאי.

כל שנה, לקראת הענקת הפרס, גועשת בורסת ההערכות והשמועות על הזוכה או הזוכים. לעתים ההערכות מתגלות כמופרכות לחלוטין וחתן או כלת הפרס הם בבחינת הפתעה (כמו בשנה שעברה כאשר הפרס הוענק למאטאי ואנגארי מקניה, סגנית השר לאיכות הסביבה) ולעתים ההערכות קולעות. השנה היו הערכות כי הפרס יהיה קשור לנושא הגרעיני, לרגל מלאת 60 שנים להטלת פצצות האטום על הירושימה ונגאסקי, והן התבררו כנכונות.

בימים אלו התבשרנו כי הפרס הוענק למוחמד אלבראדעי מנכ''ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בוינה. לדידי זו היתה אכזבה. אמנם לא פאשלה בסדר גודל של קיסינג'ר, אבל כאשר מדובר בנושא המאבק נגד נשק גרעיני ציפיותיי ותקוותיי היו אחרות.

אלברעדאי הוא פקיד ממושמע של הסוכנות.

במקום שיכול היה לגלות יוזמה, להפגין עמדה שחורגת מעט מהפרוטוקול הדיפלומטי, (אבל לא אסורה עליו), הוא איכזב.

כאשר ביקר בשנה שעברה בישראל, פנינו אליו, חברי הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי, בבקשה להיפגש איתנו ועם מרדכי ואנונו, ובכך לבטא את הערכתו למאבקו ולסבלו של מרדכי, הוא התעלם.

אלבראדעי פועל על פי החלטות הסוכנות למען הידוק הפיקוח על איראן, לוודא שלא תפתח נשק אטומי. על כך אין בינינו מחלוקת. אולם ניר הלקמוס במאבק למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, הוא בדרישה לא להפלות את ישראל לטובה לעומת איראן. אמנם ישראל אינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, אבל אין איסור על אלבראדעי ליזום לחץ בינלאומי על ישראל במטרה להכניסה למשטר של פירוק ופיקוח. הוא יודע כי ישראל היא מעצמה גרעינית עם ארסנל של מאות פצצות אטום ומימן, וכי כל עוד זה המצב, מאבק שיתרכז רק נגד איראן, תוך התעלמות מישראל, מחטיא את המטרה.

בנוסף לכך, אלבראדעי אינו נאבק לפירוק החימוש הגרעיני של ארה''ב, רוסיה, אנגליה צרפת וסין. זו מדיניותה של הסוכנות לאנרגיה אטומית, והוא ממלא אחריה בנאמנות. זה לכשעצמו פוגם בהענקת פרס נובל לשלום המוקדש למאבק בנשק הגרעיני.

לקראת הפלישה לעיראק היתה תקופה של מתח בין אלבראדעי לבין ארה''ב, לאור העמדה של הסוכנות לפיה לא גילו נשק השמדה המוני בעיראק. ארה''ב אפילו ניסתה למנוע את בחירתו מחדש. אירופה התנגדה וארה''ב קיבלה את הדין. בינתיים יושרו ההדורים והנשיא דבליו בוש כמו גם מקים הכור בדימונה המשנה לראש הממשלה שמעון פרס בירכו את אלבראדעי על הזכייה.

מול אל בראדעי עמד ועומד מועמד מתאים לאין ערוך. מרדכי ואנונו. הוא נימנה עם המועמדים לפרס, אבל לצערי גם השנה, עקפה הוועדה את ואנונו. אם יש אדם הראוי לפרס נובל לשלום כהערכה על מאבקו נגד נשק גרעיני, מרדכי ואנונו הוא האיש. הוא שילם למען הרעיון הנאצל הזה מחיר אדיר, 18 שנות מאסר, מהן כמעט 12 בבידוד מוחלט. מטרת ממשלות ישראל ושרותי הביטחון שלה, היתה להוציא את ואנונו משיווי משקלו הנפשי. הם נכשלו. האיש יצא מ-‏18 שנות מאסר, נחוש בהתנגדותו לנשק גרעיני כפי שנכנס לכלא, שלם עם עצמו ולא מתחרט על המעשה האציל שעשה בחשפו לעיתונות את הנעשה מאחורי חומות הכור בדימונה. כך פועל אדם הנאמן לערכים דמוקרטיים של זכות הציבור לדעת.

ועדת פרס נובל לשלום צריכה היתה זה מכבר להכיר במרדכי ואנונו כמועמד האולטימטיבי לפרס, בוודאי בשנה שבה מציינים 60 שנים להטלות פצצות האטום ביפן.

אין ספק שנציגי ממשלת ישראל, יחד עם חוגים שהיא מפעילה בעולם, (גם אבל לא רק יהודים) הפעילו לחץ קשה על הוועדה הנורבגית לבל תעניק לואנונו את פרס נובל לשלום. לצערי הדבר עלה בידם.

יחד עם זאת, אנו לא נשברים. מרדכי ואנונו יהיה גם מועמד לפרס נובל לשלום בשנה הבאה, ובשנה שלאחריה עד שיקבל. אני מקווה שבסופו של דבר הוא יקבל את הפרס על אפה וחמתה של ישראל.

---