1. צה''ל – המיתוס המרכזי

מאמר ראשון בסדרה. למרות שלצורך הכתיבה נערכו שיחות עם מספר לא מבוטל של אנשי צבא, הסתמכנו על חומר גלוי וידוע והשתדלנו לצטט דברים בשם אומרם. בעיקר, הסתמכנו על שכל ישר – מסקנות שאפשר להגיע אליהן אפילו ללא מידע פנימי כלשהו.

המאמר המלא, הכולל מתווה למבנה חדש של הצבא, פורסם בימים אלה באתר קו ישר, נכתב לפני מלחמת לבנון השנייה. לצערנו הרב לא היינו צריכים לעדכן את הפרק בעקבות המלחמה. הכול אותו דבר...

פער התדמית

אין בישראל גוף שלטוני, בו קיים פער כה גדול, בין המציאות לבין תדמיתו בתודעת הציבור. האיום המתמיד על קיומה של מדינת ישראל, יחד עם תודעת השואה, הפכו בצדק את ההגנה והביטחון לנושא מרכזי בסדר היום הלאומי. כך הפך הצבא היהודי לערך כמעט קדוש, דת שאין מערערים עליה – פשוט מאמינים.

במלחמת יום הכיפורים נסדק המיתוס במקצת; אך כוח ההתמדה שלו, בהיותו נישא על ידי הגוף השלטוני הדומיננטי בישראל, גם מבחינת היקפי כוח האדם והתקציב, לא סדק את המיתוס גם עשרות שנים לאחר המלחמה ההיא.

אחד מסממני אמונה דתית היא ההפרדה המתבצעת במוחו של המאמין: בין יישום אמות מידה הגיוניות ומציאותיות בחיי היום-יום, לבין התעלמות מאותה שיטתיות מחשבתית בעת כניסתו לעולם הדת. הוא מאמין. מאמין בלבד. כך יחס הציבור לצבא. אילו היינו מיישמים את אותם כלים ושגרות מחשבה שמשמשים אותנו בעבודתנו האזרחית, בבואנו לדון את צה''ל, היינו מגיעים למסקנות מפתיעות.

...הצבא הוא המוסד הפופולרי בישראל. ליבת הקונצנזוס. הדבר נובע מהצורך של הישראלים לחוש שמי שמגן עליהם ועל משפחותיהם אכן טוב וכשיר... בעניינים הצבאיים, הדעתנות המפורסמת של הישראלים מפנה את מקומה לאמון כמעט עיוור בכל לובש מדים בכיר... אם במטכ''ל החליטו משהו, כנראה שזה נכון... ואם צה''ל נראה כפי שהוא נראה – כנראה שכך הוא צריך להיראות.

עופר שלח, המגש והכסף

בהמשך נתאר עיוותים ותמונות מתוך מציאות צה''לית שאינה ידועה לרובנו. נצביע על בעיות מבניות, ונציע מבנה שונה למערך המגן על ביטחון המדינה. מבנה שגם הוא אינו יכול להיות מושלם, אך עדיף לאין-ערוך על המצב הקיים.

---

העדר מקצועיות

צה''ל במבנהו הנוכחי, אינו יכול להיות צבא מקצועי ומיומן (למעט יחידות עילית מיוחדות וזעירות שאינן מכריעות מלחמות). גיוס החובה מאלץ את הצבא להקדיש מאמצים ותקציבים גדולים להדרכה והכשרה של מחזורי מתחיילים חדשים עוד בטרם הספיק להפיק את התועלת המקצועית מ''הוותיקים'' שכבר משתחררים...

מחסור באימונים, לא רק של מילואימניקים, וריבוי ''כאילו'' אימונים שאינם מדמים שדה קרב, כוח אדם מיותר שמעיק על המערכת, והעדר הכשרה מספקת של קצונה – כל אלה גם יחד יוצרים צבא לא מקצועי.

חובבנות

האם אפשר לקחת נערים בני 18, שמעולם לא שחקו כדורגל, להכשירם במשך כ- 6 חודשים בקורס לכדורגל, לשבצם בקבוצה מאורגנת, ולצפות שישחקו כדורגל מעולה בשנתיים הבאות עד לשחרורם מהקבוצה?

האם אפשר לקבץ נערים בני 18 לקורס למכונאות רכב, מחשבים, או כל מקצוע אחר, הכשרה שתמשך כ- 6 חודשים ולצפות שבמשך שנתיים יעסקו במקצועם ברמה גבוהה?

האם הייתם מוכנים לקלוט אליכם, למקום העבודה, צעיר בן 18, ללא ניסיון עבודה כלשהו, להשקיע בו לימודים והדרכה במשך חודשים ארוכים, להעניק לו ידע תוך כדי עבודה, להעסיקו פחות משנתיים, ולשחררו מייד לאחר מכן?

האם המקצועות הצבאיים, קלים ופשוטים לאין ערוך מכל המקצועות האזרחיים? האם קבלן שיפוצים היה מקבל לעבודה נער בן 18 להכשירו כטייח, או רצף, אילו היה יודע בוודאות שהנער יעזוב אותו לאחר כשנתיים?

חובבנות. כך נוהג צה''ל!!!

בכל מקצוע אזרחי נדרשת תקופת לימודים רצופה ורצינית, ואחריה – תקופת התמחות תוך כדי עבודה. רק בשנים שלאחר מכן, הופך העובד למקצוען אמיתי. כדי להישאר מקצוען, עליו להתמיד במלאכתו, להתעדכן בחידושים ולגלות ערנות מול מתחרים. לא ייתכן שרק במקצועות צבאיים כל זה אינו נדרש! המסקנה הבלתי נמנעת היא שהבסיס עליו נשען הצבא – חובבני!

מכונת הדרכה ענקית – אך אינה מכשירה אנשי צבא מקצועיים

מכאן המסקנה שעיקר עיסוקו של צה''ל אינו לחימה וגם לא ביטחון שוטף, אלא הדרכה – מכונת הדרכה ענקית שמלמדת אנשים צעירים מקצועות צבאיים, מאפשרת להם רק להתחיל התמחות תוך כדי עבודה וממהרת לשחרר אותם... שוב נקלט מחזור חדש של מתחיילים, וחוזר חלילה... בהעדר המשכיות מקצועית יורדת לטמיון ההדרכה הראשונית.

משום מה כולנו מאמינים בבלתי אפשרי – שצה''ל מקצועני, איכותי וברמה גבוהה. לא ייתכן.

שרות צבאי לנשים – משחק בכאילו

חיילות לא משרתות בצה''ל – חיילות שוהות בצבא ומשתחררות.
שוב מתבקש הגולש לשאול עצמו (''עם היד על הלב''): האם היה מוכן לקבל לעבודה מזכירה, מנהלת חשבונות, או אשת מכירות, נערה בת 18; להשקיע בה, להכשירה בקורס לאורך מספר חודשים, לאמן אותה תוך כדי עבודה חודשים נוספים... לאפשר לה לעבוד במשך כ- 10 חודשים ולשחררה... שום מקום עבודה סביר בעולם לא היה מוכן לגייס עובדת בתנאים אלה. נשמע כטירוף מוחלט. אך מתקבל בהבנה, ואפילו בהערכה, כאשר צה''ל נוהג כך!

לימודים, התמחות, היי-טק

מהנדס שסיים זה עתה את לימודיו בטכניון עדיין אינו ''מהנדס'', בדיוק כפי שעורך דין שזה עתה סיים את לימודיו אינו ''עורך דין''. בכל מקצוע נדרשת תקופת התמחות מעשית, בשטח, שבהמשכה אכן מפיקים תועלת ממשית מהמקצוע. תקופת ההתמחות וההתמקצעות נמשכת שנים ובוודאי שלא מספר חודשים.

צבא מודרני שאָמוּן על שמירת פער איכות מול צבאות אויב, חייב לאמץ ללא הרף טכנולוגיות חדשות, חומרה ותוכנה כאחד. קצב ההתחדשות שהולך וגובר בעידן ההי-טק, מאריך את הזמן הנדרש להכשרה מקצועית של צעיר בן 18, ללא ניסיון מקצועי קודם. הצבא ייאלץ להקדיש זמן הולך וגדל ללימודים עיוניים, אימון והתמחות מעשית.

ככל שהמודרניזציה גוברת, הולך ומתקצר משך הזמן בו צה''ל יכול להפיק תועלת מחייל במסגרת שרות חובה, הואיל ותקופת ההכשרה חייבת להתארך. ''אפקט המודרניזציה'' מחזק את תסמונת ''צבא ההדרכה לישראל''...
מדגיש את הדברים יעקב ליפשיץ, בספרו כלכלת ביטחון:

...התפתחויות טכנולוגיות ולעלייה הקבועה בדרגות התחכום של מערכות הנשק ושל ציוד צבאי אחר. כוח האדם הצבאי נדרש לרמה גבוהה יותר של מקצועיות, מומחיות וניסיון מעשי כדי לתפעל ולתחזק את המערכות הצבאיות החדישות, ודרישה זו חלה על מרבית תחומיה של הפעילות הצבאית... הולכים ומתרבים התפקידים שרק משרתי קבע או אזרחים עובדי צבא יכולים למלא...

שורשים – ההכשרה הפורמלית של קציני צה''ל

ההכשרה הצבאית הפורמאלית שעברו מפקדי צה''ל הראשונים, עוד לפני קום המדינה, התבצעה בפלמ''ח והייתה דומה יותר לקורס מדריכים של תנועת נוער. אחרי קום המדינה ועד עתה, מקבלת הקצונה הזוטרה את הכשרתה במשך חודשים ספורים. המדריכים בבית הספר לקצינים הם בדרך כלל חניכים מצטיינים בקורס הקודם עם ניסיון מעשי וידע צבאי מועט. קצינים בכירים לומדים כשנה בפו''מ (בית הספר לפיקוד ומטה) שם מלמדים מגוון נושאים כאשר להיסטוריה צבאית, לניתוח מלחמות ומהלכים צבאיים מוקדש מיעוט מהזמן. הקש כאן לפירוט.

הקצונה הזוטרה

הליך הסבתו של חוגר לקצין בצבאות מערביים, בעלי מסורת צבאית, הוא ממושך, מורכב ומיועד בעיקר לחיילים שרואים את הצבא כמקצועם. קורס הקצינים בצה''ל, קצר יחסית, ואינו מכשיר מנהיגות צבאית. הקורס מהווה, למעשה, כלי למיון ולסינוןאוכלוסייה צבאית בעלת כישורים ומוטיבציה עדיפים.

חייל בצה''ל יכול להיות לקצין כ- 18 חודשים לאחר גיוסו! כאשר בילה את רוב ימיו בצבא בקורסים, כמעט ללא יכולת לצבור ניסיון מעשי משמעותי במקצוע צבאי כלשהו.

ספק אם קיים צבא מערבי שדרגות הקצונה בו מוענקות כה מהר. באופן זה, דרגות הקצונה על הכתפיים מעידות בעיקר, סטטיסטית, על כישוריו האישיים של העונד ולא על הכשרה עמוקה ומיוחדת.

בצה''ל כמעט ולא קיים מעמד המש''ק.

סמל מחלקה הוא מי שלא התאים או לא רצה ללכת לקצונה... בצבא האמריקאי או הבריטי הסָמל הוא הלוחם הוותיק, המנוסה והמיומן ביותר במחלקה... ויכולותיו גבוהות... התחליף הצה''לי למש''ק המקצועי הוא ריבוי הקצינים הזוטרים... זילותה של הדרגה ושל מעמד הקצין... עצם הדרגה על הכתף לא עושה מישהו לכשיר יותר למלא תפקיד של סמל...

עופר שלח, המגש והכסף

תא''ל (מיל.) אמציה חן אמר:

בצה''ל אין קצינים ואין מפקדים. יש בעלי הסמכה פורמלית, שאינה מעידה על בקיאות מקצועית. תקופת ההכשרה הקצרה בצה''ל תלויה בבעיות מנהלתיות ולא בצורכי הכשרת הקצין. לקציני צה''ל אין מודעות להשכלה צבאית ולחשיבה בנושאים צבאיים... הקצינים נתונים אך ורק בעשייה... נותנים תשובות מכוח הסמכות ולא מכוח ידע ומחשבה.

אורי מילשטיין, קריסה ולקחה

צבא הקבע – הקצונה הבכירה

כאמור, קורס הקצינים הוא בעיקר אמצעי מיון ופחות מוסד להכשרה. באמצעותו, בוחר הצבא חיילים עם נתונים אישיים עדיפים יחסית, ומעניק להם דרגות קצונה. אין להסיק מכך שהחוגרים (חיילים שאינם קצינים) הם בעלי כישורים אישיים נחותים. חלקם, מסיבות שונות, כלל לא התמודד על קצונה.

בהצטרפות לצבא קבע, והשתלבות במעמד הקצונה הבכירה מתקיים הליך מיון נוסף. הפעם המיון הוא פסיבי וממושך – לא הצבא ממיין, אלא בעיקר הקצינים ממיינים את עצמם אל מחוץ לצבא ופורשים. חלק ניכר פורש בדרגת סגן עד רב-סרן. בצבע הקבע נשארים לרוב הקצינים שאופיים מאפשר להם להסתגל למערכת המעוותת. לא ידוע לנו על מחקר מעודכן של מאפייני הקצינים הפורשים לעומת כישורי הקצינים המתמידים בקבע לתקופה ארוכה. מחקר שבוצע על ידי צה''לבסוף שנות ה- 60, כאשר הצבא היה בשיא תהילתו ויוקרתו, העיד על פער איכותי ברור לטובת הקצינים הפורשים מהצבא בגיל צעיר. המחקר הוסתר באחת המגרות והועבר אלינו על ידי גולש בעילום שם. אין כל סיבה להניח שהמצב השתפר. נהפוך הוא, היקף הפיתויים שמציע השוק האזרחי גדל מאז פי כמה.

חיזוק לתחושה זו נתן מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף בני פלד, בראיון לירחון ניהול (נובמבר, 1980):

...הצבא כפי שהוא מאורגן כיום, קולט את האנשים הפחות מוכשרים. רבים מהמוכשרים לא נשארים במסגרת צבא-הקבע. הם הולכים ללמוד, הם מנסים להתקדם בחיים. צריך לשנות את מבנה המערכת... לא נעים לומר, אבל כיום נשאר בצבא קבע רק מי שחושב, שבאמצעות המסגרת הצבאית יוכל לממש את שיא הקריירה שלו.

גם מפקדי הדרג הלוחם, הם לרוב חסרי השכלה צבאית, כפי שמתאר תת-אלוף יעקב זיגדון, מפקד פו''ם – המכללה לפיקוד ומטה, בראיון עם עמיר רפפורט (מעריב 10.9.04):

...אף אחד מאתנו לא היה הולך לרופא אם היה יודע שאינו מוסמך לרפואה, אף אחד לא היה הולך לעורך דין, אם היה יודע שעורך הדין לא הוסמך בבית הספר למשפטים. לעומת זאת... אנחנו מפקידים מאות חיילים גם בידי מג''דים שלא הוכשרו להיות מפקדי גדוד. נקודה.

צבא המילואים

תורת הלחימה של צה''ל מבוססת על צבא סדיר קטן (חובה וקבע) וצבא מילואים גדול. גיוס מהיר של מילואים בעת חירום אמור לאפשר מעבר ממגננה למתקפה. צבא המילואים, שמהווה את עיקר המסה הלוחמת אמור להיות מאומן היטב, מצויד כהלכה וכשיר.

בשנים 2000 – 2004 קיצץ צה''ל כ- 60% בכמות ימי המילואים המנוצלים. רק חלקם מנוצל לאימונים ממשיים. גם על כשירות הציוד במחסני החירום חלוקות הדעות. קשה לקבל כמובנים מאליהם את ההנחות העומדות בבסיסו של חיל המילואים.

בעשור האחרון צף ועלה ''משבר המילואים''. אוכלוסיית משרתי המילואים מתמעטת ומורכבת בעיקר מבני המעמד הבינוני שנושאים בעיקר הנטל. אין ספק שההתמרמרות והניכור שחשים ''הפריירים של המדינה'' משפיעים על הנכונות להתייצב לשירות מילואים. גם אם בעת חירום יהיה שיעור התייצבות גבוה, יש להניח שחלק גדול מהמתייצבים יחסר אימון – חיילים שלא אחזו בנשק מזה שנים ולא התעדכנו בתורת לחימה.

חֵיל מילואים שנאמן להגדרתו חייב באימון אינטנסיבי ומרוכז. מפקדים במילואים חייבים באימון ממושך יותר, לימוד אמצעי לחימה ושליטה טכנולוגים והטמעתם, לימוד ותרגול בשליטה ובשילוב מסגרות לחימה גדולות.

אין צורך במבחן תקופתי לחיילי מילואים כדי להגיע למסקנה על חוסר מקצועיותם. הרי כבר את השרות הסדיר הם סיימו כאנשי מקצוע צבאיים חובבנים. תוספת האימון לה זוכים במסגרת המילואים היא בסדרי גודל של 5 ימי אימונים נטו בשנה... כדי להבין את האבסורד צריך לחזור שוב למקצועות האזרחיים שאנו מכירים: האם טכנאי מחשבים, מכונאי רכב, פסנתרן או שחקן כדורגל יכולים לשמור על כושר מקצועי אם יתאמנו במקצועם שבוע בשנה?!

מתכונת צבא המילואים בצה''ל היא ''הודאה באשמה'': חייל מילואים אמור לשרת באוגדתו כ-‏20 שנים. מכיוון שחיילי מילואים לא רוכשים במהלך שירותם מיומנויות חדשות (בקושי שומרים על מיומנותם הישנה שגם היא לא הייתה מי יודע מה...), ובוודאי שלא מתרגלים אותן, הרי שאוגדת המילואים נועדה מראש להפוך למוצג היסטורי – לא לשקף דוקטרינה חדשה, לא תורת לחימה שונה, לא טכנולוגיה חדשנית – אותו נ.נ. ואותם שקי חול, בערך כמו במבצע קדש (1956)...

מודל המילואים של חיל האוויר, בו טייס מילואים מתאמן פעם בשבוע ומשולב דרך קבע בטייסת סדירה מאפשר לשמור על כושר צבאי אמיתי ועדכון שוטף בחידושים. דווקא מודל חיל האוויר מדגיש את האבסורד שבקונספציה חסרת הבסיס שדי בימים ספורים, אחת לשנתיים, כדי לשמר כוח של צבא מילואים יבשתי.

רצון טוב, נכונות, אמונה ומסירות – לא יהיה בהם די בעת חירום!

למדינת ישראל אין צבא מילואים של 500,000 חיילים כפי שמפרסמים. הטבלאות על הקירות במטכ''ל ריקות מתוכן בגלל הסיבות שמנינו. כמה יש באמת? קשה לדעת, אבל הרבה פחות. הרוב כנראה חיילים נוסח ''גבעת חלפון אינה עונה'' של הגשש החיוור.

ניגוד אינטרסים בצה''ל מונע אימונם של אנשי מילואים

צבא המילואים נועד במקור לשמש כזרוע הצבאית החזקה לעת חירום, מלחמה. חייל מילואים אינו חייל ויחידת מילואים היא סתם כיתוב על טבלת קיר במטכ''ל, אם אינם מתאמנים באופן אינטנסיבי, מקצועי ויעיל. שוב אין צורך במידע פנימי חסוי, רק להפעיל את הראש: מה יהיה כושרה של קבוצת כדורגל אם תקַרָא לאימון אחת לשלוש שנים? זו בערך רמתו של צבא המילואים – כך מבין כל מי שאינו מאמין בנסים!
ובניסוח עדין יותר, של מבקר המדינה בדו''ח מס' 47, על מיעוט האימונים: ...אינם מספיקים כדי לשמר את הכַּשרות המבצעית של משרתי המילואים...

מדוע, אם כך, רק כ- 20% מתקציב המילואים מוקדש לאימונים?

התשובה מצויה בניגוד האינטרסים המובנה בשיקוליהם של ראשי הצבא: עלות אימון רציני יקרה בהרבה מעלויות יום תעסוקה מבצעית או ביטחון שוטף. אימונים מצריכים גם מאמצי הכנה, פיקוח ותפעול מצד המערך הסדיר. תעסוקה מבצעית, לעומת זאת, קלה לביצוע, שגרתית, זולה יחסית ובדרך כלל ללא ''כאבי ראש'' (לא כל שבוע נחטף חייל...).

התמורה הצומחת מאימונים אינה מיידית ולא ''נראית בשטח''. אימונים הם השקעה לטווח רחוק מאד, לפעמים עשרות שנים עד למלחמה הבאה... שייתכן שאפילו לא תפרוץ. מה ''ירוויח'' רמטכ''ל נוכחי אם ישקיע באימונים? הרי את פירות האימונים של היום, יקצור אולי רמטכ''ל שיכהן בעתיד הרחוק, שבתקופת כהונתו תפרוץ המלחמה הבאה. אם הרמטכ''ל הנוכחי ישקיע באימונים ויכשיר צבא מילואים מזהיר – התהילה, הכבוד והזֵר יקשרו לראשו של רמטכ''ל אחר...
לעומת זאת, הצלחת הרמטכ''ל הנוכחי נמדדת, בין היתר, ביכולתו לאבטח עכשיו ישובים, גבולות, צמצום תאונות אימונים וקידום פוליטי... אז מי צריך את כאב הראש של אימונים?...
אימון בהיקף גדול טומן בחובו סיכון לאוגדונר: ככל שגדל היקף הכוח המתורגל כן גדל הסיכון לכישלון האימון. מפקדי אוגדות לא הוכשרו לתפקיד זה, חלקם הגדול גם לא התנסו בתרגיל רב אוגדתי. אם יחליטו על תרגיל כזה – זו תהיה קרוב לוודאי התנסותם הראשונה. הברדק שיתחולל שם וודאי – מי צריך את זה?

מח''ט מילואים, ששאל פעם אלוף פיקוד למה נערכים אימונים שספק אם יש קשר בינם לבין מלחמה עתידית, נענה: מה לעשות החיילים צריכים להתאמן על משהו...

עופר שלח, המגש והכסף

תקופת ההשכלה

בשנים האחרונות התרבו תוכניות הלימודים, קורסים, סדנאות, לימודים אקדמיים ומסלולי הכשרה המיועדים לקצינים. משיחות עם קצינים עולה שרוב המשתתפים הם קצינים בדרגות נמוכות... הקודקודים הגדולים לא צריכים ללמוד... הם יודעים. חלק ניכר מתוכניות הלימוד נועדו להשלים השכלה פורמלית, או נועדו כצ'ופר לדחיית פרישת הקצין מהצבא, אחרים בכלל יוצאים ללימודים כבונוס לפני השחרור. רוב הנושאים הנלמדים, יש להם קשר רופף בלבד להוויה הצבאית ולהכשרת מצביאות מקצועית. אוסף המקצועות הנלמדים נראה כנובע מנטיית לב של האלוף שאחראי על הבחירה.

רוב הקצינים הבכירים בעבר ובהווה לא תכננו מראש את הצבא כעתידם ומאריכים את ''החתימה'' משנה לשנה, אינם רואים למעשה את הצבא כקריירה מקצועית, אלא כיעד לפרישה מוקדמת עם ''בוחטה'' רצינית. אפשר להבין את סלידתם מהשקעה בלימודים צבאיים מקצועיים (אילו התאפשרה).

הפרישה לפנסיה בגיל צעיר יחסית גורמת לקצונה הבכירה להכשיר עצמה לקריירה השנייה במגזר האזרחי. למה להתמחות בלימודים צבאיים מקצועיים כגון היסטוריה צבאית, חשיבה אסטרטגית ואומנות המערכה הצבאית? בזבוז זמן יקר ערב פרישה.

לא רק שהכשרתם הראשונית לקצונה היא ספק במתכונת של קורס סמלים מזורז בצבא האמריקאי, אלא גם הכשרות בהמשך הדרך בלתי אפשריות כי הן מחייבות רכישת ניסיון 'רוחבי' וקידום איטי בדרגות. בהעדר ראיית הצבא כמקצוע מתרבים לחצי הקצינים לפרוש אם לא יקבלו את התפקיד והקידום בו הם מעונינים והמערכת נאלצת לפתות אותם בקידום בדרגה ובתפקיד, להתחשב בעברם כלוחמים מצטיינים ובאופיים האישי ופחות בהכשרתם לתפקיד החדש.

צבא שאין לו מוסדות של צבא מקצועי – לא אקדמיה צבאית אמיתית, לא מסלול הכשרה קבוע, לא חלוקה מוסדרת ומחייבת של תפקידים בין פיקוד, מטה, הדרכה ותקופות של העשרה והכשרה – מעמיד דור אחרי דור של מפקדי מיליציה, שרק הדרגות על הכתף עושות אותם לגנרלים...

עופר שלח, המגש והכסף

יחד עם זאת, ייתכן שמתוך אינספור הקורסים ותוכניות הלימודים תתגבש, עם השנים, מסורת לימוד והכשרה מקצועית. הסיכוי לכך יגדל רק אם צה''ל יהפוך לצבא מקצועי.

יחידות מובחרות ויחידים מובחרים

בצה''ל קיימות יחידות מובחרות כגון סיירת מטכ''ל, סיירת שלדג, השייטת, סיירות חייליות, יחידות עילית של מודיעין ועוד. תהליך המיון קפדני, החיילים והקצינים ברמה אישית גבוהה, תקופת ההכשרה ארוכה מאד ואינטנסיבית. כך לדוגמה גם חיל האוויר. אין ספק שיחידות אלה מכשירות לוחמים מקצועיים ברמה גבוהה. אך גם יחידות אלה שייכות לרוב ל''צבא ההדרכה לישראל''; דהיינו, רוב השירות הצבאי מוקדש לקורסים ולהדרכה וכשנתיים לאחר ''תחילת העבודה'' משתחררים... היחידות המובחרות קטנות כמותית, הן מיועדות למבצעים מיוחדים ולמשימות מורכבות. לכן, למרות איכותן וחשיבותן הן לא מסוגלות להכריע את המלחמה.

גם ביחידות צה''ל האחרות יש לא מעט חיילים וקצינים מסורים ובעלי מוטיבציה גבוהה. איכות אישית גבוהה באה לביטוי במלחמות ובפעולות מבצעיות. ההיסטוריה הצבאית שלנו משופעת ביחידים ש''הצילו את המצב'' ברגעים קריטיים והביאו את הניצחון למרות הכשלים ומחדלי המערכת, למרות אובדן השליטה של הפיקוד הבכיר.

---