הגבלת זכות העתירה, צעד שפוי (נוסף) לחיזוק הדמוקרטיה

השנה האחרונה אופיינה בשורה ארוכה של חוקים, חוקים בתהליך, הצעות חוק וכדומה שהמשותף לכולם הוא, מצד אחד, חיזוק כוחה של הדמוקרטיה הישראלית ומצד שני, ''קריאות שבר'' על חיסולה של הדמוקרטיה הישראלית.
מה שמאפיין את בעלי ''קריאות השבר'' הוא חוסר ההבנה, אם באורח מובנה או רק כלפי חוץ, של מהות המשטר הדמוקרטי.

כדאי להזכיר לכל הזועקים מרה על ''סתימת פיות'', ''חוק ההשתקה'', ''הרס בית המשפט העליון'' ועוד, כי דמוקרטיה היא שלטון הרוב. זה מונח שהמיעוט אינו אוהב לשמוע אותו כאשר הוא במיעוט, אך בהחלט אוהב אותו כאשר הוא הרוב. שלטון הרוב אין פירושו של דבר שהרוב יכול לעשות כל דבר. במקרה כזה זו תהיה דיקטטורה של הרוב. שלטון הרוב פירושו שמיעת דעת המיעוט, התחשבות בדעות המיעוט, בצרכי המיעוט והגנה על המיעוט מפני עושק ודיכוי. אך למיעוט חייב להיות ברור דבר אחד: ההחלטה והביצוע הם בידי הרוב בלבד.

נשיא בית המשפט הקודם, הפרופסור אהרן ברק הוא עילוי בשטח המשפט. אין על כך חולקים. אך מהתבוננות באופן ניהולו את הרשות השופטת, שהוא עמד בראשה שנים רבות, מסתבר שהאיש הוא יותר פוליטיקאי משופט. הוא לא היסס לרקוח ''דילים'' עם הפוליטיקאים בכדי לקדם את השופטים המקובלים עליו, לכס בית המשפט העליון, ולחסום את שאינם אומרים אמן לתורתו (הפרופסוריות גביזון וכהן). הוא הנהיג את ההלכה ''הכול שפיט'', אך נזהר מלהתעמת עם הרשות המבצעת.

הוא פתח את הבג''צ בפני כל אדם וגוף משפטי, ללא קשר לנושא העתירה. סלל את הדרך להיווצרותם של מאות עמותות שעיקר עיסוקן הוא הגשת עתירות למרות שהנפגעים לכאורה מנושא העתירה נמנעו מלעתור (בכך למעשה הודו שפגיעתם, אם ישנה כזו, היא קטנה וזניחה). הגופים, ללא כל קשר לאדם ולמקרה, מיהרו לעתור לבג''צ כנגד עניין זה או אחר, לעיתים, נראה, כאילו לצרכי תקשורת ופרסום בלבד.

ואכן בעשור האחרון הגופים המשפטיים הלו שמתאגדים במסגרת עמותה שאינה נושאת רווח, הפכו ל''תעשיית'' עתירות לבג''צ שרווח יפה בצידה. מנתונים שונים שהתפרסמו בשנים האחרונות אנו למדים ''שתעשייה'' זו מגלגלת עשרות מיליוני שקלים בשנה שמקורם ברשות הפלשתינאית, במדינות מערב אירופאיות שונות ובתרומות מגופים בינלאומיים אחרים. מה שמפליא בכל ''התעשייה'' הזו שאין כמעט תרומות מאזרחים וגופים ישראלים. הסיבה פשוטה, הישראלים מתנכרים לעמותות הללו וחלקם אפילו רואים בהם אויבים. לכן מפליא, למשל, שהאגודה לשמירת זכויות האזרח, שאין אפילו 1% של ישראלים שמזדהים עימה אמורה לשמור על זכויות האזרח של תושבי המדינה. בפועל, מי שמעיין בפעילות האגודה הזו, כמשל, מגלה שהיא מגינה על זכויות הפלשתינאים וארגונים קיקיוניים במדינת ישראל ולא של הציבור היהודי. הדבר אינו מפליא כאשר בוחנים את מהות התורמים ומטרותיהם.

כאמור, הנחייתו של הנשיא הקודם של בית המשפט העליון, הפרופסור ברק, יצרה את ''תעשיית'' העמותות. מאות ואלפי העתירות שהוגשו לבג''צ, ע''י העמותות הנ''ל גרמו להצרת חופש הפעולה של הרשות המבצעת (ואולי זו המטרה האמיתית שלהן) מאחר וכל החלטה שלה מיד ''זכתה'' לעתירה או שנים או יותר בבג''צ ועיכבה לעיתים לזמן קצר ולעיתים ליותר את הפעולות הנחוצות לציבור. עתה, סוף-סוף, התפנתה הכנסת לטפל גם בעניין זה והונחה הצעת חוק שבאה להגביל את זכות העתירה לבג''צ לנפגע עצמו או במקרה שמדובר בנושא ציבורי רחב, או חוקתי הזכות לעתור תהיה לכל אדם, כולל העמותות. אני יכול לדמיין לעצמי את קריאות השבר על ''סתימת הפיות'' המתמשכת, אך ביסודו של דבר הדמוקרטיה דוגלת בשיטת שלושת הרשויות ותיקון זה לחוק מיועד לחדד ולייעל שיטה זו.

---