פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
חמור כחול-לבן / טור שבועי
אריה פרלמן (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 20:13)


חמור כחול-לבן



אריה פרלמן






הידרדרותה של התרבות האנושית: המוסיקה של המאה העשרים כמשל


כאשר שאלו את אלברט איינשטיין את השאלה: ''באילו כלי נשק יילחמו לדעתך במלחמת העולם השלישית''?

ענה איינשטיין כדלקמן: ''אינני יודע לגבי מלחמת העולם השלישית, אבל אני בטוח לגבי מלחמת העולם הרביעית: מקלות ואבנים...''

אמנם, סגירת מעגל זו, שצפה איינשטיין, נובעת מאסון גרעיני, ולא מתהליך הדרגתי.

עם זאת, צועד האדם אל עבר הפרימיטיביות באיטיות אך בבטחה, בעודו סבור כי הוא מתקדם.


אחד מהתחומים שבהם ניכרת מגמה זו, הוא התחום שנהוג לכנותו: ''מוסיקה קלאסית'' - אם כי נכון יותר להגדירו 'אמנותית', מכיוון ש''קלאסית'', פירושה הנכון הוא המוסיקה האירופית האמנותית שנכתבה בין השנים 1750 ל- 1810, פחות או יותר.

לפני שניגש לדון במוסיקה של המאה העשרים, ראוי לבחון מהי בכלל ''מוסיקה''?
שאלה טובה, שאין אנו מרבים להגות בה. פרופ' דליה כהן מגדירה אותה כ''אירגון צלילים (ורעשים) בזמן - על-מנת להביע חוויה''.

למרבה הצער, אין לנו הקלטות או רישום תווים מהמוסיקה של האדם הקדמון, ולכן יכולים אנו רק להניח, שהמוסיקה שלו היתה ראשונית, פשוטה, מה שנהוג לכנות: ''פרימיטיבית''. אולי בדומה לצעדיו הראשונים של תינוק בתחום זה.

הידיעות המוקדמות ביותר של האדם על המוסיקה של ימי קדם, הן בנות כמה אלפי שנים בלבד, ונובעות ממסורות עתיקות בעל-פה, תיווי עתיק שהוא בהרבה מקרים לא מדויק. כך או אחרת, ניתן בהחלט להצביע על התפתחותה של המוסיקה לאורך מאות שנים: בהוספת קולות, בשכלול הקצב, בהתקדמות חומרית ומקצועית בבניית כלי-נגינה, בפיתוח תיאוריה ושיטות הלחנה מתוחכמות, וכן הלאה.




אולם, במאה האחרונה התרחשה מהפיכה במוסיקה האמנותית, שכולם - שוללים ומחייבים כאחד - מודים בקיומה. אחד המומחים, שהוא גם מחסידי המוסיקה הזאת - ד''ר לב קובליאקוב - ממשיל את המוסיקה של עד המאה העשרים לנהר שהתקדם במסלולו - ואת המאה העשרים לשפך רחב שהפך לים, ובו מתרוצצות זו לצד זו מגמות שונות ואף מנוגדות.

במונח ''מוסיקה של המאה העשרים'', הכוונה היא, כאמור, למוסיקה ה''קלאסית'' שנכתבה במאה זו, ובמיוחד, לזו שנכתבה בסגנונות 'מהפכניים', שלא היו קיימים לפני כן.

שלושת הסגנונות הבולטים הם מוסיקה א-טונאלית; דודקפונית וסריאלית. הסגנון המוזכר ראשון, הוא הקודם לשלושה, התקיים למשך זמן קצר ביותר, אך חשיבותו מכרעת, בכך שפתח את הדרך בפני השניים האחרים.

המושג ''טונאליות'' הוא מרכזי להבנת הסוגיה, לכן יש הכרח לבארו: טונאליות, היא שיטה מוסיקלית שבה קיים סולם בן 7 טונים שלמים, והיא בנויה על מערכת של יחסי-גומלין בין צלילים ראשיים ומשניים, שעליהם נבנים אקורדים, ולכל אחד ישנו תפקיד אחד או יותר, עם הבדלי חשיבות ביניהם.
ישנו טון מרכזי, ציר שסביבו סובבת המנגינה/היצירה כולה: ממנו היא (בדרך כלל) באה ואליו היא חוזרת.
מה שנדרש על-מנת להבין באופן בלתי-אמצעי את המונח הזה, הוא לזמר לעצמנו בשקט את שיר הילדים הידוע ''יונתן הקטן'', עד למשפט: ''אפרוחים חיפש''; או לחילופין, לזמר את ''שנה טובה'', עד למשפט המסיים: ''ש-נה טו-בה!''.
בשתי ההברות האחרונות, (''פש'', ו''בה''), המנגינה מסתיימת, וישנה תחושה של רגיעה, של סיום, הנקראת בשפה מוסיקלית: ''קדנצה''. הצליל המסיים את המנגינה, בשני המקרים הללו, הוא הטון המדובר: סביבו חגה המנגינה, סביבו וסביב צירים משניים לו - נוצר המתח, ורק כאשר מגיעים אליו - נוצרת תחושה אמיתית של סיום. ניתן לנסות לסיים באופן מלאכותי את ''יונתן הקטן'' במילה ''בבוקר'', ולחוש בהבדל.




השיטה הטונאלית, היא בת כ- 600 שנה, ואיננה אופיינית למוסיקות חוץ-אירופיות, או אף לחלק מן המוסיקה האירופית העממית (לא הפופולרית של ימינו - אלא העממית המסורתית, הן עירונית והן כפרית).
עם זאת, ברובן המוחלט של תרבויות העולם קיימת השיטה המודאלית, שגם בה מתקיימים ציר מרכזי וצירים משניים במנגינה, גם אם באופן פחות חד, בולט ומודע מאשר בשיטה הטונאלית. יתר-על-כן: כאשר בוחנים את המוסיקה היחידה המתקיימת מחוץ למין האנושי - הלא היא שירת הציפורים - נוכחים לדעת שגם במוסיקה זאת(!) ישנה ''טונאליות/מודאליות'', או כפי שפרופ' דליה כהן הגדירה זאת בפניי, ספק בצחוק ספק ברצינות: ''קונטרפונקט של פלסטרינה''.


לפיכך, למהפיכה הא-טונאלית נודעת חשיבות עצומה. המלחין היהודי יליד גרמניה, ארנולד שנברג (1874-1951), פתח במהפיכה זו, בכותבו את קטע אופוס 11 לפנסתר, ב- 1909.




מהי בעצם הא-טונאליות? בפשטות גאונית, ובגאונות נבואית, הגדיר זאת הסופר ז'ול ורן, עשרות שנים לפני התופעה, בספרו ''פאריז במאה ה- 20 (1863) :

- ''טוב, ועכשיו, שב על המקלדת.''
- ''מה זאת אומרת? אתה רוצה ש...''
- ''שב, שב אני אומר לך.''
- מישל הניח לעצמו לצנוח על קלידי כלי הנגינה והפיק הרמוניה קורעת-לב.
- ''אתה יודע מה אתה עושה פה?'' שאל אותו הפסנתרן.
- ''אין לי בכלל ספק''.
- ''פתי, אתה יוצר פה מוסיקה מודרנית.''
(עמ' 79).

ז'ול ורן לא ידע, שכעבור עשרות שנים יכתוב שנברג את הנ''ל:

''כל צורות היופי הבנויות על חוקים או תבניות קבועות, אינן אלא בחינת כמיהה ליופי מצד עקרים אמנותיים. האמן השואף רק לאמת, לכנות המלאה, משיג את היופי בהיסח הדעת, בלי שהתכוון לכך... די לו בהבעת עצמו, אם אמר מה שהיה עליו לומר לפי חוקי טבעו שלו'' (אנציקלופדיה למוסיקה מאת ישראל שליטא, עמודה מס' 623, 624). (גם שנברג, אגב, לא היה מודע לדברי ז'ול ורן, שכתב ידו המצוטט חלקית לעיל - נחשף בעליית הגג רק לפני כתשע שנים).

אם לתרגם ללשון בני-אדם, פה עסקינן בונדליזם מוסיקלי: אין חוקים, אין כללים, אין תבניות ואין מגבלות: כל אחד, על פי ה''כנות'' וה''רגש'' שלו, יכול לצרוח, לדפוק על שולחנות ולהרעיש ברעשן - והוא ייחשב אז ל''אמן'' עילאי, ליוצר גאוני, לפחות כמו בטהובן ר''ל, כי הרי לא יהיה שום מדד אמיתי לפיו ניתן יהיה לבחון ולהעריך את ''יצירתו''.

הסוג הנקרא ''דודקפוניה'', הוא גרוע אף מן הא-טונאליות, כיוון שכאן מדובר במעין ''קומוניזם מוסיקלי'': כל שנים-עשר חצאי הטונים במסגרת האוקטבה (אוקטבה: דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו) - הם שווים בערכם. אם הא-טונאליות משולה לוונדליזם, להתפרעות חסרת-רסן, הרי הדודקפוניה משולה להרס מחושב. משל למה הדבר דומה? לאדם שלקח גרזן בידו, והותיר חורבן מוחלט באחד מחדרי הבית, וכאשר כינו אותו: ''ונדליסט מופרע שכמוך'', היתמם וענה: ''אני? ונדליסט מופרע? הרי את ארון הזכוכית ריסקתי בשלוש מכות מדוייקות, כל אחת 20 ס''מ מתחת לשניה, את השטיח קרעתי לשבעה גזרים לפי נוסחה מתמטית מוכנה מראש, ואת שברי האגרטל פיזרתי ברחבי החדר במרחקים מדודים בטור הנדסי...

הסריאליות, היא קביעת הצלילים על-פי ''סדרות'', כאשר למלחין ישנה נגיעה שולית בלבד, אם בכלל, בתהליך ה''הלחנה'' - בדומה ל''הלחנת'' מוסיקה אקראית על-ידי מחשב פשוט למדי.




על-מנת להמחיש את ההבדל שבין מוסיקה טונאלית, א-טונאלית וסריאלית, ערכתי הקבלה לתחום השירה, וכתבתי שלושה שירים, שכל אחד מקביל לסגנון המוסיקלי, בהתאמה:

1) שיר ''טונאלי'':

אל חוף מבטחים חותר בלהט
משוטי מתרסק, מתפזר בגלים;
ואת, על החוף מלחשת בלאט
דברי מתיקה מהולים בכזבים;
הלילה יורד, סערה משתוללת
את כל כוחותיי אכלה על לא-כלום;
ואת, על החוף בעצמך מתפארת
אלי מתקרבת כמו רעם עמום.

2) שיר ''א-טונאלי'':

אני סוודר-חלון. שמיים אבן
טלפון חשמלי גמל חולצה.
קוץ-עמוד אוויר, מכונית
מה?

3) שיר ''סריאלי'':

אבד חע
עחב דא
בדח עא
דחע אב
חעא בד

אבקש סליחה מהקוראים החשים עלבון לנוכח שני ה''שירים'' האחרונים. הם הובאו לצורך המחשה בלבד...


וכך, חילחלה לתוך המוסיקה האסכולה הא-טונאלית ובנותיה, ונתיישבה לה בתוך האוניברסיטאות, האקדמיות ואולמות הקונצרטים, כביכול מדובר ב''מוסיקה''.

בשלב זה, מגיע בדרך כלל טיעון המחץ הנגדי, המתחלק, ברגיל, לשני חלקים:

1) ''מהיכן האטימות הזאת? האם אין אנו מחוייבים להיות ''פתוחים'' ו''ליברליים'' לסוגים אחרים של מוסיקה''?
2) ''יא-חביבי - תתעורר! המאה ה- 19 נגמרה ב- 1900...

על-כך ניתן להשיב כדלקמן:

1) בוודאי שעלינו להיות פתוחים לסוגים אחרים של מוסיקה, כל עוד מדובר במוסיקה! ישנו הבדל עצום, בין מוסיקה שאיננו מבינים או לא אוהבים - לבין משהו - כל דבר - שהוא איננו מוסיקה כלל. השיטה הא-טונאלית ובנותיה היא לא מוסיקה, אלא אנטי-מוסיקה והיא אנטי-אנושית ואנטי-טבעית. ''מוסיקה'' שאין בה מודאליות, שאין בה תבניתיות מסויימת - ויכולות להיות תבניות מסוגים רבים - היא פעלול, היא רעשי-רקע לסרטי מתח - כן. אבל בוודאי שלא אמנות.

ואכן, כאן מגיע אני לנקודה המרכזית, שבה פתחתי: אין שום הבדל בין אדם קדמון הצועק ודופק עם נבוט על עצם של ממותה - לבין אדם ''מודרני'' הצועק ודופק עם מקל תעשייתי מעובד על שולחן מפלסטיק. אין שום הבדל בין אדם קדמון, שנקלע במקרה אל פסנתר ומתיישב עליו, לבין אמן ''מודרני'', שמניח את ידיו על הקלידים ללא הכשרה וללא הבחנה, כיוון שהוא נותן ל''רגש'' ול''כנות'' לומר את דברם.

למאזין מן הצד אין שום דרך להבדיל.

ובעצם ישנו הבדל - והוא לטובת האדם הקדמון דווקא: הוא הרי לא מסוגל ליותר מכך. הוא הרי פרימיטיבי; אך האדם ה''מודרני'' הבוחר בשיטה ''מוסיקלית'' לעיל - הוא נחות הרבה יותר - כיוון שהוא מסוגל להרבה יותר.

כך מסתבר, שככל שהאדם ''מתקדם'' יותר - כך הוא שוקע יותר בניוון, שמחזיר אותו אל נקודה נמוכה יותר אף מנקודת ההתחלה.

2) המאה ה- 19 אמנם הסתיימה בשנת 1900, אך האמנות לא מתה. למרבה המזל, חיו במאה העשרים מלחינים שהוכיחו כי ניתן ליצור מוסיקה איכותית, אמיתית, אמנותית, כנה ומרגשת - מבלי להידרדר לברבריות מצד אחד, ומבלי להיצמד לחיקוי עיוור של תבניות העבר מצד שני: ג'ורג' גרשווין, הייטור וילה-לובוס (המלחין הלאומי של ברזיל), ועוד.

התופעה מתקיימת גם בענפי אמנות אחרים, כגון ציור, ובמיוחד בולטת התופעה בעולם האופנה: אם לפני חמש-מאות אלף שנה נהגה האישה ללבוש בגד תחתון בלבד, העשוי מעור, מה רואים אנו היום? היום ניתן לראות לא פעם ולא פעמיים תצוגות אופנה שבהן שוב הולכות נשים ללא בגד עליון, ועם בגד תחתון הנראה פשוט למדי...

סגירת מעגל.




הפיתוי לרסק את כל המסגרות לרסיסים - הוא גדול. הפיתוי להכריז שהמסגרות חונקות את האמנות והופכות אותה למלאכותית - הוא ענק.

אם כן, כיצד קורה, שאפילו ''מלחינים'' מודרניסטים קיצוניים, שרואים במוצרט מעין ''ילדון'' בנאלי - מעריצים את באך כגאון? והרי באך הוא עתיק יותר ממוצרט, והוא פעל במסגרת כללים נוקשים וחד-משמעיים!

ובכן, באחד משיעוריי באקדמיה למוסיקה בירושלים, כאשר למדנו הלחנה בשיטת קונטרפונקט, עם כללים נוקשים והגבלות מרגיזות - נשאל המורה, מיכאל וולפה - מדוע לטרוח ולהעמיס על עצמנו את כל הרסנים הללו?

תשובתו היתה כי רק אם נלמד ליצור בתוך ולמרות המסגרת - נוכל לפתח אמנות אמיתית, גם אם בעתיד נרשה לעצמנו לסטות ממנה.

אנחנו חיים בעידן של תהפוכות והתפתחויות עצומות, ועלינו ללכת בשמחה קדימה, אך בה-בעת להישמר היטב, על-מנת שבמרוצנו קדימה - לא ניפול בבת-אחת אל תהום הברבריות והפרימיטיביות, והדבר אפשרי.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


אריה, רשימה מרתקת !
יוסי (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 20:44) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



אריה, ההגדרה שלך צרה מדי
ישראל בר-ניר (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 20:54) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אם נצמצם, כפי שעולה מדבריך, את המוסיקה הקלאסית למה שנכתב עד 1810, אז מלחינים כמו מנדלסון, שומאן, ברהמס, שופן ועוד, לא ייחשבו כ''קלאסיים''.
הרבה יותר הגיוני לכלול את התקופה עד סוף המאה ה 19, ואפילו סף המאה ה 20 בתקופה הקלאסית. אם כי ניצנים ראשונים של מה שמכונה מוסיקה מודרנית הופיעו כבר לקראת סוף המאה ה 19
_new_ הוספת תגובה



ישראל: ההגדרה ה''צרה'' איננה שלי
אריה פרלמן (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 22:19)
בתשובה לישראל בר-ניר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

והיא גם לא צרה.
מנדלסון, שופן וברהמס הם מלחינים מהתקופה הרומנטית.
ואילו באך, הנדל ופרסל, שהם לא פחות ''קלאסיקונים'' מבטהובן - הם מלחיני תקופת הבארוק.

המינוח ''קלאסי'' איננו תואר כבוד, ושלילת התואר איננה חוסר כבוד.

התקופה הקלאסית מתאפיינת בשכלול הצורה, למעשה בהשתלטות צורת הסונאטה הקלאסית על היצירה המוסיקלית, וכן בדגש על הסימטריה, האיזון, ההרמוניה והצורה על-חשבון ההבעה והרגש, וכן הלאה.

אתה יכול להמשיך לכנות את המוסיקה האמנותית בשם ''קלאסית'', ואין בכך כל רע, כל עוד מדובר בשיח 'כללי', ולא מקצועי - אך זכור שכאשר מדברים ''ברחל בתך הקטנה'' - יש להקפיד על דיוק.

הדבר דומה, למשל, לשימוש ה'כללי' שעושים במילה ''גנרל'', לתיאור קצין בכיר העובר היישר מהצבא לפוליטיקה בישראל.
אבל אם אתה מדבר בענייני צבא גרידא, במסגרת שיח מקצועי, ראוי שתבהיר כי ''ג'נרל'' היא דרגה מאוד מסויימת בצבאות המערב, ולא סתם כינוי ל''קצין בכיר''.
_new_ הוספת תגובה



אריה, עם כל הכבוד
ישראל בר-ניר (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 22:56)
בתשובה לאריה פרלמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

חובב המוסיקה מן השורה (ואני רואה את עצמי ככזה) כולל גם את תקופת הברוק וגם את התקופה הרומנטית תחת הכותרת ''קלאסית''.
_new_ הוספת תגובה



ישראל, עם כבוד גדול עוד יותר
אריה פרלמן (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 23:08)
בתשובה לישראל בר-ניר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אין לי בעיה עם זה שתמשיך להבדיל בין מוסיקת ''פופ'' למוסיקה ''קלאסית'', ותכלול במונח קלאסית את כל הקלאסיקונים שהזכרת.

אין מדובר בטעות, כל עוד לא נכנסים לעובי הקורה.

ככה זה תמיד.

גם כשמפ''ם נכללה במסגרת ''המערך'', אכן, כל אלה היו ''מערכניקים'' (פויה).

אבל בכל פעם שהתקיים דיון היסטורי/אידיאולוגי/אירגוני מפורט יותר, מקצועי יותר, אי-אפשר היה להתעלם מכך שזה בא מהשומר הצעיר וזה מהקיבוץ המאוחד, וזה יוצא רפ''י וגו'.

זה הכל. וזה פשוט.
_new_ הוספת תגובה



הגדרת הגבול המדוייק בין המוסיקה הקלאסית
אבנר בן בסט (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 22:31)
בתשובה לישראל בר-ניר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לבין המוסיקה ה''מודרנית'' הוא בעייתי. אך בהחלט אפשר להעביר קו כלשהוא דווקא בתחילת המאה ועשרים (בעשור הראשון או השני), כי מאז פחתו עד מאוד יצירות קלאסיות.

בעיית הגדרת הגבול קשה ביותר במוזיקה, ובודאי בין מוסיקה קלאסית למוסיקה א-טונאלית ''מודרנית'' והוא יכול להיות רחב, קהה ולא חד.

ועוד משהו .........

המוסיקה שונה מבחינה זו מן הציור, כשם שהשמיעה שונה מן הראיה.

הציור והראיה הם חדים ומדוייקים, הצורות והצבעים ברורים והמבט קבוע וממוקד לכיוון נקודתי אחד לצורך ראיה והתמקדות בנשוא הראיה.

ואילו המוסיקה והשמיעה רכים יותר, חדים פחות ואוזן האדם קולטת אותם גם אם האדם מרוחק ואינו בקו ראיה למקור המוזיקה.

וכל זה רק מבטא את הבעייתיות של יכולת יצירת קו גבול ברור, מוזיקלי והיסטורי.
_new_ הוספת תגובה



אבנר, אתה יוצר בעיה שאיננה קיימת
אריה פרלמן (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 22:57)
בתשובה לאבנר בן בסט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

באחד משיעוריי באקדמיה למוסיקה, השמיע אחד המרצים יצירה של שופן, רומנטיקן מושבע, שנשמעה מודרנית לחלוטין, מטורפת ממש.

וזאת לא תופעה יחידה במינה במאה ה- 19.

אולם: כל יוצרי המאה ה- 19 (ה''קלאסיים'') כמובן, עד האחרון שבהם (כולל שנברג המוקדם, אגב), היו נאמנים לשיטה הטונאלית, וכל תו שהם כתבו - היו לו הסבר ולגיטימציה במסגרת השיטה.

אין זה אומר שכל מה שנכתב בנאמנות לשיטה היה יפה... התקופה הרומנטית המאוחרת כוללת יצירות שנשמעות חריפות לאוזן, לא נעימות, קשות לעיכול, ואף וולגריות.

אבל אלו היו פיתוחים מוקצנים במסגרת השיטה והפילוסופיה, שעמדו באופן כללי על אותם יסודות מזה מאות שנים.

המהפיכה של שנברג מעקרת לחלוטין את ההבדל שבין יצירה מכוונת לתוצר אקראי, ואם נסטה לרגע לתחום החקלאות: מוחקת את ההבדל שבין אשפה לזבל.

ישנו הבדל ברור וחד משמעי בין מלחינים כגון בארטוק וסטרווינסקי, שהיו שניהם חדשנים ופרובוקטיביים בפני עצמם, לבין האסכולה של שנברג, וברן, וארז, ברג ודומיהם.
_new_ הוספת תגובה



הרס האמנות
איציק רון (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 21:12) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ואכן, הנתק העמוק שנוצר בין המוסיקה האמנותית המודרנית ובין קהל המאזינים, (כי המוסיקה הזו כיום היא מוסיקה למוסיקאים בלבד),אפשר את כיבוש הקהל ידי המוסיקה הקלה.
סגנון מוסיקלי זה, שהחל כמוסיקה אתנית אפרו-אמריקנית, וגלש גם לתחומים של אמנות לשמה - הג'אז, עבר משנות השמונים ועד ימינו תהליך זהה כמעט לחלוטין של חזרה לתבניות הפרימיטיביות ביותר, עד לביט של פעמה אחת. המעניין, יחד עם זאת, היא הסיבה (המסחרית) שהובילה תהליך זה. גם כאן קיים כיום נתק הולך וגדל בין הקהל המתרפק על שנות הששים והשבעים לבין הסגנונות הכובשים של ימינו שהם נחלתן של קבוצות נוער המחפשות ''טריגר''לסמי האקסטזי שהן נוטלות.
_new_ הוספת תגובה



נתק 'אמנותי'
אריה פרלמן (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 23:20)
בתשובה לאיציק רון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הנתק, אגב, הוא לא רק בין האנשים ה''רגילים'' עם הדם האדום, אלא גם עם חובביה הנאמנים של המוסיקה הקלאסית. וכאן מדובר בבעיה קשה.

בעוונותיי הרבים, נכחתי בכנס בינלאומי שכותרתו היתה: ''דרכי ההלחנה לקראת המאה העשרים ואחת''.

מאחר שהנוכחות היתה תוצאה של כפיה/לחץ/פיתוי מטעם מזכירות האקדמיה, שמחתי לשמע הודעתו של אחד המרצים, לפיה יושמע קטע מיצירה של שטוקהאוזן, כמדומני, שמטרתה - כך במפורש - ''לשוב ולהתחבר אל הקהל''.

בתחילה, אכן נשמעה המוסיקה מוסיקלית בהחלט... בנוסח תקופת הברוק, אלא שלאחר כמה תיבות, חזר המלחין ה''מודרניסט'' לסורו והשאר היה, כרגיל, גיבוב נלעג של ערימות צלילים חסרי-פשר.

אכזבתי היתה עמוקה למדי. הרי אחד מהדגלים המונפים תדיר על-ידי מיני ''מודרניסטים'', הוא העצמאות האמנותית, הסירוב להיכנע לגחמותיו של הקהל הפרימיטיבי והנחות.
והנה, חשבתי לעצמי, אם זוהי דרכו ''להתחבר אל הקהל'' - סימן שהוא כל כך מנותק, שכנראה מצב המוסיקה האמנותית גרוע הרבה משחשבתי.

למה הדבר דומה? לאדם שכה התחבב עליו החום, עד שכאשר הוא מואיל בטובו לצנן את ביתו, למען האורחים, ל''חום שבני אדם נורמליים יוכלו לשאת אותו'' -

הוא מוריד את המעלות ל... ל- 55 מעלות צלזיוס...

ומרגיש מרוצה.
_new_ הוספת תגובה



אריה: שווה לקרוא, ולו בשל השיר ה''סריאלי''...
שקד (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 21:29) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



לאריה פרלמן: המוזיקאי שבך מעניין ומפתיע לטובה
רפי אשכנזי (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 21:32) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לאריה, אכן מאמר מעניין ומעמיק, לא רק שכננו הערבים אופפים אותנו אלא גם צלילים שמימיים של מוזיקה.
אכן מאמר במקומו.
הנני לתקן בקטנה: המוזיקה הקלאסית היא עד תחילת המאה ה20 , לדעתי כמובן.
גדולתה של המוזיקה הקלאסית בהיותה נצחית. צא והאזן למוצארט, מוזיקה שנכתבה ע''י ''ילד'' {1756-1791}, שכתב במועט שנותיו 650 יצירות, וראה כמה היא טריה ומהפנטת עד היום.
המוזיקה המודרנית ואיני מוזיקאי כלל אלא מאזין כאחד העם, דומה לעלים בשלכת הנופלים אחרי הרוח: הם רבים בנפלם, ירוקים לרגע ומתיבשים לאחר זמן קצר.
_new_ הוספת תגובה



רפי אשכנזי: תודה, אבל לאט לך.
אריה פרלמן (יום רביעי, 02/10/2002 שעה 23:31)
בתשובה לרפי אשכנזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לא מוסיקאי ולא בן מוסיקאי אנוכי.

לא צריך להגזים.
_new_ הוספת תגובה



אריה, אולי אח של מוסיקאי (יצחק...).
יוסי (יום חמישי, 03/10/2002 שעה 4:53)
בתשובה לאריה פרלמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



אינני קרוב משפחתו של יצחק פרלמן.
אריה פרלמן (יום חמישי, 03/10/2002 שעה 14:57)
בתשובה ליוסי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



אריה: אתה אישיות בפני עצמה לא קרוב של יצחק פרלמן
מוטקה צביאלי (יום חמישי, 03/10/2002 שעה 15:55)
בתשובה לאריה פרלמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ולא קרוב של יהודה בן אליעזר.אתה פשוט איש חשוב, יקר ומכובד ,אין הרבה כאלה היום. ירבו כמותך.
בברכה.
_new_ הוספת תגובה



תודה מוטקה
אריה פרלמן (יום שישי, 04/10/2002 שעה 17:53)
בתשובה למוטקה צביאלי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אני לא קרוב של אליעזר בן יהודה (אליעזר פרלמן במקור. ונראה שנח עליך, כמו על כולנו, צילו הענק של בנימין בן-אליעזר...

וגם לא קרוב של יצחק פרלמן.

אבל אתה צודק שאני אישיות בפני עצמי.

עד כמה יקר ומכובד? יהללך זר - ולא פיך.
_new_ הוספת תגובה



שנברג היה אגב אליטיסט ומגלומן: בתחילת
מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 03/10/2002 שעה 16:18) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

המאה דיבר על גזע הענקים היהודי שינהיג את העולם, נוסח משה ואהרון. למותר לציין שדברים אלה היו ''מוצרט'' ממש לאוזן האנטישמית.

האיש היה כנראה חסר הבנת טבע, בהיותו מעוגן כולו במגלומניה של יצירת הווייה מלאכותית וסינטטית המנכרת את האדם למהותו, שאינה קשורה כלל במציאות האורגנית.
שהרי ברור שאין לנו כלל מערכת עצבים א-טונאלית. והרי שירת הציפורים האורגנית/ספונטנית מבוססת על הרמוניות. בעלי חיים עיליים כגון החתול יגלו נחת נוכח מוסיקה של בטהובן, ואף יעצמו עיניהם ויגרגרו בהבעת שלווה עילאית ומהורהרת בהאזינם ליוהאן סבסטיאן בך. אך יגיבו במוטרדות בולטת לעין כשמושמעת מוזיקה אטונאלית.

מוזיקה זאת, אף בהלחנה חכמה של קטעים חרישיים וקצרים נוסח אנטון ווברן, תלמידו של שנברג, אינה חורגת מכלל יצירת אפקטים צליליים ''מענינים'' אך המתחילים לחזור על עצמם כעבור זמן מה, ומייגעים עד לזרה.
_new_ הוספת תגובה



פרלמן - כתבה מאלפת. ניתן להשליך ממנה לעוד אספקטים
ראובן גרפיט (יום חמישי, 03/10/2002 שעה 22:17) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בחיים המודרנים כמו ליחס לשפה וקיום הסלנג, אופן הלבוש וחוסר הלבוש והיחס לתאימות ולהדר, רמת הלימודים והמרצים באוניברסיטאות (הויכוח בין איכות ורמה אינטלקטואלית להפיכת האוניברסיטאות למקומות לימוד המוני ועוד.
כיום יש תוכנות מחשב ''היוצרות '' מוזיקה וגם כאן בהתאם לשלש הקטגוריות אך יש גם נסיונות ליצירת יש מאין. האם אתה יכול להרחיב את הדיבור בנושא?
הערה כללית: אין להקיש מיכך על הדרדרות אלא על כך שהתרבות על גווניה נעשו נחלת הכלל, עממית יותר, המונית יותר (לחיוב דוקא) וזה מבטיח חדשנות.
_new_ הוספת תגובה



ראובן: לא התייחסתי לתרבות ההמונית
אריה פרלמן (יום שישי, 04/10/2002 שעה 18:15)
בתשובה לראובן גרפיט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

התרבות ההמונית, העממית, היא זו שדווקא שומרת על המאפיינים היסודיים של הקידמה.

המוסיקה הפופולרית, לא כל שכן העממית, היא טונאלית או לפחות מודאלית, וגם הלבוש של ''עמך'', הוא לבוש פשוט יחסית, אמנם, אך בוודאי מתקדם הרבה יותר מזה של האדם הקדמון: מכנסי צמר או כותנה, חולצות עם כפתורים מבד מעובד ונעים למגע, ונעליים שבוודאי ''משוכללות'' הרבה יותר מנעלי האדם הקדמון, וכו'.

לעומת זאת, באופנה ה'גבוהה' כן תמצא נשים שמהלכות על המסלול בעירום חלקי, בדיוק כמו האישה הקדמונית.

בציור, תוכל למצוא אמנים ''מתקדמים במיוחד'' שיציירו לך ריבוע כחול, או גיבוב של קישקושים, עם שלל פרשנויות, כאשר ציורי המערות של האדם הקדמון הם מתקדמים הרבה יותר...
_new_ הוספת תגובה



פרלמן - מה ההסבר שלך להתנהגות / תרבות / לבוש זה
ראובן גרפיט (יום שישי, 04/10/2002 שעה 22:31)
בתשובה לאריה פרלמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

של השכבה הגבוהה? לעניות דעתי - הצורך ליחודיות /התבלטות / השגת תשומת לב מציינות גם שכבות אחרות.
_new_ הוספת תגובה



ההסבר שלי, על רגל אחת
אריה פרלמן (יום שישי, 04/10/2002 שעה 23:41)
בתשובה לראובן גרפיט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

איזושהי תזזיתיות, רצון מתמיד ''להתקדם'', השקפה כי העבר הוא בדרך כלל רע, מיושן, ומטרד, ההווה מיותר, ואילו העתיד כבר כאן.

תחושה מתמדת של חוסר סיפוק, רצון בלתי-פוסק לחידושים.

שים לב שאדם מן היישוב לא ימהר כל כך לשים פס על העבר.

המילכוד הנוצר פה הוא מעניין: ''אמנים'' מכל מיני תחומים משקיעים שנים של לימוד, אימון והתפתחות, רק בשביל ליצור יצירות שבינן לבין יצירות בנות מיליון שנה אין כל הבדל.

למה הדבר דומה?

לשחקן גאוני, שמתאמן כל חייו על-מנת להתנהג בדיוק כמו האידיוט השכונתי, או צייר ששובר את ראשו על-מנת להפיק ''ציור'' הדומה ככל הניתן לקישקוש חסר פשר.
_new_ הוספת תגובה



עלית על נקודה נכונה, אריה, הנכונה לא רק לאמנויות
מנשביק (יום שישי, 04/10/2002 שעה 18:31) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

''הפיתוי לרסק את כל המסגרות לרסיסים'' כדבריך, חוצה את כל הדיסציפלינות בתרבות, והוא מתבטא גם ב''ניתוץ מיתוסים'' ובמלחמה ברברית נגד מסגרות חברתיות כמו נישואין, למשל. זוכר איך הואשמת באחד האשכולות האחרים כאן בשוביניזם משום שהגנת על אחד היסודות של מוסד הנישואין?
_new_ הוספת תגובה



אתה צודק
אריה פרלמן (יום שישי, 04/10/2002 שעה 23:33)
בתשובה למנשביק
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

התכופפתי על-מנת להימנע מהריקושטים של ''מי שזוכר'', כיוון שהסכמה איתך מסכנת אותי בהרשעה ב''חנפנות''.

מוסד הנישואין הוא אכן מטרה חביבה למדי על מטילי הבליסטראות למיניהם.

אבל לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך בעניין הזה. כאן פשוט הובא עניין ה''שוביניזם'' על-מנת לסטות מהנושא העיקרי.
_new_ הוספת תגובה



היום מתכופפים בפני חסידי אש''ף
מנשביק (יום ראשון, 06/10/2002 שעה 11:46)
בתשובה לאריה פרלמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מחר מתכופפים בפני אש''ף
ומחרתיים מתכופפים בפני הרעיון האש''פי
קצת זקיפות קומה, אריה, ויחי מוסד הנישואין!
_new_ הוספת תגובה



חמור כחול-לבן
דליה פרי (שבת, 22/01/2005 שעה 20:51) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

תודה,תודה,שיש עדיין מישהו שפוי בעולמנו המזויף.
_new_ הוספת תגובה



אריה, היה מודע לכמה דברים:
עידן (שבת, 30/04/2005 שעה 19:07) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

פרט למספר תיקונים קלים שאותם אפרט בהמשך, לא מצאתי במאמר שום דבר בעל משמעות קונקרטית, או ביקורת מושכלת על הזרם של הסריאליזם ושל הדודקפוניה.

אפרט קודם את דעתי שלי:
שנברג ומרעיו היו (והמוסיקה שלהם עודה) לפי דעתי מלחינים משכמם ומעלה. אם ירצה מישהו שאיננו מתחבר לאסכולה הוינאית השניה להכפיש את ארנולד שנברג, לא יוכל לומר שהיה מלחין גרוע, שכן לפני המשבר הא-טונאלי הוא כתב מוסיקה רומנטית לכל דבר ועניין. מוסיקה משובחת, יש לציין. יכול היה הכי הרבה לומר כי השתגע. משנברג לא יוכל איש לקחת את כשרונו.
שים לב שככל שהמאה ה-‏19 התארכה לה, כך נמתח הגבול של המוסיקה הטונאלית הרונמטית עד קצה, והכרומטיזציה, ואיבוד היחס הקלאסי בין דרגות הרמוניות כבר הורגש היטב, עד שאחרי כמה תיבות הייתה יכול לחשוב שהסולם איבד את הכיוון שלו. דוגמא לכך היא למשל האופרה ''אלקטרה'' של ריכארד שטראוס.
שנברג הוא רומנטיקן, וגם אחרי ''פיירו הסהרורי'' הוא נשאר רומנטיקן ברמ''ח איבריו, וכך גם תלמידו אלבן ברג.
במאמרך זה אתה מנסה לשכנע חובבי אומנות כי אין שום טעם להקשיב למוסיקה של ארנולד שנברג (וארז איננו דודקפוניסט), ברג וווברן, מאחר והמוסיקה שלהם כמוה כערב רב של גבהי צלילים שהקשר ביניהם הוא מקרי בהחלט, וע''י עיון במאמר משתקפת לה תמונה כאילו עבודותיהם של אלו היא פלצנות לשמה. ההדגמה ע''י השירים היא לא יותר מדמגוגיה זולה.
נראה כאילו כלל לא למדת את עיקריה המוסיקה הזו. איך תוכל לכתוב שהיא מוסיקה בה ''אין חוקים, אין כללים, אין תבניות ואין מגבלות: כל אחד, על פי ה''כנות'' וה''רגש'' שלו, יכול לצרוח, לדפוק על שולחנות ולהרעיש ברעשן - והוא ייחשב אז ל''אמן'' עילאי, ליוצר גאוני, לפחות כמו בטהובן ר''ל, כי הרי לא יהיה שום מדד אמיתי לפיו ניתן יהיה לבחון ולהעריך את יצירתו''? זהו עיוות גס שמקורו, עם כל הכבוד, בבורות לשמה, ועוד יותר גרוע, הרהבה על דבר בורותך. במקומך הייתי חוזר אל וולפה כדי שיודיע לך על העיקרים והחוקים שבמוסיקה נפלאה זו. ועד כמה שידוע לי לא מדובר באוונגארד בסגנון ג'ון קייג' וקארלהיינץ שטוקהאוזן, אין כאן שימוש ב''דפיקות על פסנתר'', ושאר אמצעים יום-יומיים להפקת רעש, אלא במוסיקה מדויקת, ידועה מראש ומדודה שנעשית בעזרת כלי-נגינה סטנדרטיים.

אין הרבה מלחינים שמצליחים שהעביר שאת נפש, כאב, הומור גרוטסקי, ציניות, שבר אנושי ושאר רגשות ואמצעי הבעה אנושיים כמו שנברג, ברג וווברן. במאמרך ניתן להבין כי האופרה של ברג, ''ווצק'', שעליה טרח במשך 5 שנים ויותר היא למעשה מעשה-פוחזים עלוב, שכל מטרתו היא ליצור סקנדל מוסיקלי, כשבעצם מדובר באחת מיצירות המופת, יצירה אמוציונלית בעלת כוח אדיר. את ''הניצול מוורשה'' של שנברג הספקת לשמוע כשאתה מרהיב ומדבר כך על יצירות מופת כאלה?
בסוף, מה שבעצם יש לי לומר לך הוא: צא ולמד. אתה מפסיד עולם ומלואו, לא חבל?
_new_ הוספת תגובה



אריה, היה מודע לכמה דברים:
אריה פרלמן (יום ראשון, 01/05/2005 שעה 23:21)
בתשובה לעידן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שֶׁנְבֶּרְג הָיָה רוֹמַנְטִיקָן )וְגָאוֹן( לְכָל דָּבָר לִפְנֵי שֶׁאָכֵן הִשְׁתַּגֵּעַ, לְפִי הַגְדָּרָתְךָ הַקּוֹלַעַת. הָיִיתִי צָרִיךְ לְצַיֵּן זֹאת - וְכָאן אֲנִי מְקַבֵּל אֶת הֶעָרָתְךָ.

לְצַעֲרִי, בְּמִסְגֶּרֶת שֶׁל מַאֲמָר פּוֹפּוּלָרִי לֹא נִתַּן לָדוּן לָעֹמֶק בַּהֶבְדֵּלִים שֶׁבֵּין הַ''מּוּסִיקָה'' שֶׁל שֶׁנְבֶּרְג הַמְּאֻחָר לְבֵין הַ''מּוּסִיקָה'' שֶׁל שְׁטוֹקְהָאוּזְן . בְּפַח אַשְׁפָּה נִתַּן לִמְצֹא צַעֲצוּעַ יָשָׁן לְצַד קִיא שֶׁל חוֹלֶה כְרוֹנִי. עִם כָּל הַהֶבְדֵּלִים שֶׁבֵּין שֶׁנְבֶּרְג הַמְּאֻחָר, בֶּרְג ושְׁטוֹקְהָאוּזְן - מְקוֹם הַ''מּוּסִיקָה'' שֶׁלָּהֶם עֲדַיִן בְּפַח הָאַשְׁפָּה.

אִם סָבַרְתָּ שֶׁעֲבוֹדָה שֶׁל חָמֵשׁ שָׁעוֹת, אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים, עוֹשָׂה עָלַי רֹשֶׁם - אַתָּה טוֹעֶה. עֲדִיפָה בְּעֵינַי )וּבְאָזְנַי( פְרָזָה אַחַת בַּת 10 שְׁנִיּוֹת שֶׁל וִילָה־לוֹבּוֹס )בֵּן הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים, דֶּרֶךְ אַגַּב( - מֵחָמֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁל בַּרְבֶּרֶת צַוְחָנִית ''מֻשְׁקַעַת'' שֶׁל בֶּרְג, וָארֵז וַחֲבוּרָתָם.

לְצַעֲרִי הֶעָמֹק אֻלַּצְתִּי לַעֲבֹר פַּעֲמַיִם קוּרְס בְּ''מוּסִיקָה'' שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים, וּכְמוֹ כֵן סַדְנָאוֹת, הַרְצָאוֹת וְ''קוֹנְצֶרְטִים'', וּכְכָל שֶׁנֶּחְשַׂפְתִּי לְתוֹפָעָה זוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר; כְּכָל שֶׁהֶאֱזַנְתִּי לָהּ וְלָמַדְתִּי עָלֶיהָ - כָּךְ גָּדְלוּ הֵן הַתִּעוּב הָרִגְשִׁי שֶׁלִּי כְּלַפֶּיהָ וְהֵן הַדְּחִיָּה הָאִינְטֶלֶקְטוּאָלִית.
_new_ הוספת תגובה



מר אריה היקר...
גדיאל (יום רביעי, 04/05/2005 שעה 15:16) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

המאמר שלך מראה על חוסר ידיעה מובהק בכל מה שקשור במוזיקה מודרנית. ולמרות שאתה מתגאה בהמון קורסים בנושא, לדעתי התעלמת מהרבה מאוד פרטים.

קודם כל, לא כל המוזיקה המודרנית היא א-טונאלית, דדקופונית, וסריאלית.
מלחינים מודרנים, אפילו מובהקים מאוד, ידעו בכל עת לכתוב מוזיקה שהיא ''נעימה'' לאוזן, אם זה מה שאתה מחפש במוזיקה של ימינו..
אתה מוזמן להקשיב לפרוקופייב בדוגמת ''פטר והזאב'', הסימפוניה הקלאסית ואפילו גם לקונצ'רטו 3 לספנתר. לא כל כך א-טונאלי.
אתה מוזמן להקשיב לשוסטקוביץ', לסוויטות הג'אז ולסימפוניה ה5 לדוגמא.
פולנק, לסונטות לכלי נשיפה. גרשווין (וכן כן הוא מודרני!!) לרפסודיה בכחול או לאמריקאי בפריז.
אתה יכול גם לקחת את שטראוס (ריכרד... שנפטר ב49) והוולסים שלו, ועוד להמון המון יצירות שהם לא נמצאות בהגדרות שלך לסוגי המוזיקה המודרנית ועדיין מוגדרות ככאלה.
אתה לוקח את שנברג וקובע: הנה היא המוזיקה המודרנית! הוא המלחין הקובע.

אז זהו שלא בחורצ'יק.
מוזיקה מודרנית זה לא רק מרווחים לא מובנים ואקורדים מוזרים. מלחינים מודרנים יודעים ועוד איך לכתוב מוזיקה טונאלית מאוד ויפה אפילו לעיתים יותר מבטהובן ומוצרט.
זה שאתה לא אוהב את שנברג או את דומיו זה לא אומר שאתה צריך לתעב את כל המוזיקה המודרנית
לידיעתך יש אנשים שלא סובלים את מוצרט!!! אז מה? זה אומר שהם אומרים שמוזיקה קלאסית (לפי הגדרתך של המילה) זה חרא? להיפך.... הם מעריצים גדולים את בטהובן ואת באך. אבל לדעתם מוצרט הוא משעמם. זכותם לחשוב ככה אבל להגדיר את התקופה שלו בתור פרימטיבית?

עם כל הכבוד אליך, והאמת אין לי מושג מי אתה שאתה יכול לקבוע כאלה דברים, יש לך עוד הרבה מה ללמוד על מוזיקה מודרנית, והיזהר לפני שאתה קובע מוזיקה מודרנית בתור פרימיטבית.
_new_ הוספת תגובה



סליחה טעות קטנה...
גדיאל (יום רביעי, 04/05/2005 שעה 15:34)
בתשובה לגדיאל
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בעניין שטראוס. אפשר למחוק. התבלבלתי. זה יוהן לא ריכרד. והוא בכלל רומנטי.
לא נורא. הטעות אנושית.
_new_ הוספת תגובה



מַר גָּדִיאֵל הַנִּכְבָּד
אריה פרלמן (יום רביעי, 04/05/2005 שעה 22:52)
בתשובה לגדיאל
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הַמַּאֲמָר שֶׁלְּךָ מַרְאֶה עַל חֹסֶר יְדִיעָה מֻבְהָק בַּהֲבָנַת הַנִּקְרָא:

כָּתַבְתָּ: ''לֹא כָּל הַמּוּזִיקָה הַמּוֹדֶרְנִית הִיא א־טוֹנָלִית, דּוֹדֶקָפוֹנִית, וְסֶרְיָאלִית.
מַלְחִינִים מוֹדֶרְנִיִּים, אֲפִלּוּ מֻבְהָקִים מְאוֹד, יָדְעוּ בְּכָל עֵת לִכְתֹּב מוּזִיקָה שֶׁהִיא ''נְעִימָה'' לָאֹזֶן...'' וְכָאן הֵבֵאתָ לְדֻגְמָא אֶת פְּרוֹקוֹפְּיֵּב, שׁוֹסְטַקוֹבִיץ', פּוּלֵנְק וְגֵרְשְׁוִוין.

אָז ''בָּחוּרְצִ'יק''... לְהַלָּן מַה שֶׁכָּתַבְתִּי אֲנִי:
''הַמֵּאָה ה־ 19 אָמְנָם הִסְתַּיְּמָה בִּשְׁנַת 1900, אַךְ הָאָמָּנוּת לֹא מֵתָה. לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל, חַיוּ בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים מַלְחִינִים שֶׁהוֹכִיחוּ כִּי נִתַּן לִיצֹר מוּסִיקָה אֵיכוּתִית, אֲמִתִּית, אָמָּנוּתִית, כֵּנָה וּמְרַגֶּשֶׁת ־ מִבְּלִי לְהִדַּרְדֵּר לְבַּרְבָּרִיּוּת מִצַּד אֶחָד, וּמִבְּלִי לְהִצָּמֵד לְחִקּוּי עִוֵּר שֶׁל תַּבְנִיּוֹת הֶעָבָר מִצַּד שֵׁנִי: ג'וֹרְג' גֵרְשְׁוִוין, הַייטוֹר וִילָה־לוֹבּוֹס )הַמַּלְחִין הַלְּאֻמִּי שֶׁל בְּרָזִיל(, וְעוֹד.''

אָז אִלּוּ הָיִיתָ טוֹרֵחַ לִקְרֹא אֶת הַמַּאֲמָר שֶׁעָלָיו הָיִיתָ מֵגִיב - יָכֹלְתָּ לְהַשְׁמִיט כִּמְעַט אֶת כָּל תְּגוּבָתְךָ הַמְּלֻמֶּדֶת.
אֱמֶת, יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא אוֹהֲבִים מוֹצָארְט, וְיֶשְׁנָם כָּאֵלֶּה שֶׁמַּעֲדִיפִים אֶת בֵּטְהוֹבֵן עַל־פְּנֵי שׁוּבֶּרְט וְהַטְּעָמִים רַבִּים כְּמִסְפָּר הָאֲנָשִׁים. אַךְ הַרְאֵה נָא לִי אֶחָד שֶׁיַּגִּיד לְךָ שֶׁיְּצִירָתוֹ שֶׁל מוֹצָארְט אֵינֶנָּה מוּסִיקָה - וְאָז נָשׁוּב וּנְדַבֵּר.
_new_ הוספת תגובה



אם כך עוד הערה קטנה...
גדיאל (יום חמישי, 05/05/2005 שעה 14:51)
בתשובה לאריה פרלמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לפי ההגדרה שהבאת למוזיקה: ''אירגון צלילים (ורעשים) בזמן- שמביעים רגשות'' המוזיקה המודרנית על אף שלדעתך נשמעת נוראית היא עדיין מוזיקה.
בהגדרתה לא מדובר על מרווחים טונאליים, ולא על ספטאקורדים מוזרים. אלא ארגון צלילים. אתה מוזמן לקרוא להם לא מאורגנים, אבל אני מתערב איתך שבכל ניתוח של יצירה מודרנית תראה סידור מפליא ואפילו לפעמים בלי לשים לב שמירה על צורות הסונטה והליד וכו'.

שמעתי לא מזמן יצירה מאת מלחין בארוקי לחלוטין (נראה לי שמו היה וויבר אבל אינני בטוח), היצירה נקראת ''המלחמה'', יצירה שנכתבה לשעשע את אנשי החצר. ובתחילת היצירה הכל נשמע יפה ובארוקי.
פתאום בפרק השני, הוא הלחין בלאגן אחד שלם. אין שום ארגון, שום הגיון, כל הכלים נשמעים כאילו מזייפים תווים ומנגנים לאוות נפשם. מי שלא ידע מי המלחין היה חושב שזהו בטח המלחין המודרני הגרוע בעולם. ואני אומר לעצמי ''הנה היצירה המודרנית הראשונה בעולם!''
אך לא... גם הבלאגן הזה נועד ליצור משהו, להעביר איזשהוא מצב. ובמקרה שלנו, הבלאגן של הקרב. האי ודאות.

גם כן מוזיקה מודרנית, בין אם תבין את היצירה או לא, המלחין כתב אותה עם כוונה מסויימת (הוא כתב אותה אחרי מותו של מישהו, אחרי שהוא קיבל העלאה בשכר, אחרי התאהבו וכו'), להביע איזשהוא רגש.
לא תמיד היצירה מצליחה להעביר את זה בפעם הראשונה, אבל זה לא אומר שאתה צריך לקרוא לה פרימיטבית. ועוד פחות שהיא דומה לאיש פרהיסטורי המכה על בול עץ.

זה שאני לא מבין את תורת הקוונטים או תורות אחרות בפיזיקה המודרנית, לא אומר שאני אתחיל לקרוא לה מטומטמת, לא הגיונית ובלתי שימושית לאדם ביום יום.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי